סודות של חסד – מסע בין אנשים טובים
23 באפריל 2012 – 14:50 | אין תגובות

לקראת החגים הטלפונים הניידים מוצפים בבקשות תרומה לנזקקים. יש מאיתנו שנענים ויש שדוחים את הבקשה. אמצעי התקשורת מדווחים בהרחבה על פעילות ההתרמה וההתנדבות של עמותות וארגוני צדקה וחסד. ברשתות השיווק מציעים ללקוחות לתרום מוצרי יסוד …

קרא עוד »
ספרות

סופרים

ביקורת ספרות

ספרי ילדים

ספרים מומלצים

ראשי » ביקורת ספרות, סופרים, ספרות ממבט חברתי

מלחמות אבודות – עדות אישית

פורסם על ידי admin ב 5 במרץ 2012 – 17:12אין תגובות

מי שבאמת מתעניין ביהדות ברית המועצות לשעבר ובתהליכים שהובילו לגלי העלייה לישראל, מומלץ לו לקרוא בעיון את ספרו של יעקב (יאשה) קדמי, "מלחמות אבודות – עדות אישית" , בהוצאת מטר.

על תרומתם של העולים לחיזוקה של מדינת ישראל יש בדרך כלל קונצנזוס. במקרים בודדים, העולים לא התקבלו תמיד בסבר פנים יפות. קהילות אתניות שמוצאן שונה, הרגישו מאוימות ומתוסכלות לנוכח סל הקליטה וההטבות שקבלו העולים והביעו את זעמם באמירות עוקצניות ומעליבות.

רבים לא מודעים לנתיב הייסורים שנדרשו העולים לעבור בדרכם לישראל. מי שנתן דוגמה אישית לרצון העז להגשים חלום ציוני בעצם עלייתו לישראל ולימים התמנה לעמוד בראש הארגון החשאי "נתיב" שעסק בהבאת העולים לישראל ממזרח אירופה, הוא מחבר הספר, יעקב קדמי.

כבר בשנת 1966 בהיותו בן 19 פרץ מר קדמי לשגרירות ישראל במוסקבה והכריז על כוונתו הבלתי מתפשרת לעלות לישראל באופן חוקי וגלוי. באותם תקופה, מהלך מתריס שכזה, כנגד השלטון, סופו הגליה לסיביר המושלגת. מלחמות אבודות - עדות אישית

קדמי ידע מה צפוי לו ובכל זאת לקח על עצמו את הסיכון תוך ידיעה שגם משפחתו עלולה להינזק קשות.  הוא נולד והתחנך תחת המשטר הקומוניסטי שסגר הרמטית את שערי היציאה ליהודים שנאלצו להסתיר ולהתכחש לכל סממן יהודי.

המוטיבציה שהניעה אותו לפעולה כחלוץ בפני המחנה לא נתנה לו מנוח. הוא גמר אומר עם עצמו לא לשקוט עד אשר יקבל היתר יציאה. שנתיים חלפו והאשרה ניתנה. זה קרה בתקופה שברית המועצות ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים.

עם הגעתו לישראל, נקלט מר קדמי לתוך החברה הישראלית כעולה חדש, מבולבל ותלוש שמחפש את דרכו. הוא מצא אותה. התגייס לצה"ל. סיים קורס קצינים, השתלם כקצין מודיעין והשתתף במלחמת יום כיפור בגדוד שריון עליו פיקד אהוד ברק. הקים משפחה והתמסר לפעילות ציבורית למען העלאת יהודי ברית המועצות.

תוך כדי ביצוע תפקידיו במסגרת ארגון "נתיב", נוכח לדעת, לדאבונו, עד כמה עלולה מעורבות פוליטית ושיקולי אגו של מנהיגים לעמוד בדרכה של העלייה ולהערים עליה מכשולים. עובדי הארגון התמנו בחלקם לפי שיוך פוליטי. עובדים בכירים הרגישו חובת נאמנות למי שמינה אותם ונאלצו לפעול לפי רוח פטרונם שלא תמיד התיישבה עם המטרות והמשימות של הארגון.

ל "נתיב" הוגדרו מספר משימות עיקריות. ליצור ולקיים קשרים עם יהודי מזרח אירופה ובמיוחד עם אלו מברית המועצות. ליזום פעילות מבצעית חשאית להעלאת היהודים לישראל. לבנות תשתית לפעילות מדינית בארצות הברית ומערב אירופה כדי למנף אותה ליצירת לחץ בלתי פוסק על השלטון במוסקבה להתיר את יציאת היהודים.

קדמי הגיע לתפקידו בארגון ללא שיוך פוליטי מוגדר ומוצהר. זה לא עניין אותו. בראש מעייניו עמדה המשימה להביא כמה שיותר עולים לישראל.

כשם שניהל מאבק אישי אמיץ ונועז כדי לעלות לישראל כך החליט לפעול באותה גישה לוחמנית, עם אמת אחת שאין בלתה מבחינתו, לפעול בכל מחיר להעלאת היהודים לישראל. תוך כדי ביצוע משימות חייו הוא הרגיש שהוא נסחף למלחמות אבודות.

סוג של דון קישוט. הביורוקרטים עמדו בדרכו והפעילו שיקולים פסולים מגובים באינטרסים אישיים ולא ענייניים שלא קידמו את המטרות שלשמן הוקם "נתיב".

אפרים הלוי, מי שכיהן כראש המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים כתב בהקדמה לספר, כי לקדמי היתה גישה שונה בתכלית לשינויים המהפכניים שיש לחולל בתפיסה הישראלית את הסובייטים בכל הקשור למדיניות הסברה ולהפעלת לחץ בלתי פוסק של המערב על ברית המועצות, בעיקר בתקופה של המלחמה הקרה והמתיחות הרבה שבין שני הגושים.

אפרים הלוי מעיד מידיעה אישית כפי שבאה לביטוי בדברי ההקדמה, שקדמי נאבק על האמת שלו והצליח לחולל שינויים מהותיים במדיניות הנהוגה, דבר שהוביל לפתיחת השערים ויציאה המונית של יהודים.

אכן, מלחמתו של קדמי לא היתה אבודה לחלוטין. המלחמה העיקשת והממושכת ידעה עליות ומורדות  אך בסופה הביאה לתוצאה המיוחלת. מליון עולים הגיעו לישראל במספר גלי עלייה.
העולים נקלטו.

מדינת ישראל המתינה להם ונערכה בהתאם בניגוד להיערכותה עם הקמת המדינה שנדרשה לקלוט את גלי העלייה מצפון אפריקה ואסיה. הקליטה של העולים מרוסיה ותרומתם לרווחת המדינה ופיתוחה מורגשת מדי יום. תרומתם לא תסולא בפז.

למרות שהשלים את מפעל חייו, מר קדמי לא שקט. באחרית דבר לספרו הוא תוהה עם עצמו ומתלבט בשאלה, האם הדרך שבחר היא נכונה ומובילה למטרה הראויה. "האם המלחמות שלחמתי כל חיי מוצדקות וצודקות" , הוא שואל במקום אחר. בראייה לאחור הוא מרגיש, שגם כיום בחלוף השנים הוא עדיין מתלבט בסוגיה אבל הוא מעיד, "אני פחות נחרץ בביטחוני בצדקתי".

לבו של קדמי מתמלא סיפוק והנאה לנוכח השתלבות העולים בתוך החברה הישראלית. עם זאת לבו דואב ורוחו סוערת בעקבות אלפי מקרים של השפלה, ביזוי, ניצול, גזענות והפליה של העולים בהם נתקל במהלך השנים. עם כזה מטען כבד הוא מודה בזו הלשון: "יש לי חלק בפגיעה בהם. לא רק מפני שאני נושא במידה רבה את "האשמה" על כך שהם בארץ, אלא מפני שהמדינה היהודית, המדינה שלי, מתייחסת כך ליהודים שעלו אליה".

קדמי לא עושה הנחות לעצמו. הוא משתף את קוראיו בלבטים ובייסורים המלווים אותו דרך קבע ובהקשר זה הוא כותב: "ברגעים אלה, עולה בי הרהור נורא, האם לא לקחתי על עצמי יותר מדי אחריות כאשר קבעתי את גורלם של העולים ומנעתי מהם להגר למדינה אחרת ולא לישראל ".

ועל תהייה זו הוא משיב:"בראייה לאומית ובהיבט של טובת המדינה, אין לי ספקות. אבל מהבחינה האנושית" הוא שואל שוב ועונה לעצמו: " על כך אין לי תשובה חד משמעית. אין לי כיום אותו ביטחון, שהיה לי בעבר לגבי שאלה קשה זו".

כך הוא חותם את ספרו ומותיר את הקורא עם טעם לוואי מעט מר. חבל שכך מרגיש מי שעמד במרכזו של מפעל לאומי יחיד במינו להעלאת יהודי ברית המועצות לישראל. עם זאת, לא נותר אלא לאחל למדינה המוטרפת שלנו שרבים וטובים כמו המחבר, יתגייסו למענה ויתרמו ממיטב כישוריהם, כי בנפשנו הדבר.

יעקב (יאשה) קדמי, מלחמות אבודות – עדות אישית. הוצאת מטר 427 עמודים.

ליחצו לחזרה לדף הבית: ספרים וספרות זה בקבוק

השאר את תגובתך!

הוסף את תגובתך, או טראקבק מאתרך. באפשרותך גם עקוב אחרי תגובות אלו דרך RSS.

תהיה נחמד. תהיה נקי. תשאר קשור לנושא. בלי ספאם.

באפשרותך להשתמש בתגיות:
<a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>