ללא ספק, הספר הכי משמעותי שקראתי השנה. יצירה שמזמן הפסיקה להיות רק בגדר יצירה, ונכנסה לי מתחת לעור.

אני לא חושבת שאוכל להפריז במילים לגבי שאלימר הליצן. ואני לא מדברת מתוך חיבה או הערצה גדולה לסופר סלמאן רושדי (והאמת, בכלל לא).

אבל אני יודעת להפריד בין יצירה למחבר שלה.

הספר הזה ערבב אצלי מציאות ובדיון ברמה שהתחלתי לחשוש לבריאותי.

אפילו הייתה לי תחושה כאילו הכרתי (או שאני מכירה) את הדמות הראשית, היא שאלימר.

לביתי הקטנה רציתי לקרוא "אינדיה", על שם בת השגריר האמריקאי בהודו.

כשביקרתי בקברו של מהטמה גנדי, עליו השלום, דיברתי עם משפחה שביקרה שם איתי. סיפרתי לי להם על הרעיון, והם נורא התלהבו.

שאלתי איך קוראים לבן שלהם, והוא ענה לי, חצי מבוייש אך גאה: "שאלימר".

כשהחלפתי את הספר תמורת "על הכתיבה", השבעתי את המוכרת לא למכור אותו לכל אחד.

"תשימי לב למי את נותנת אותו", ביקשתי באנגלית רועדת. היא הביטה בי במבט עמוק והודתה לי. כנראה גם היא, כמוני, נושמת ספרות.