רומאן – פיקרסקיות ואפיות לאורך ההסטוריה
לרומאן המודרני שורשים הנטועים עמוק בתרבות האנושית ומשתרעים רחוק. הרומאן הפיקרסקי למשל, הוא הסוגה הנחשבת לצורה המוקדמת של הרומאן המודרני, הרבה אחרי השירה האפית שהיא הבסיס הארכאי לשניהם.
ברומן הפיקרסקי הפרוטגוניסט הוא אדם דחוי חברתית, מעין טימון איש אתונה או אודיסאוס בגרסא יותר עכשווית שלהם, רק שבניגוד להם, הוא איננו בוחר בנדודים אלא אלה נכפים עליו משום נסיבות חייו.
הרומן "קאנדיד" של וולטר הצרפתי הוא דוגמא מאוחרת יותר ומובהקת ששורשיה בסגנון זה, ובסיפור זה שיצא לאור בשנת 1752 הגיבור נע ונד בין מאורע מטורף למשנהו, בסחרחרה גרוטסקית שאמורה ללמדו כי המציאות אולי איננה הטובה שבעולמות האפשריים, כפי שמלמד אותו מורהו בביתו. יצירתו של וולטר לועגת לכל מה שאפשר ללעוג לו בחברה האנושית, וכך אכן הרומן הפיקרסקי מאופיין באלמנטים סאטיריים ובריבוי של מאורעות, רובם חסרי הסתברות הגיונית בעליל.
גם טום ג'ונס (1749) של הנרי פילדינג הבירטי משתלב בקטגוריה זו, המתאר סאגה רבת תהפוכות של נער סורר החל מחיי תענוגות וחסרי דאגות ועד למלחמת קיום של ממש (במובנים רבים טום ג'ונס וקאנדיד מהווים מראה הפוכה זה לזה, למרות הסוגה המשותפת – טום ג'ונס הוא כאפוס מודרני, ואילו קאנדיד מתומצת וחריף).
האפוס, שנחשב אביו של הרומאן המודרני, אפשר לראות בו שירה ארוכה עתיקה, או סיפור פיוטי עד לעייפה. בסוגה זו מוקד העלילה הוא הגיבור שעובר תלאות רבים, על רקע מסע חניכה, גילוי או אווירה חברתית או פוליטית ייחודית, וכן גם על רקע של קונפליקט בין הטוב הנצחי לרע הנצחי.
ישנם דברים שלא משתנים – שהרי עד היום הספרות המודרנית אוהבת לעסוק באינדיווידואל התר את העולם, מכורח או מבחירה, על מנת למצוא בו בעצם את עצמו מחדש (בספרות וכן במציאות).
המשותף לאפוס ולרומן המודרני הוא ההיקף – רומן בדרך כלל מוגדר ככזה כאשר הוא ארוך דיו ומקיף ורחב בעלילתו. עלילות קצרות יותר ומורכבות פחות מוגדרות כסיפורים קצרים, נובלות וכך הלאה.
מחזות ומסות הן קטגוריות נפרדות, וכך גם שירה ולעיתים קומדיות וסיפורי אימה – שיכולים להכתב בהיקפים שונים ובסגנונות שונים. האפוס הקדום קשור קשר הדוק למיתולוגיה – ואילו הרומן המודרני כמעט ולא עוסק בקשר זה משום תרבותנו העכשווית החילונית שמקדשת את המסע האישי ולא את הנרטיב המיתי – אלא אם הוא חלק מן העלילה המסייע לקדמה ומוסיף לה נופך.
אפוסים נודעים הם השירות ההומריות – האיליאדה והאודיסיאה שנכתבו במאה השמינית ככל הנראה לפני הספירה והיוו השראה עד היום ליצירות כמו "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, המגוללת מעין אודיסיאה מודרנית, את סיפורו של הגיבור לאופולד בלום לאורכו של יום אחד בלבד, בהיקף של מאות עמודים ועומק בל יתואר של רפרנסים תרבותיים מרתקים, בסגנון זרם התודעה (רומנים וסיפורים המדגישים את תודעתו של הדובר ומחשבותיו על העולם, לפעמים בסגנון חופשי לחלוטין המתעלם באופן גלוי מחוקי כתיבה ואסתטיקה), כאשר הוא למעשה נחשב על ידי רבים כמבשרו של הרומן המודרני בסגנונו הנוכחי.
תת-סוג בסוגת הרומן הצובר פופולריות חסרת תקדים הוא הרומן ההיסטורי, כאשר רומנים היסטוריים הם הראשונים בשנים האחרונות להפוך לרבי מכר. בדרך כלל רומנים היסטוריים מגוללים עלילה בדיוק כמו ברומן רגיל, כלומר באופן מורכב ורב-רבדי, תוך תיאור רגשות הגיבור והצלבת חייו עם דמויות שונות ומגוונות – רק שהרומן ההסטורי עוסק בדמויות אמיתיות של אישים הסטוריים שחיו בעבר, ומבסס על סיפוריהם האמיתיים את העלילה הבדיונית. במקרים אחרים רק התקופה או מאורעות הסטוריים ספציפיים הם אמיתיים וכל היתר הוא בדיוני לחלוטין.
רומן היסטורי הוא דוגמא לזכות ויכולת הסופר לשלב ברומן בדיון ומציאות במעגן ההסטוריה עצמה. רומנים הסטוריים מצליחים של ממש במאה העשרים, הנחשבים איכותיים בו בזמן, הם ספריו של אומברטו אקו, החוקר, ההסטוריון והבלשן האיטלקי – שם הוורד (1980) הוא המפורסם בהם, המגולל פרשת מתח ובלשות בימי הביניים, מתוך ידע רב שצבר הסופר על הדת, פילוסופיה, מדע ובוטניקה – ותחומי ידע נוספים. יצירתו המאוחרת יותר היא באודולינו (2000) המתייחסת בציניות ובהומור לגבול הדק שבין אמת לשקר בהמצאה הספרותית ובסיפורים שבעל פה, בטבע האנושי ובמהלכה של ההסטוריה, על חמקמקותה. גם עלילה זו חלה בימי הביניים (המאה ה-12) ומכילה ידע רב של הסופר – היותו של אקו "איש אשכולות" ברוח הרנסאנס, אך מודרני.
אולי יעניין אתכם לקרוא על…?
[פרוייקט הספר הראשון שלי - מיזם קריאה מקסים!]
[רוצים לכתוב אלינו ולקבל ספרים חינם? זה אפשרי!]
[הלדור לכסנס - מה לי ולאיסלנד? נקודת מבט אישית]