ראשי » ספרות צרפתית

ספרות צרפתית

ספרות צרפתית – קדרת הטעמים

משפה לירית בימי הביניים, עבור בהיותה הלשון הדיפלומטית השולטת באירופה ובצפון אמריקה בעת החדשה, ועד להיותה שופר לספרות מודרנית ומהפכנית, השפה צרפתית סיפקה לעולם יצירות בלתי נשכחות וסערות שלא שככו.

קוריוז היסטורי הוא, שדווקא אגדות האחים גרים, הידועות במוצאן הגרמני העממי כביכול, הן למעשה ברובן אגד של מעשיות עממיות צרפתיות, שסופרו לבלשנים המפורסמים מפיהן של חברותיהם האצילות ממוצא צרפתי.

הספרות הצרפתית היא פוליטית, פילוסופית, ביקורתיות, פיוטית, אקסצנטרית, וכמעט תמיד שנויה במחלוקת.

סופרים
צרפתים רבים מככבים ברשימות הזוכים בפרס הנובל לספרות היוקרתי, ונדמה כי החברה הצרפתית בוערת נושאים חברתיים החייבים למצוא את ביטויים ביצירות ספרותיות, כשחלקן הפכו לאבני תרבות ממש בכל העולם, תהיינה עוסקות בפיוט אמנותי לשמו או בסאטירה חצופה.

שורשים עמוקים לעומת מודרניזם

לסאטירה הצרפתית שורשים עמוקים, אך בעת המודרנית יצירה גדולה שקנתה לה שם היא יצירתו המינימליסטית של וולטר (פרנסואה ארואה), הלוא היא "קנדיד, או האופטימיות" (1758).

מחברה הוא איש ההשכלה הגבוהה בצרפת, מסמלי תקופת הנאורות, שכמו הפנה עורף לכל מה שייצג לפני כן. קאנדיד בתלאותיו הגרוטסקיות מוכיח את ארעיות הקיום וחולשתם של גופים ממוסדים אך גם לועג לפילוסופיה (הלייבניצית בעיקר) ולהשכלה עצמה.

הרבה לפני הניו-אייג' המודרני הטיף וולטר בדרכו לפשטות שבחזרה לעבודת אדמה. הוא בז למנטרות רוחניות מנופחות מידי על אהבה וחירות. למרות הצנזורה והאיסורים הפומביים – הספר הוא רב-מכר קלאסי עד ימינו.

ביקורת השלובה בפרוזה יפה אפשר למצוא בספרה של מרי דריאסק, "חזירויות" (1996). הספר מהווה ביקורת על החברה הצרפתית ובכלל, ועל הנסיון הנואש להתמודד עם השלכות מעשינו ונסיוננו לשרוד בחברה בה קיימים ערכים מנוגדים.

באמצעות סיפורה של אשה הנהפכת בהדרגה לחזירה מתערבבים רעיונות של יופי ולכלוך, ארוטיות ותועבה. ייתכן וחלקו של העוקץ מתפספס אצל הקורא הישראלי שקורא את הכתבים בתור ספרות מתורגמת או זה שאינו צרפתי, אך הטון העיקרי יהיה נהיר לכל אחד, ומה שוודאי, זה אכן ספר שלא ניתן להניח מהידיים. פשוטו כמשמעו.

ואם כבר שערוריות, איך אפשר שלא להזכיר את ה"קלאסיקה" הצרפתית השנויה במחלוקת, פרי עטה של של אן דסקו הידועה בשם העט פולין ריאז' או דומיניק אורי – הלוא הוא הספר "סיפורה של או" (1954) שבשל תוכנו המיני הפרובוקטיבי חלק שלם ממנו אף נגנז.

גם כאן מסתמנת ביקורת חברתית נוקבת – ואולי פורקן לרגשות כנים? – בדמותה של גיבורה אשה, הנענית לרצון הסובבים אותה בפאסיביות ובהסכמה מוחלטת. הספר אף עובד לסרט (1975) ועד היום נותר סנציוני כשהיה.

שערורייתיות צרפתית חדשה התגלמה בספרו של ג'ונתן ליטל, "נוטות החסד" (2006) המסופר מפיו של קצין נאצי בדיוני המעורב במקרי פשע מזעזעים, בליווי תיאורים מיניים בוטים. הספר זכה להצלחה מיידית בצרפת ובפרסי ספרות יוקרתיים. נראה כי בכל מקום שפורסם עורר פולמוס חריף וביקורות קשות לצד אהדה, על כן במהדורה העברית ניתן לרוכשו בצירוף כתב הגנה שחיבר הסופר.

מלבד הפרובוקציות, נמצא גם יופי אנושי ופשוט, כברומן "אלגנטיות של קיפוד" (2006) של מוריאל ברברי. אמנות ופיוטיות בכוחן של שתי גיבורות שרק לכאורה מהוות מראה זו לזו. סיפור על אהבת האמת והיצירה וכמובן אהבת-אדם. הספר הצליח בכל העולם ובעברית יצא לאור גם ספרה האחר של הסופרת המקסים בדרכו, "גרגרנות" (2000), על נוסטלגיה, קולינריה ומה שביניהם.

הספרות הצרפתית משולה לקדרה עמוסת ריחות וטעמים מכל המינים – חריפים, חמוצים, מרירים, מתוקים ופשוט כובשים. קצרה היריעה מלנסות לתארה "על קצה המזלג".

החל מסימון דה בובואר, הסמל לאינטלקטואליזם נשי, עבור בקומדיה האנושית של באלזאק, הגיגיו של אנטול פרנס, מחקריו של רומן רולן, יצירתו של ז'ורז' פרק הייחודי והצבעוני, הגותו הסוציולוגית הנוקבת של רולאן בארת, וכלה בקולותיהם החדשים של פרד וארגס ("האדם ההפוך"), מישל וולבק ("אפשרות של אי") ורבים אחרים, הספרות הצרפתית מוסיפה לעניין תמיד ולעורר הדים.

הרחיבו את ידיעותיכם – קיראו על ספרות יידיש.