ספרות עברית
ספרות מקור ישראלית כראי למסע זהות עברית
אחת מפניה הרבות של הספרות הישראלית שיש להעמידו לציון הוא הפן הצבעוני שלה. תרבות הרוח הישראלית היוותה ומהווה קרקע פורייה לצמיחת ספרות מגוונת, עמוקה ומעוררת.
ליתר דיוק יש לכנותה ספרות עברית – שכן ימיה החלו היכן שהחלה כתיבה עברית בזיקה למודעות עברית, היכן שזהות גלותית ויהודית נפגשו, והחלום לארץ המובטחת התגשם בכתב והתממש בעלייה עצמה.
סופרים עבריים כותבים לרוב מתוך מודעות לזהותם ומתוך פשפוש ונבירה במורכבותה, הנעה בין מרחבים, ריחות וצלילים אירופאיים ומזרחיים, לבין הוויה ארץ-ישראלית העמוסה בחום ואהבה, חששות, תהיות וסתירות.
ספרות המקור הענפה שלנו מבטאה בין השאר את התפתחות הזהות הארץ-ישראלית והעברית, וביכולתנו לאמץ לחיקנו סגנונות כה רבים שאף סותרים זה את זה ולעיתים בכלל משקפים את הנהירה אחר תרבות קוסמופוליטית.
דוגמה לנהירה זו אפשר לראות בכתיבה של סופרים המשווים לעצמם סגנון שעושה רושם בתור ספרות מתורגמת, כאשר אין זה כך כלל וכלל.
הסופרים הישראלים מאפשרים לנו להתרפק מחד על הסטוריה יהודית נוסטלגית, ומאידך להתמזג בתוך הכאוס המודרני והרב-גוני שהפך לאלמנטרי בחברה הישראלית העכשווית.
ספרות המקור שלנו – מקור לגאווה
ספרות המקור שלנו כוללת בערבובייה נהדרת אנשי רוח קאנוניים, יחד עם אלה שכשרונם הפכם למעין שם-מותג, כלאה גולדברג, דבורה בארון, אהרון אפלפלד, תומר בן ציון, יזהר סמילנסקי, חיים חפר, אפריים קישון, דויד גרוסמן, עמוס עוז, א.ב יהושוע, יורם קניוק, אלונה פרנקל, דן צלקה ורבים אחרים.
בהם גם יוצרים חדשים יחסית, צעירים ומבוגרים, המייצגים את העת החדשה ומעוררים עניין גובר, כלאה איני, אלון חילו, אתגר קרת, שמעון אדף, רם אורן, סמי ברדוגו, טלה בר ואחרים, הפועלים וכותבים בסגנונות שונים זה מזה.
הסגנון הישאלי – יש חיה כזו?
הסגנון הישראלי נע מהתמקדות בהווי הארץ העממי, בחיי הקיבוץ או הפריפריה, להווי העיר הגדולה, כשהגיבורים הם בדרך כלל תושבי תל אביב, המהווה במסגרת זו מעין כלי לשיקוף זהותנו השברירית ובכך היא מונצחת יחד עם ההוויה האנושית בתוכה.
הקיבוץ לעומת זה מהווה משל ותזכורת לערכים ישנים, לתמימות ולחזון ולסתירות הפנימיות, כשכולם גם יחד מהווים אספקלריה למשבר הזהות הישראלי המתמשך.
הסאטירה, ההומור והפארודיה תמיד היו דומיננטיים בסיפור הישראלי, כפי שמשתקף למשל ביצירותיו של אפרים קישון, שהושווה בחייו לשלום עליכם, מגדולי היוצרים של ספרות היידיש, ולמארק טווין, וספריו תורגמו למעל שלושים שפות.
אולם על ספרו המאוחר 'נקמתו המתוקה של פיקאסו' זכה להשמצות שכשהואשם בבביקורת פשטנית, אלימה ולא מבוססת כלפי האמנות המודרנית.
מקרה אחר של השמצה, חריפה בהרבה, נוגע לחייו הפרטיים של הסאטיריקן דן בן אמוץ, שיצירתו הפכה עוד בחייו לאחת התשתיות של ההומור הסאטירי הישראלי.
החל ביורם קניוק שכותב על מלחמה ומוסר (אדם בן כלב, קסם על ים כנרת), ואפלפלד הכותב על זהות בישראל בצל השואה (האיש שלא פסק לישון, אל ארץ הגומא), עבור בדן צלקה המשלב פילוסופיה, יהדות וקוסמופוליטיות (יהואש ורוכבי המרכבה השמיימית), ובכתיבה נשית מודרנית כשל מאיה ערד (מקום אחר ועיר זרה, שבע מידות רעות) ואורלי קסטל בלום (רדיקליים חופשיים, דולי סיטי), ועד כותבי המתח, כאורלי קראוס ווינר (מחול הפלמינגו), אורי אדלמן (משוואה עם נעלם) ויאיר לפיד (הראש הכפול ועוד) – כולם במשותף כותבים ישראליוּת.