ספרות אמריקאית – בשדה השיפון ומעבר לקן הקוקיה

אחד הדברים המדהימים בספרות האמריקאית הוא העקביות שבנבירת יוצריה אחר הזהות האמריקאית עצמה. מיהו האמריקאי? שואלים יוצרים מוכשרים רבים לאורך הדורות, וכל אחד גובר על רעהו בדרכו היצירתית לענות על השאלה הכמעט אלמותית הזו.

בין אם מדובר במדע בדיוני, בפנטזיה, ספרות מתח, שירה, ספרות מסע, סאטירה, רומנטיקה, פוליטיקה – ז'אנרים אלו ואחרים מהווים במה לדיונים אינסופיים על מהות האינדיווידואליזם האמריקאי והאומה האמריקאית.

אנחנו בישראל, מקבלים את היצירות הנפלאות ברובן הללו, בדמותה של ספרות מתורגמת.

ג'ק קרואק ("בדרכים", 1957), קן קיזי ("קן הקוקיה", 1962), צ'ארלס בוקובסקי ("דרום ללא צפון", 1973), ג'וזף הלר ("מלכוד 22", 1961), קורמאק מקארתי ("ארץ לא לזקנים", 2005) ועוד רבים וטובים אחרים, היוו השראה ומקור כוחות רוחניים לדורות אמריקאיים ואחרים, וגם לאלה העתידים לבוא.

שנות השישים הסוערות, מלחמת העולם השנייה, ויאטנם, המהפכה התעשייתית, מונופול הפסיכיאטריה, הקפיטליזם, השחיתות הפוליטית וזעקתו של האינדיווידואל – כולם מקבלים קיום אלמותי בדפים שנכתבו מתוך דעתנות עמוקה וזהות, גם אם לעיתים נגועה במשבר.

מה בין זה לבין "יומנו של חנון"?

אפילו סדרת ספרים תמימה כ"יומנו של חנון" (2007 והלאה) מאת הקריקטוריסט ג'ף קיני עוסקת בזהות אמריקאית ובחיפוש אחריה ואף בהיאחזות בה בציפורניים.

היא מהווה איזושהי גושפנקא לדמות השוליים האמריקאית, שהיא אולי בעצם דמותם של רוב הצעירים, בני האישיות הממוצעת, "אנטי גיבורים" המתמודדים עם בעיות טריוויאליות להחריד, אך קולקטיביות ורלוונטיות בעיקר בתרבות שמקדשת גיבורים קיצוניים כספיידרמן, סופרמן, באטמן ולוחמי-חייזרים ללא חת.

לא פלא שהספרים כל כך הצליחו (במקור התפרסמו כסדרת קומיקס ברשת), שכן כמעט כל בן 12 יכול פתאום לחזות ולקרוא בבבואה של עצמו בדמות פופולרית בסדרת ספרים מצליחה – הזנקה של הטריוויאליות למעמד פולחן ועניין לכל, ועכשיו אפילו על המסך הגדול.

קווים לדמותו של גיבור

ואם כבר גיבורים אמריקאיים – מסתבר שהערפדים לא נחים. אם היה נדמה לנו שנמאס קצת מכל הז'אנר של שתיית הדם וחיוורון העור לאור ירח, סטפני מאייר הוכיחה לנו שאת חיי הנצח העטורים בניבים מוקדם מידי להספיד.

למרות שהרומן הראשון שלה נדחה תחילה על ידי לא פחות מ-14 בתי הוצאה לאור, כיום הסדרה שלה היא בין המצליחות בז'אנר הערפדים אי פעם ואף ספרה הראשון בסדרה (דמדומים, 2005) זכה בתואר של אחד מספרי הילדים המצליחים באותה שנה ומאז תורגם לכמעט 40 שפות.

גם כאן אנו מקבלים ואריאציה של חנון, בדמות "חנונית" בת 17, נערה אטרקטיבית אך מתוסבכת – כדרכן של בנות גילה, בארה"ב ובכלל – שמתאהבת, לצערה או לשמחתה, במי שיתברר כערפד מורכב למדי בעצמו.

ואולי מי שהמציא את דמות גיבור ה"אנטי גיבור" של השוליים בדמותו המודרנית, הוא לא אחר מאשר ג'רום דיוויד סלינג'ר (1919- 2010) שחייו הפרטיים היו לכשעצמם מעין קוריוז לגיבור אמריקאי מודרני. מצד אחד, סופר מצליח ורב השראה, מצד שני, חרד לפרטיותו ומסרב להחשף בכל תוקף.

מצד אחר, השראה שהיא חרב פיפיות – בעוד "התפסן בשדה השיפון" (1951), במקור "אני, ניו יורק וכל השאר" היווה לגיטימציה לדור שלם לפרוק את זעמו על "עולם המבוגרים" המנוכר להם, על הממסד והאבסורד שבו, הוא גם היווה למצער כלי רצחני בידי לוקים בנפשם שאפתנים, שהשתמשו בביקורת שבו לכאורה בתור הצדקה למעשי רצח, כשהמפורסם בהם הוא ההתנקשות בג'ון לנון על ידי מארק צ'פמן שראה בעצמו התגשמות של גיבור הספר, הולדן קולפילד, הבז לכל מה שהחברה המודרנית, ובפרט האמריקאית, מייצגת.

ומה עם אהבה?

ויש גם מקום לאהבה, ואפילו חוצת-זמנים והגיון, כמו זו שמתוארת על ידי אודרי ניפנגר בספרה המצליח "אשתו של הנוסע בזמן" (2003).

למעשה, הספר מהווה אלגוריה אישית לגרעונות הנרקמים במערכות יחסים, אך בו בעת מצליח לרגש ולהוכיח שיש אהבה אחרת, על רקע פרדוקסים של זמן, האהובים כל כך במסורת האמריקאית, שמסתבר שלא שמורים רק לגאוני מדע בדיוני כגון אייזק אסימוב ("קץ כל זמן", 1955) המהולל, אלא נוגעים לנו גם בהקשרים הרגשניים יותר, כמו, נאמר, אהבה בלתי מנוצחת. תוצרת אמריקה.