את "אדון החצר" קיבלתי מבן זוגי, לא כמתנה אלא כהלוואה. אחד מהספרים היותר טובים שלו, אחד מ"הבסדר-אבל-לא-אקרא-שוב-ולא-אמליץ-לחברי"…

מה שבטוח לגבי "אדון החצר" – היא אגיש לגביו אי אפשר להשאר. סוג ספרים כזה, שתמיד יהיה אפשר לפתוח אודותיהם בדיון סוער. תלוי כמובן, אם יש לך עם מי.

הביקורת אודותיו נחצתה לשניים. 76 חברות הוצאה לאור דחו אותו, ולמרות שנכתב בארה"ב בשפה האנגלית, פורסם לראשונה בצרפת. אבסורד.

איכשהו, הספר מצליח לחצות עצמו לשניים.

החלק הראשון העשוי היטב (אליו אמשיך לחזור בחלומות, מחשבות ועוד קוגניציות חולפות) המתאר את ילדותו של ג'ון קלטנברונר בחווה – את חדוות העשייה והאוטודידקטיות.

החלק השני מתאר באופן חוזר על עצמו עד כדי העלאת גירה את "הדרדרותה של העיירה ושל יושביה". לי זה לא עבד.

אני לא מדלגת על דפים בימים רגילים שלי – כמעט מתוך עיקרון – אבל כאן ניסיתי לעבוד על עצמי. רוצים לדעת איך? כי זה נמוך…

אם הספר נפל מידי, בחציו השני כמובן, פתחתי אותו בלי לבדוק היכן הייתי קודם. המשכתי בקריאה כרגיל, ולא הרגשתי שום הבדל.

כשחושבים על זה, זה יכול להיות אחלה של מדד לספר (אחד מתוך רבים).