הגיע הזמן לומר את זה. "האריה שאהב תות" הוא אחד מספרי הילדים הגרועים שיש. זה לא מונע ממנו להיות רב מכר וספר אהוב ביותר. מה מצאנו בספר הזה? מה מצאו הילדים? ולמה הוא בעייתי?

האריה שאהב תות – למה ילדים אוהבים את הספר?

א. המצלול

המילה תּוּת חוזרת על עצמה עשרות פעמים במהלך הסיפור דל היריעה. לילדים קטנים קל יחסית להגות את המילה (יותר קל מ"אמא", פחות קל מ"אבא"). במקום חרוזים (שבקושי יש, ועם זה אין לי בעיה בכלל), בחרה הסופרת לסיים את השורות באותה מילה:תּוּת. "פעם אחת הלכו ילדים קטנים לטייל ביער ההוא, ולילדים ההם היה תות. כי במקום שבו הם גרו ושממנו לטיול יצאו היה תות. וכשהם יצאו לטיול, אמא שלהם שמה להם בתיק האוכל תות, כדי שאם פתאום יהיו רעבים, יוכלו לאכול תות. הרבה תות". פשוט, בסיסי, קל. יצירתי? לא יותר מדי, אבל אין הכרח ליצירתיות בשום מקום.

ב. הויזואליות
תות הוא יופי של פרי. לא סתם אנחנו מאמינים בכך – הוא משדר בריאות, חשק, מתיקות, חושניות, טעם. זהו פרי שאהוב גם על ילדים (אפילו אלו שאלרגיים אליו עדיין אוהבים אותו), וגם על הורים. חשבו על אותו הספר, רק שהכותרת שלו היתה "האריה שאהב חסה". לא בדיוק אותו דבר, הא? להורים קל להתחבר לחיבה לפרי האדום האדום הזה (וכנראה גם לחברות התרופות, שנותנות לסירופים לילדים טעם דמוי תות על מנת שהילדים ישתו אותו).

הוסיפו לכך את העמודים הפנימיים לכריכה, אשר מורכבים מטפט לבן שעליו הדפסים של ארטיק אדום, ביצת עין, תפוח, בננה, פסטה, במבה, גזר – כל מה שילדים מכירים ואוהבים. אוכל בסיסי ופשוט, אוכל ש"בריא" לנו. אגב, זה העמוד האהוב על אחיין שלי, שמשתמש בו כקרקע פוריה להצגת הידע הוורבלי ההולך וגדל שלו. והעמוד האחרון, שכל כולו תות גדול, מצויר בידו האמונה של דני קרמן (שאגב, איוריו לספר זה אינו פסגת יצירתו לדעתי: חלקם מפחידים או פשוט לא נעימים).

למה הורים אוהבים את הספר?

כי הבן של החברים אוהב, כי הבת של השכנים. כי זה מדבק, בדיוק כמו כל טרנד אחר. אה, ואיך שכחתי. כי כתבה אותו תרצה אתר. כן, אותה תרצה אתר, בתו של אלתרמן המהולל. היצירתיות חייבת לעבור במשפחה, לא? מסתבר שלא.

אחת ולתמיד, למה אני שונאת את הספר הזה כל כך, למה אני נכנסת בו באופן אישי? מה כל כך דחוף לי?

בדיוק בגלל שהוא רב מכר, בגלל שאבות ואמהות וסבתות קונות את הסיפור הזה, "שיהיה בבית, הרי שמעתי עליו כל כך הרבה". אבל מה יושב בבסיס של זה? קנאה? חוסר הבנה? לא.

בגלל שהוא ספר בעייתי, עם גוונים של טיפשות, אטימות וקונפורמיות מהצד הכי מכוער שלה. כי אם הסיפור עוד איכשהו נסבל עד סופו, בעמוד 20 אנחנו מגלים שהאריה בכלל לא אוהב תות (שזו זכותו המלאה, ואין לי טענות נגדו), ו…: "ומאז הוא אוכל רק מה שאמא שלו מכינה, ולא רוצה דברים שאין, ושרק לילדים אחרים יש. הוא אוכל ביצה ולחם וגבינה לבנה, והוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש". חבר'ה, האמירה הזו, ואפילו היא לבדה, מהווה עילה מספקת בכדי לא להביא את הספר הזה לדפוס!

אני אחזור על הדברים, למקרה שמישהו לא איתי עדיין: "ולא רוצה דברים שאין" ו"ולא מתנהג כמו טיפש"– סליחה?! ומה רע בדיוק בלרצות דברים שאין? ומה בין טיפשות לבין הרצון, הכמיהה, התשוקה? תראו לאן האריה הגיע רק כי הוא בחר לרצות משהו שאין! הוא הגיע לגילוי של משהו חדש, אפילו על דרך האלימינציה. ועזבו אתכם ממטאפורות ומשלים. האם אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא ירצו דברים שאין? דברים שאי-אפשר? האם זו חשיבה נכונה להקנות לילד, ש"זה לא הגיוני לחשוב ככה" ו"מה קרה לך, ילד?".

דמיינו לרגע את העולם שלנו אם אנשים לא היו רוצים את מה שאין. כנראה שהיינו ממשיכים לצייר על הקירות, אם בכלל היינו מגיעים לשם. כן, החשיבה של תרצה אתר היא חשיבה של עידן האבן. יש בה יסוד בעייתי, יש כאן אמונות חולות. לאחיין שלי אני מקריאה את הספר עם עריכה משלי, תוך כדי. אני פשוט ממציאה את הסוף שנראה לי מתאים יותר, וזה כל פעם סיום אחר. אני תמיד עושה את זה בספרים שאני לא מסכימה עם הטקסט שלהם. אני חושבת שחשוב מאוד שכהורים, אנשי משפחה, חינוך ובכלל – חשוב שנפעיל את המסננת הזו – עם מה אני מסכימה? אילו ספרים אני מקריאה לילדים שלי?

באופן כללי, אני לא חובבת של מסרים בספרות. עזבו אותי ממסרים – יש לך מסר? תדפיס אותו על סטיקר לאוטו או על חולצה. את הזרם הזה הוביל לואיס קרול, באחד הדיונים של אליס עם המלכה (תחת הכותרת: פרודיה, הומור ואיגיון).

אבל נניח ויש מסר בספר, שאני צריכה לבלוע איכשהו, אז בואו לפחות ננסה שהוא לא יסתור את כל מה שאנחנו מאמינים בו! המאה האחרונה עומדת בסימן של מימוש עצמי, חיפוש אחר ה"אני" ומיצוי הפוטנציאל הגלום בנו. גם עם הגישה הזו יש לא מעט בעיות (הפסיכולוגים יספרו על זה כאשר ילדינו יגדלו ואנחנו נשלם הון על הבירור הפנימי שלהם), אבל לדעתי הגישה הזו בלתי נמנעת, ועדיפה על תרבות ה"קאסטות" אשר סוגרת אנשים בתוך מעמד חברתי סוציו-אקונומי בלתי ניתן להזזה, או על אחרים, שבויים בתוך קונבנציות מחשבתיות.

אני מעדיפה לשלם לפסיכולוג בשביל הבן שלי כאשר הוא מתלבט האם להיות אסטרונאוט או מטפל באומנות, מאשר להנחיל לו שאם אבא שלו משורר, אז גם הוא צריך להיות.

עשו טררם די גדול מגילוי ה'כתבים הסודיים' של תרצה אתר, בתור בתו של אלתרמן ובתה של רחל מרכוס. כעת, הטטרם הזה מתעורר שוב, בצאתו של קובץ סיפורים פרי עטה (שגם הוא נמצא בעזבונה והמתין עשרים שנה לגילוי) בכתבה נהדרת של צליל אברהם שהתפרסמה היום במדור הספרות של ידיעות אחרונות, היא בודקת את שני הקטבים – יוצרת מוכשרת או אדם עצוב שלא הצליח לצאת מכסות אדרתו של אביה.

אני לא מכריזה מלחמה על תרצה אתר בשום אופן. קראתי רק מעט משיריה ולא עשיתי דוקטורט על ספרי הילדים שלה. אבל מה שאני רוצה להגיד, ונדמה לי שזה כבר די ברור, הוא ש"האריה אהב תות" אינו יצירת מופת ואינו ראוי לקומץ מהתשבוחות שהוא זכה להן. איך לא ראו את זה המוציאים לאור ב"ידיעות אחרונות", אני לא יודעת; יכול להיות שהשם שלה היה חלק מהרעיון להדפיסו, ויכול להיות שעורכי ספרי הילדים ראו והתעלמו, יכול להיות שאפילו לא שאלו אותם – בתור מהלך כלכלי גרידא. זה מה שאני מנסה לספר לעצמי. עם מהלכים כלכליים אני יכולה להסכים (אני כועסת וזועמת אבל אני יודעת שספרים הם לא רק רומנטיקה ואידיאולוגיות אם בכלל), אבל עם שגיאות של עורכים, פחות. ואולי זה הכל ביחד. אחרי הכל, תרצה אתר.

לסיום, אני רוצה להפנות אתכם לשורה בשיר מקסים של של סילברסטיין, אחד מהיוצרים החשובים לדעתי בספרות הילדים של המאה העשרים (אגב, לא הכל כל כך ורוד, ע"ע "העץ הנדיב"): הכל יכול לקרות, ילד, גם מה שאי אפשר. ("תקשיב לכל האל ת-, ילד", מאת של סילברסטיין, מתוך "בקצה מדרכת הרחוב", תרגם לעברית בצורה משגעת ונאמנה למקור בני הנדל, אדם מוציאים לאור, ת"א, 1985).

השתוללה בשדות התותים: ענבר ליבנת.

"להזכר בספר הראשון שקראתי זו משימה לא פשוטה" (טלי, 22, סטודנטית).

"עליי לנבור במסדרונות הזכרון החשוכים ולהגיע עד לגיל שש או שבע!

משום מה ספר שזכור לי שעיינתי בו בתאוותנות וסקרנות של חתול הוא מעשיות ענקים שהפנט אותי והפחיד אותי באחת. בסיפור היה טוויסט של גילוי סוד, ובכל פעם שדפדפתי בדפים הסתקרנתי מחדש לגבי הגילוי.

למרות חיפושים רבים ופשפושים בזיכרון אני לא זוכרת את שמו של הספר – אני זוכרת שזו כנראה הייתה מעשייה אחת מבין כמה שאוגדו בו.

במרכזה עמד הילד באינטראקציה כלשהי עם הענקים והסוד שהתגלה בסוף היה מאוד חינוכי – וגם אותו אני לא זוכרת! האיורים אגב היו מדהימים וכללו תמונות תקריב של פרצופי הענקים וכן תמונות של הילד מהלך ביער. יהיה מעניין אם מי מהקוראים שותף לחווייתי ויודע באיזו מעשייה מדובר."

איך מצטרפים לפרוייקט? איפה יש עוד? פרויקט הספר הראשון שלי

בקבוק – האתר השלם על ספרות: ספרות עברית, ספרות מתורגמת, ביקורת, ספרים וסופרים – הכל במקום אחד.

הספר הראשון שאני זוכרת הוא 'אצבעונית' של הנס כריסטיאן אנדרסן. (אלה, 27)

בעיניי זהו סיפור נפלא על טוב, על אומץ, אמונה, אמת ואהבה. אצבעונית היא ילדה בגודל זרת קטנטנה שנחטפת מביתה על ידי קרפדה מזעזעת שרוצה לחתן אותה עם בנה, ומשם מתחיל סיפורה המתגלגל של הילדה.

אומנם היא מצליחה לברוח מהקרפדות, אך התלאות לא נגמרות והיא עוברת תקופה לא פשוטה של פחד, עצב ודלות.

למרות הקשיים נראה שהילדה ממשיכה להאמין עד שבסוף הסיפור נראה שמהותה הטוב עוזר לה לפגוש את הנסיך שלה ולחיות חיים מאושרים יותר.

אני זוכרת שהסיפור עשה עלי רושם מאוד חזק, והיום אני מבינה שזה נובע מכך שהוא מבטא המון רגש ותכונות אופי שיש לילדה הקטנטנה. מומלץ בחום.

איך מצטרפים לפרוייקט? איפה יש עוד? פרויקט הספר הראשון שלי

בקבוק – האתר השלם על ספרות: ספרות עברית, ספרות מתורגמת, ביקורת, ספרים וסופרים – הכל במקום אחד.

חיים נחמן ביאליק הוא סנדקו, וזה שנתן לו את שמו כשהמליץ לאמו לקרוא לו על שם המלך שעשה רק את הרע בעיני אלוהים. הוא ידע פעם ארבעים פרקי תנ"ך בעל-פה. על מי אנחנו מדברים?

קצת ביוגרפיה…
אביו, משה קניוק היה מזכירו האישי של מאיר דיזנגוף והמנהל הראשון של מוזיאון תל אביב. הוא כאן עימנו כבר שמונים שנים, מאז מאי 1930, נע ונד בעולם הגדול אך קבע משכנו בתל אביב.

שירת בפלמ"ח והופקר על ידי מפקדו כמעט למוות, למד אמנות בבצלאל ובפאריז והצליח בתחום. הוא כתב לילדים, מאמרים פובליציסטיים וביקורות תיאטרון.

הוא זה שתרגם את "בית מטבחיים חמש" של קורט וונגוט בשנת 77 והוא זה שהיה הראשון לחבר בספרות העברית בין ריאליזם ומאגיה, כפי שהוא מעיד על עצמו.

אין מקבילה לשפה העברית
הוא שמאמין שאין מקבילה לשפה העברית וששנים רצה לכתוב "כמו הסופרים הגדולים" עד שהבין שהוא "פשוט לא יכול" – והוא שזכה לטעום את טעם התהילה הייחודית ממרומי גיל שמונים, לאחר שספרו הייחודי "אדם בן כלב" (1968, הוצאה מחודשת בידיעות ספרים 2005) עובד לסרט הוליוודי נוקב ומצמרר וספרו "נבלות – הסיפור האמיתי" ( 1997, הוצאה מחודשת בידיעות 2006 יחד עם הסיפור "עיטים") לסדרת טלוויזיה שנויה במחלוקת ומעוררת דיון ועניין בקרב צעירים ומבוגרים גם יחד.

ב-1996 צולם סרט שכולו ראיון אסוציאטיבי עם קניוק בביתו, על חייו, דעותיו, משפחתו ויצירותיו. שם הסרט, "הבית בו מתים הג'וקים בשיבה טובה" בבימוי עפרה שראל-קורן הוא על שם יצירתו לילדים משנת 76, עשרים שנים קודם לכן, שבה גולל באופן אוטוביוגרפי-סימבולי את עלילתה הקומית של משפחתה שבה בנותיה ממלאות את הבית בעלי-חיים למכביר עד שגעונו של האב (הסיפור עומד כמעין השלמה לאוסף סיפוריו "מות העיר" למבוגרים, שכתב שנים לפני כן).

במהדורה המקורית של הסיפור לילדים מופיעים איוריה של בתו, איה, כשהייתה בסך הכל בת 19. בסרט מספרת בתו ברצינות קומית כיצד סופר לה שציוריה פגעו לכאורה במכירות הספר. הספר זכה בפרס זאב לספרות ילדים שנה לאחר שפורסם לראשונה ומהווה אולי מעין הצצה קומית-גרוטסקית לעולמי המשפחתי והאינטימי של יורם האב והסופר.

הסופר שעצמו היה בסך הכל בן פחות משמונה-עשרה כששירת בימי מלחמת העצמאות מעיד ומספר כי המורה הגדול שלו הוא המקרא וממנו הוא שואב את ההשראה לסיפוריו ולסגנונו.

הוא מעלה את נס את כוחן של המילים המקראיות, את העלילות המטורפות והפיוטיות של המלכים ואת השירה העוצמתית – מכל אלה הוא שואב לסיפוריו שלו שהפכו להיות מה שהם בזכות ייחודה של השפה העברית המקראית והמאגיה המסתורית שלה ושל החסידים.

הוא מעיד שהוא כותב את אין-האונים שלו, ובצמוד לכך זוכה להכרה מהעולם. ארה"ב וצרפת הן אחדות מהארצות המגדירות את קניוק כאחד הסופרים החשובים של זמננו.

מה עשה לקניוק "אדם בן כלב" כסופר?
ספרו "אדם בן כלב" תורגם עד כה ל-13 שפות, ביניהן צרפתית, דנית, שוודית, נורווגית, פינית, סינית, ערבית ואיטלקית.מאז פרסומו ב-68 מפיקים נלחמים על הזכות לעבדו לסרט קולנוע, אך לרצון הגורל שאיפה זו התגשמה רק ארבעים ושלוש שנים אחר כך, בבימויו של פול שרדר ובכיכובם של ג'ף גולדבלום בתפקיד הבלתי-אפשרי של אדם שטיין, הבדרן היהודי-גרמני המצליח שנכפף לשמש כלב מבדר עבור הנידונים למוות במחנה ריכוז, וילהלם דפו בתפקיד מפקדו הרודה בו, ואיילת זורר בתפקיד האחות המאתגר בבית החולים הפסיכיאטרי לניצולי שואה בישראל.

קניוק זכה בדצמבר 2008 בפרס מפעל חיים המוענק לראשונה על ידי עיריית חולון במסגרת הענקת הפרס לספרות יפה. השופטים הגדירו את קניוק כאחד מבכירי הסופרים העבריים, חלוץ האוונגרד העברי ואחד מבין הסופרים המתורגמים החשובים ביותר, לצד גבריאל גרסיה מרקס.

כמו כן, הוסיפו שהוא מבולטי היוצרים האקספרסיוניסטים בפרוזה. בשנת 2010 זכה בפרס לספרות של קרן צרפת-ישראל המחלקת את פרסיה בישראל ובצרפת לסירוגין, על ספרו "היהודי האחרון" (ספריית פועלים, 1982) שתורגם זה מכבר לצרפתית. קיראו עוד על ספרות מתוגרמת.

קניוק זכה עד כה בחייו בפרסים רבים נוספים, ביניהם פרס זכויות האדם הצרפתי, פרס ברנר, פרס נשיא המדינה לספרות, פרס ביאליק לספרות יפה ועוד.

ספרו האחרון תש"ח (הוצאת ידיעות, 2010) שהצליח לכתוב סוף כל סוף לאחר התחבטויות של כשישים שנים בוודאי יוסיף לדיון הציבורי אודות יצירתו בהיותו נובר עמוק בנושא הכאוב, הלאומי והייחודי של אבסורד המלחמה בכלל ובישראל בפרט.

התעניינתם?

קיראו אודות דוד גרוסמן ואולי גם על… הספר הראשון שלי!

בקבוק – על ספרות יפה, סופרים ומה שביניהם אפשר לקרוא כאן  באתר – כמו גם להתעדכן בביקורות ובאקטואליה מעולם הספרות.

בג'ונגל, טרזן מצא אותי

לא הייתי כל כך מחובר לספרים דווקא, ובעיקר הייתי ממציא סיפורים משלי, אפילו מגיל שבע או שמונה… (נמרוד, 28, סטודנט לאדריכלות)

היו לי המון סיפורים בראש על ממלכות ושבטים והייתי מפתח אותם. אבל מה שאני כן זוכר ברקע בוודאות הם סיפורים של ז'ול ורן שאהבתי לקרוא וגם את סדרת סיפורי טרזן.

את טרזן מאוד אהבתי אבל זכור לי ספר אחד מבין הסדרה שהיה בו פרק שלם שהוקדש אך ורק לתיאור של מבנים של אמזונות בג'ונגלים.אף פעם לא אהבתי תיאורים ארוכים וזה היה קשה לי, ממש סיוט. טוב שהיו דברים אחרים בטרזן שאיזנו את זה!

איך מצטרפים לפרוייקט? איפה יש עוד? פרויקט הספר הראשון שלי

בקבוק – האתר השלם על ספרות: ספרות עברית, ספרות מתורגמת, ביקורת, ספרים וסופרים – הכל במקום אחד.

גרוסמן, יליד ינואר 54, שגדל ולמד בירושלים וגם בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה ובתיאטרון, פרסם את סיפוריו ראשונים כבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו. כאן תוכלו לקרוא על פועלו של היוצר הנפלא על זה ועל הפרסים בו זכה.

דויד גרוסמן – "כמה רוע אפשר לבלוע?"

בשנת 2004 "שירת הסטיקר" היה הסינגל המצליח ביותר מתוך האלבום "חומר מקומי" של להקת הדג-נחש. אולם כמה מאיתנו זוכרים שאת תצרף הסטיקרים החריף הזה, הכולל ביטויים כמו "הקדוש ברוך הוא, אנחנו קנאים לך / ימותו הקנאים" ו- "להשמיד, להכחיד, למגר, לבער / הכל בגללך חבר" חיבר הסופר דוד גרוסמן, שהיה מועמד לפרס נובל לספרות?

הסינגל כבש את המצעדים הישראליים וכמובן גרר פרשנויות סותרות לגבי האופי הפוליטי שלו. חלק מהמאזינים ראו בו סאטירה על כל קיצוניות פוליטית באשר היא, וחלקם בחרו לראות בו "ימני" או "שמאלני", שהרי על פניו הוא כולל ססמאות שחוקות של שני צידי המתרס הפוליטי.

באופן דומה מדדה הקריירה הספרותית של גרוסמן – מצד אחד אנחנו מעריכים אסתטית ואמנותית את יצירותיו, אך מצד שני איננו יכולים שלא להתייחס לדעותיו הפוליטיות של הסופר ופעולותיו ההומניטריות במישור המדיני לאומי בתווך הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

קצת ביוגרפיה…

גרוסמן, יליד ינואר 54, שגדל ולמד בירושלים וגם בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה ובתיאטרון, פרסם את סיפוריו ראשונים כבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו, ובהיותו בן 26 בלבד זכה בפרס הארי הירשון על סיפורו "חמורים" ופרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר".

אין סוף פרסים ספרותיים לדוד גרוסמן

גרוסמן זכה בפרסים ספרותיים רבים בחייו אך ככל הנראה אחד המשמעותיים בהם אם לא המשמעותי ביותר הוא פרס פרנקפורט לשלום 2010 שהוכרז כזוכה בו לא מזמן. ועדת הפרס הודיעה כי בחרה בו כהוקרה על תרומתו למען קידום הפיוס בין ישראלים לפלסטינים, וכי בספרו "אשה בורחת מבשורה" (2008) הוא מציע אפשרויות מילוט "לחברה שנלכדה בין מלחמה ושלום".

יש סופרים זיגזג. הוא דווקא ישר.

ספר זה, על פי דבריו של גרוסמן עצמו, מהדהדת בו באופן טראגי תמונת המציאות של נפילת בנו, אורי, בעת שירותו במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 – כשגיבורת הספר אורה, בורחת באופן סימבולי אך גם מוחשי להחריד מביתה כדי לא לשמוע בשום אופן את בשורת מותו של בנה שהיא בטוחה שהיא עתידה להתבשר בה. גרוסמן סיים את הגרסא האחרונה לספר לאחר בשורת מות בנו.

עוד בשנות השמונים היה גרוסמן פעיל חברתי וזכה להכרה בשל כך. בשנות ה-30 המוקדמות לחייו חזר לעבוד ככתב, עורך, מגיש ושחקן תסכיתים ב"קול ישראל", לאחר שהשתתף בתוכניות התחנה עוד בהיותו ילד ונער.

בשנת 88, וגרוסמן בן 34, קיבל את פרס הר ציון על תרומתו לשלום ולדו-שיח בין ערבים ליהודים, וזאת על רקע התפטרותו מ"קול ישראל" ומחאתו על ההגבלות שהוטלו על כתבים בנושאים פוליטיים.

גרוסמן זכה עד כה בפרסים רבים בהקשר לעשייתו החברתית, אך אלו לא מקפחים את פרסיו על כתיבת ספרות יפה כשלעצמה, בארץ ובעולם, ועל המפעל הרחב לתרגום ספריו בשפות שונות.

קורץ לילדים ולמבוגרים כאחד

כבר משנת 82 מכירים בו כיוצר ייחודי עם יכולת לקרוא את נפשם של ילדים ומבוגרים גם יחד – בשנת 84 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש לוי אשכול, וספרו הראשון "חיוך הגדי" מ-83 הועלה כסרט בשנת 86 בבימוי שמעון דותן, כאשר גרוסמן בן 32 ועמוק בתוך השיח של ה"כיבוש" הישראלי והדגשת הסכנות במשטר בגדה המערבית על ידי דמויות ספרו, השפויות והמטורפות.

ספריו הנוספים שזכו לעיבוד קולנועי הם "מישהו לרוץ איתו" (יצא כספר בשנת 2000 וכסרט ב-2006), ו-"ספר הדקדוק הפנימי" (כספר ב-91 וכסרט ב-2010). "מישהו לרוץ איתו" בבימוי עודד דוידוף היה מועמד לתריסר פרסי אופיר ועוסק באופן רגיש בסמים, פשע ואהבה מנקודת מבטם של צעירים אבודים בעולם גדול של זהויות תלושות.

"ספר הדקדוק הפנימי" בבימויו של ניר ברגמן עוסק בהתפתחותו המיוחדת והאינטימית של נער צעיר, על סף התבגרותו המינית, על רקע ירושלים בתחילת שנות השישים, כשבלבול ואפור שולטים בה ובמשפחתו. הסרט כבר הספיק לזכות בפרס הסרט העלילתי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים שנערך ביולי 2010.

ספריו של גרוסמן תורגמו כאמור לשפות רבות, ובמספר התרגומים בולטים למשל ספרים כגון "עיין ערך אהבה" (1986) שתורגם לחמש-עשרה שפות, בהן תורכית, צרפתית, סינית, סרבו-קרואטית, צ'כית, נורווגית ופורטוגזית; וכן אגד רשמיו מהגדה המערבית, "הזמן הצהוב" (1987) שתורגם לארבע-עשרה שפות ובהן ערבית, דנית, יפנית, ספרדית, איטלקית ושוודית. קיראו עוד אודות ספרות מתורגמת.

התעניינתם? קיראו גם על יורם קניוק!

מה בין החיה הקטנטנה לבין היצר שלנו לאהבת ספרות ולגמיאת ספרים כאילו סגרו את המחר? קיראו על השילוב בין השניים בחנות הספרים "תולעת ספרים" אשר בכיכר רבין?

תולעת ספרים ומשפחת הפרפראים

'כינת הספרים' או 'דגיג כסף הסוכר' היו מוצאים את בחירתנו לכנות כ'תולעת ספרים' מישהו המתייחס אל כרכי הדפים המוזרים הללו בחרדת קודש, ולא סועד אותם בלהט, כבחירה מתמיהה ואירונית. אלו השניים הם דוגמאות לחרקים הניזונים מכריכות ודפי ספרים, יחד עם הפרפראים המוכרים כעשי ספרים. תולעת ספרים אנושית, לעומת זאת, אכילתה את הספר היא סימבולית בלבד.

אבל עצם גמיעת הדפים, הרדיפה אחר ספרים חדשים, הנטייה הכפייתית לאוספם, השמירה וההקפדה כאילו היו ילדים זכים – כל אלו נראים מן הצד דומים לאובססיה ולנטייתם הבלתי נשלטת של חרקי ספרים אמיתיים לנכס את הדפים לעצמם – ואולם בדרך פטאליסטית יותר.

רכונים ברצינות מוקפדת

בימי השבוע פרט ליום שבת, בין שמונה וחצי בבוקר לעשר בערב, ובשישי עד חמש אחר הצהריים, בכיכר רבין מספר 9 בתל אביב, לא תראו ככל הנראה אנשים בולסים ספרים בצורה מפורשת, אבל כן תמצאו אותם רכונים ברצינות מוקפדת כלפי הספרים, מחטטים בסקרנות בין האוספים ושקועים באחד מספרי התצוגה בין לגימת קפה לבין נשנושי עוגייה או קיש.

הפנטזיה של תולעי ספרים רבים מאיתנו המחברת בין ספרים לאוכל היא מזמן לא פנטזיה בחנות הספרים "תולעת ספרים" שבתל אביב. ובכל אופן, לא מאז ינואר 1984, כאשר המיזם קם והוציא שורשים ועלים.

חנות הספרים הוכיחה את הצלחתה עד שיכלה להרשות לעצמה להקים תחתיה הוצאת ספרים באותו שם, הפועלת מאז 1999 ומתרכזת בספרי פסיכואנליזה וביקורת תרבות.

בחנות הספרים עצמה המבקר הסקרן יוכל למצוא שפע של ספרי פסיכולוגיה, אדיכלות ועיצוב – שכן בשלושת אלו מתמחה החנות על פי הצהרתה מאז ימי הקמתה הראשונים.

תולעת ספרים - חנות וסיפור אהבה

מארבעה ספרים בעיצוב שהביאו יזמות החנות מיפן הרחוקה, כיום מתהדרת החנות בשלל רחב של ספרים מוקפדים הנבחרים בעין בוחנת בכנסי ספרים בינלאומיים שיוצאות אליהם היזמות האמביציוניות הרשנזון ויידוב.

יחד עם הספרים האלה יש היצע רחב של ספרים באנגלית, ספרי ילדים, ספרי שירה, עיון ופרוזה – כך שעל כוס קפה כל אחד כמעט ימצא את משאת נפשו מחכה לו בין הדפים. ואם הספרים מעוררים רעב של ממש בית הקפה מציע גם טוסטים, סלטים, מרקים ומנות משביעות נוספות. הכל בטוב טעם.

ההוצאה לאור "תולעת ספרים" תעניין בוודאי את הקהל הרחב כמו שהיא מעניינת אקדמאים, אנשי מקצוע ומשוגעים לפסיכולוגיה. קטלוג ההוצאה כולל כותרים מרתקים בעלי שם עולמי כמו "פרויד ומעבר לו" של מיטשל ובלאק; "ה'אני עור'" של אנזייה; "פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח האדם" של קוהוט ועוד.

בואו נפנה אל המגדיר…

הגדרה ממוצעת של "תולעת ספרים" אומרת כך – תולעי ספרים הם לא חרק אחד, כי אם קבוצה של חרקים שמשותפת לה האהבה הבלתי נשלטת לבליסת וביעור ספרים ומסמכים אחרים.

אוהבי הספרים האנושיים המבקרים בחנות "תולעת ספרים" או מתכרבלים בביתם באינטימיות עם הספר האהוב עליהם, גם להם משותפת אותה אהבה גדולה – רחשי כבוד ייחודיים לספרים והוקרתם כחברים נאמנים, המספקים מזור בשעת יגון ומשב של יצירה והשראה בשעת אפלוליות הנפש.

בתמורה, מבטיחה תולעת הספרים האנושית, לשמור על ספרה מכל משמר ובהחלט לא לנגוס בו. אפילו אם דבק בו ריח המאפה מחנות הספרים המטריפה בכיכר רבין.

אולי יעניין אתכם לקרוא על…?

[פרוייקט הספר הראשון שלי - מיזם קריאה מקסים!]

[לימודי ספרות - מסלול הלימודים של אלו שלא יכולים בלי הסם המשכר הזה...]

[הלדור לכסנס - מה לי ולאיסלנד? נקודת מבט אישית]

[אתר בקבוק - הכל על ספרות]

פעמים רבות עולה ההתלבטות – האם הנושאים לכתיבה נגמרו לי? התשובה היא לא. יכול להיות שנכנסתם לבלוק כתיבה, ואתם לא יודעים איך לצאת ממנו. להלן כמה רעיונות שיעזרו לכם לשחרר קצת את החסימה. ענבר ליבנת מתארחת באתר בקבוק.

מה לעזאזל קרה פה?

אז מהו באמת בלוק כתיבה? תשאלו את כל מי שאי פעם החזיק עט והוא יענה לכם – זה כשאי אפשר לכתוב. "אני מנסה, באמת שאני מנסה, אבל הרעיונות פשוט לא באים". ואם יש רעיון סוף סוף? "אז אני לא מצליחה להוציא אותו אל הנייר".

טובי הכותבים, המשוררים והסופרים יכולים לספר על בלוק כתיבה שתקף אותם. לעיתים הוא בא ברגעים הכי לא צפויים, למשל דווקא בתקופה מאוד חיובית – הכל מצליח לכם, כולם מסביבכם בריאים (חמסה חמסה), אין לכם יותר מדי על הראש, עשיתם את הבלתי אפשרי ופיניתם זמן לכתיבה.

בעצם, הכל כבר מוכן – הדפים, השולחן המסודר, או לחילופין בית הקפה הקבוע שלכם, עם לפ-טופ איכותי ודקיק. אבל דווקא אז, אי אפשר לכתוב. פשוט אי אפשר.

אני חייבת, פשוט חייבת לצאת מהבלוק!

"אני חייבת לצאת מהבלוק" – קודם כל המחשבה הזו צריכה לעבור שינוי. כן, המחשבה שמסמנת לכם "זה רע שאני לא כותב". לחץ לא רק שלא עוזר, הוא אף מפריע וחוסם – כן, בדיוק, הוא מעודד חסימה! אני מבטיחה, מבטיחה שזה זמני. אולי כרגע קשה לראות את זה, אבל זה עובר.

עד כמה שזה נשמע ניו א'ייגי, אין ברירה אלא לקבל את זה שאתם במחסום כתיבה. לא ללחוץ את עצמכם אל הקיר, לא לצפות מעצמכם "להחזיר את החוב" על ימים אבודים של כתיבה. להבין שאתם, בדיוק כמו שאתם, בסדר גמור. ושהסיפורים שצריכים לצאת כבר ימצאו דרך לצאת. מה שאתם יכולים לעשות, הוא לנסות להקל עליהם את הדרך הזו.

בדיקה של השטח – מה השתנה לאחרונה?

שווה לבדוק אילו תנאים השתנו באחרונה, רק על מנת להבין את התהליך. אולי נולד לכם ילד שממלא לכם את הצורך לכתוב? אולי טוב לכם יחסית בחיים וכבר לא מרגישים שיש משהו "באמת מעניין" לכתוב עליו?

הרבה מאיתנו מוצאים את הכתיבה כשותפה לדרך דווקא כשלא הכל 100%. אני לא אומרת, חס וחלילה, שתשברו לעצמכם רגל כדי להשיג קצת דיספוריה, אלא מתכוונת לעצם הזיהוי, כי יש לו חלק גדול בתהליך.

יכול להיות שדווקא העובדה שהחלטתם לשם שינוי להקדיש את עצמכם ליצירה, היא זו שמאיימת עליכם. זה סיפור מוכר ועצוב, אנחנו פשוט פוחדים להודות שזה מה שאנחנו אוהבים לעשות, וכן – אולי אפילו כמקצוע. הסיפור העצוב הזה (ולא בהתנשאות), של לא לתת לגיטימציה לעצמכם ככותבים, שווה אפילו פנייה לטיפול פסיכולוגי, כזה שיעסוק בכוחות היצירה שלכם (לכו על איזה פסיכולוג מהגישה החיובית, המלצה חמה).

אם אתם רואים שלמרות הזמן הפנוי אתם מצליחים "לבזבז" כל דקה פנויה, מפייסבוק ועד השקיית העציצים שכבר עומדים למות מעודף מים, אולי שווה להכניס פאזה נוספת לחיים.

כן, אני יודעת, אתם אוהבים לכתוב. אבל כמו שחבר טוב שלי אמר לי פעם, "את צריכה למצוא לעצמך תחביב", שיצטרף אל הכתיבה ולא יתפוס את מקומה. מקרמיקה ועד נגרות, דווקא להוסיף משהו חדש, שלא עשיתם עד עכשיו, הוא זה שיכול לעודד את היצירה לצאת מנקבוביות שלא חשבתן עליהן עד עכשיו.

מחסום כתיבה - סעו בדרכים חלופיות!

סעו בדרכים חלופיות

הרבה פעמים דווקא הלבד, זה שאנחנו כל כך זקוקים לו על מנת לכתוב (אני אישית מאוהבת בו), יכול גם לאיים. אם הבלוק שלכם קשה מתמיד, אני ממליצה בחום על אנשים. כן, בני האנוש האלה שלעיתים יכולים להוות סביבה חמימה? אלו שאפשר לדבר איתם? זוכרים? תפתחו את הדלת, זו שווירג'יניה וולף דיברה עליה, ותנו לאוויר להיכנס.

אפשר להיפגש עם חברים שמזמן לא פגשתם, לדבר על דא ועל הא. דווקא לא הייתי ממליצה להתחיל לשפוך את ליבכם על מחסום הכתיבה אלא לעקוף אותו מסביב. לראות סרט, לשתות משהו, לקשקש.

אם אתם נכנסים ל'חפירות' אתם יכולים לבקש רשות להקליט את השיחה, לחזור הביתה ובתור תרגיל לתמלל אותה לקובץ וורד. אתם תגלו שאתם משקיעים משאבים בכתיבה אבל בלי לדרוש מעצמכם יותר מדי, חוץ מהקשבה לשיחה שכבר התרחשה. כאן תוכלו להתאמן על דיאלוגים. ובכלל, אני מאמינה גדולה בהפריה – אפילו אם היא לא הדדית, מה יש? תשאבו קצת!

זה היה חלק אחד. כשיהיו לי עוד רעיונות אשמח לשתף בהם.

מאת: ענבר ליבנת, מבקרת הספרות של נענע10, קוראת וכותבת כמצב קיומי.

אודיו בוקס - הכל על ספרי שמע

בואו להכיר את ה-Audio Books – אודיו בוקס – ספרים לשמיעה, שניתנים להורדה בצורת קובץ MP3, אליהם ניתן להאזין בכל מקום.

אודיו בוקס – לקרוא את לוליטה או להקשיב לה?

בתוך הקלחת של המדיה האוריינית ניצבת לה כיום מעין יכולת בחירה מעניינת בין הקריאה הקלאסית השכיחה שכולנו מכירים – צפייה בטקסט ועיבודו הויזואלי והמחשבתי – לבין קריאה מסוג שונה, שאולי לחלקנו מתעקשת להזכיר את ימי הילדות הנעימים בהם התכרבלנו מתחת לשמיכה בעוד אמא מקריאה ברוך את סיפורי לאה גולדברג או הנס כריסטיאן אנדרסן.

האם הקשבה לסיפור במקום קריאתו יכולה עדיין להתאים לנו כבוגרים?

ישנם טיעונים מעניינים בזכות הקשבה לספרים, הנקראים ספרי שמע או אודיו בוקס. טענה אחת היא שספרי שמע בפוטנציאל הגלום בהם מורידים את הסבירות לצבירה (על חשבון קריאה) כי מידת ההשקעה בהם היא שונה – פעילות לא כשלעצמה בהכרח אלא גם כזו המתלווה לפעילות אחרת.

מול האופטימיים עולה חשש אחר – אולי מדיות הטלוויזיה והאינטרנט פגמו במידת מה ביכולת הסבלנות שלנו להאזין, מבלי להיות תלויים בגירויים ויזואליים מתחלפים? אך אולי כפי שאנו מצליחים לחזור לטקסט בקריאה אנו יכולים לעשות כך עם אודיו? אולי בסופו של דבר זו סוגיה סובייקטיבית?

עניין נוסף לגבי אודיו בוקס הוא היותם פלטפורמה שונה להעברת ביטויים רגשיים. ישנם רגשות שקשה להעביר בצורה טקסטואלית בשל מורכבותם. כוונות בסיסיות אפשר להדגיש באמצעות סימני פיסוק בסיסיים כסימן שאלה או סימן קריאה ושלוש נקודות. אבל יש עולם רגשי המורכב מעבר לסימני פיסוק, בהיותו רב-משמעי – ולכן הוא נתון ליכולתו האמנותית של היוצר.

לעומת זה, בספרי שמע המקריא "משחק" את הטקסט, ולכן קל יותר להבינו. כמובן שעובדה זו פותחת את הדיון לפרשנויות – האם יש כוונת טקסט אחת שהשחקן מגלם אותה? האם הפרשנות נכפית עלינו? אבל אולי שקול הדבר לדילמה משיעורי הספרות – מדוע אנו מנתחים את היצירה הזו כך ולא אחרת? איך אנו יודעים שזו "כוונת המשורר"? והאם יש בכלל אחת כזו? דילמה זו צריכה להזכיר לנו שבין אם מדובר ביצירה בכתב או בשמע, אי הבהירות לגבי כוונתו המקורית של המחבר קיימת ממילא.

אודיו בוקס ישראליים? יש גם ספרי שמע בעברית

אתר אינטרנט ישראלי המגשר בין מתעניינים באודיו בוקס לבין הספרים עצמם הוא סוניקבוקס, שהיא חברה להקלטה והפצת ספרי שמע, שהוקמה ב-2006 מתוך חזון להפיץ את עולם הספר לכל אחד. החברה רואה את מחיריה כשווים לכל כיס, כאשר הלקוח יכול לקנות את הספר בדיסק או להוריד אותו למחשבו כקובץ תמורת תשלום בסכום שמופיע באתר בצמוד לכל ספר.

ההורדה הינה חוקית לכל דבר כשזכויות היוצרים שייכות לאתר. כמו כן האתר פונה אל מבקריו בהצעה לשתף תכנים שיש ברשותם, בין אם מדובר בתכני שמע כמו ספרים או הרצאות, ובין אם ברצון להפיק בעצמם ספרי שמע על פי נושאים שאמורים לעניין את הקהל הרחב – תוך כדי ההדגשה שהמפיק הפוטנציאלי חייב להחזיק בזכויות יוצרים של התכנים.

התנהלות זו מזכירה לנו את העובדה החשובה שכדי להפיץ תכנים ששייכים למישהו אחר אנו חייבים לעשות זאת באופן חוקי. לעומת זה, אם אנו רוצים להפיץ תכנים משלנו, אתר כמו סוניקבוקס מאפשר לנו גישה לאולפני הקלטות, במידה והתכנים שלנו אכן אטרקטיביים.

האתר מגוון ואפשר למצוא בו את ספריהם המוכרים ביצירה המקומית של אשכול נבו, שולמית לפיד, רם אורן, סמדר שיר ואחרים מתוך הספרות העברית, וביצירה העולמית את ג'יימס מתיו ברי, ולדימיר נבוקוב, פאולו קואלו, ג'ורג' אורוול, ארתור סי קלארק, אדגר אלן פו, רוברט לואיס סטיבנסון ורבים נוספים.

כן אפשר למצוא ספרי מדיטציה ועידן חדש באנגלית, וגם ביוגרפיות של הרמב"ם, לינקולן ומאו צה טונג, כמו גם קלאסיקות רוסיות המוקראות ברוסית כסיפוריו המפורסמים של אנטון צ'כוב.

למתעניינים בספרי שמע באנגלית אפשר לציין את האתרים לספרים דוברי אנגלית – audible.com ו – emusic.com כשהשני מספק בעיקר קבצי מוסיקה לכן המבחר שלו קטן יותר, אך ביחס לכך ששניהם דורשים דמי מנוי תמורת ההורדות, השני גם זול יותר. בראשון מנוי חודשי לספר אחד הוא 15 דולרים לעומת 10 בשני, ושני ספרים בחודש כבר מעלים את המחיר באתר הראשון ל-23 דולרים (מנוי פרימיום).

כמו כן מומלץ לבדוק מידי פעם בחנויות הספרים בארץ, שמוכרות בעיקר ספרי אודיו בעברית, אך גם ב-amazon.com  וב- eBay.com  אפשר בוודאי למצוא מציאות של ספרות מקור או ספרים יד שניה.

ואם כל זה מדבר אליכם, קיראו על ספרים באינטרנט ועל ספרים אלקטרוניים.

מהם בא-מת ספרים אלקטרוניים? מהו הספר האלקטרוני שכולם מדברים עליו? איך זה עובד ומה אתם חייבים לדעת? המדריך המלא!

ההפרדה: ספרים "פיזיים" וספרים אלקטרוניים

בתחום הקריאה הדיגיטלית החדשה – ומי יודע, שייתכן ובעתיד הלא-רחוק באמת תחליף את הקריאה הפיזית, ה"ארכאית" משהו שאנו מורגלים אליה – יש קודם כל להבחין בין שניים: האחד הוא התוכן אותו אנו קוראים, שהוא בעצם הקובץ הדיגיטלי בפלטפורמה ממוחשבת כלשהי, והאחר הוא הפלטפורמה עצמה, המכשיר החומרי ה"מאכלס" את הקבצים – הספר האלקטרוני.

קבצים דיגיטליים לקריאה עלי-רשת יש למכביר – הרי מי מאיתנו לא מכיר את שיתוף הספרים בויקיפדיה; את פרוייקט בן-יהודה לספרות עברית; את פרוייקט גוטנברג לספרות מתורגמת; את פא"ר – פרוייקט שיתוף באוצרות רוח של האוניברסיטה הפתוחה, בו נחשפים עשרות ספרי לימוד שעד כה היו נגישים רק בצורתם הנושנה (כספרים יקרים).

הפרוייקטים המפורסמים הללו, ועוד רבים אחרים שנועדו לקרב בינינו אוהבי הספרות והידע לבין התכנים ללא תיווכם של מוציאים לאור, חנויות ספרים, ספריות וחברות באקדמיות.

בעד ונגד – דיון סוער

אבל הספרים האלקטרוניים, אלה שמכילים בפוטנציה את קבצי הספרים, השירים והסיפורים, המסות ועבודות הלימוד, הם אלו שמעוררים עדיין דיון סוער והתלהבות לצד קרירות, שנים לאחר שהשיווק בהם החל – למרות שבארץ החלו בשיווק הרשמי רק בשנים האחרונות ממש.

הטענות מוכרות עד מאוד – אוהבי הספרים במתכונתם הקלאסית לא יכולים להתמודד בשום אופן עם המעבר למדיה דיגיטלית, לא יכולים להכיל ולהבין את המרת תחושת המגע הפיזית בספר ללחיצות כפתור וריחוק מנוכר מהטקסט (ולאוהבי המרקורים, הסימונים, ההערות והקיפולים זו בכלל צרה).

וזה עוד לפני שהזכרנו את הפרידה מריח הדפים החדשים ועוד לא הזכרנו את הפרידה מהאוסף הממלא את ליבנו גאווה של השמות הקאנוניים או הפשוט מרגשים על מדף הספרים המעוצב והמסודר, לפי אלף-בית, נושא, גודל או צבע. אכן, התהוותה של נוסטלגיה חדשה.

אך עם כל ההתרפקות וההתפרקות הנוסטלגית הזאת, יש לזכור את החיסכון העצום במשאבים ואפילו בכסף מהכיס האישי שלנו – כשאנו רוכשים ספרים פיזיים, אנחנו משלמים בממוצע על כל ספר לפחות 60 שקלים, בהתחשב במבצעים והנחות (הרי ספרים יקרים בהרבה).

בהנחה ולקוראים ה"כבדים" שבנו יש ספריות מפוארות של כ-200 ספרים (וזה עוד נתון צנוע ממש) אזי הוצאנו עליהם כ-12 אלף שקלים! גם אם נתחשב בספרי מתנה, עברו-במשפחה, ספרים בחינם ועוד, וממש נרד לסכום של 5000 שקלים, הרי זה עדיין סכום מגוחך ממש למול הסכום שנוציא בפועל על קריאה בספר אלקטרוני.

פרטים חשובים (וכן, קצת טכניים)

מחיריהם של ספרים אלקטרוניים בארץ, שנקראים גם קוראי ספרים אלקטרוניים, נע בין 1000 ל-2000 שקלים לערך, כשהמחיר הממוצע שסביר להתקל בו הוא 1400-1700 שקלים.

מבחינת הבטחות היצרנים, יתרונות המכשירים כבירים – משקלם מתנועע בין מאות בודדים של גרמים (בדר"כ 180-220), סוללה טעונה במצב מלא מאפשרת קריאה של עד אלפי עמודים, צגים בטכנולוגיית "נייר אלקטרוני" המדמים תחושה של קריאה מדף נייר, שאינם פולטים קרינה ולכן לא מעייפים את העיניים וגורמים לתופעות לוואי אחרות.

לצידם קיים ממשק הפעלה בסיסי, תמיכה בפורמטי-טקסט מרובים, אפשרות להאזנה למוסיקה וצפייה בתמונות, תוספות ששוויין מאות קלים כנרתיק נלווה וכרטיס זיכרון נוסף ונגישות לכבדי ראייה. וכמובן אחריות למשך שנה על ידי היבואן של המכשיר.

אך יתרון בולט וחשוב באמת, לפחות בשביל רבים, מעבר לחיסכון אישי או נוחות אישית, הוא היתרון האקולוגי – מדובר בחסכון עצום בנייר. הרי בכל ספר אלקטרוני אפשר לשמור אלפי קבצי ספרים דיגיטליים, כך ש"ספר" אחד הוא למעשה רבים.

יש שתי דרכים מרכזיות להעביר ספרים אל הספר האלקטרוני, כשאחת מהן היא עדיין הורדה בתשלום מאתרי האקדמיות או הוצאות הספרים או אתרים ייעודיים אחרים, אולם האחרת היא ההורדה בחינם מהאתרים שהוזכרו לעיל ועוד רבים אחרים (כמו eספרים או אתרים המציעים דמי מנוי בסיסיים תמורת הורדות מרובות).

האתרים הרשמיים ברשת כמו אלו שהוזכרו, מציעים ספרים בחינם באופן המעוגן בזכויות יוצרים – כמו למשל החוק שמותיר שימוש ביצירות כ-70 שנים לאחר מות היוצר, או הסכמים פרטיים עם היוצרים או משפחותיהן.

כמו כן, ישנם ספרים אלקטרוניים המשווקים בשיתוף עם הוצאות ספרים מוכרות או אתרים ייעודיים המציעים ספרים להורדה ללקוחותיהם. אלה גם אלה פועלים בהתאם לחוקי זכויות יוצרים.

רוצים לעזור לעולם, לפחות מבחינה אקולוגית? אולי תתעניינו ב… ספרים משומשים ספרים יד שניה ספרים באינטרנט או כתבו אלינו בתגובות על הזווית האישית שלכם!