לקראת החגים הטלפונים הניידים מוצפים בבקשות תרומה לנזקקים. יש מאיתנו שנענים ויש שדוחים את הבקשה. אמצעי התקשורת מדווחים בהרחבה על פעילות ההתרמה וההתנדבות של עמותות וארגוני צדקה וחסד. ברשתות השיווק מציעים ללקוחות לתרום מוצרי יסוד למען אלה שידם לא משגת. ערוצי הטלוויזיה יוזמים ערב התרמה רב רושם, כדי לגייס תרומות מהציבור הרחב.

כל הפעילות המבורכת מתקיימת לאור זרקורים והבזקי מצלמות. אל תוך הקרנבל הזה נשאבים מטבע ברייתם, אנשי עסקים שתרומתם לקהילה נחשבת כהוצאה מוכרת לצרכי מס ויש בה לתרום גם למיתוגם החברתי.

נבחרי ציבור, החמושים בלוביסטים ואנשי יחסי ציבור יודעים מתי להידחף לאירוע התרמה מתוקשר, כדי לגזור את הקופון הפוליטי לקראת הפריימריס הקרבים.

במעטפת החיצונית מתמקמים להם בנחת המחוברים למיניהם, שהשתתפותם בתוכנית ריאליטי מקנה להם אחיזה זמנית ומתחככת, שאולי תצמיח טובת הנאה עתידית. זה קורה, לא בשבוע האופנה, אלא בקמפיין התנדבות וסיוע למען החלשים והנזקקים בקהילה.

קיראו על: הילד שאהב לאכול ספרים

אפשר להבין את הצורך והחשיבות של מתן פומביות לאיסוף תרומות וחלוקתן המתוקשרת לנזקקים. אם אתה לא בתקשורת אתה לא קיים וגם אין לך סיכוי לגייס תרומות.

שכחנו את הנותנים בסתר שהם הצדיקים האמיתיים, שבורחים מפרסום ומעדיפים את טובת הנזקקים ללא התניות וקידום אינטרסים חומריים.

אסנת גרינברג לא שכחה אותם. לאחר עשרים שנות עבודה ככלכלנית בכירה בבנק ישראל היא פנתה לעסוק באמנות. פגיעתו הרעה של המשבר הכלכלי העולמי לא התחשבה באמנותה. נוצרה ריקנות בלתי נמנעת שביקשה להתמלא בתכנים.

הרצון העמוק שלה לסייע לזולת, להפיץ את בשורת האלטרואיזם ולהעניק במה ראויה לנותנים בסתר, הם שהובילו אותה להתגייס למסע בין אנשים טובים, שלא ידועים ומוכרים לציבור הרחב, שבורחים מחשיפה פומבית ומעדיפים לתרום לקהילת הנזקקים בלי רעש וצלצולים.

המסע המרגש והטעון, הוליד את ספרה הראשון, שכותרתו מעידה על תוכנו, מהותו ומניעיו:  "סודות של חסד – מסע בין אנשים טובים".

למי שיקרא את הספר, מובטח מפגש מרתק ומטלטל עם אנשים טובים וצנועים, שבחרו להישאר באלמוניותם. אנשים עם לב רחב ששמחים בחלקם ובנתינתם ללא קבלת תמורה.

אנשים מיוחדים שבחרו לשתף פעולה עם הכותבת, רק כדי להפיץ את בשורת הנתינה בסתר, נתינה שמונעת מחוויות אישיות, משפחתיות וסביבתיות, שגיבשו את סט הערכים והקודים שלאורם הם פועלים.

הספר נפתח עם "סיפורה של חוה" שגדלה וחונכה בבית חרדי, שחוותה מוות קליני, שממשיכה את מסורת הנתינה והעזרה של הוריה, שמגדירה את עצמה "אני הבנק של הקדוש ברוך הוא" ומסתיים עם "סיפורה של נעמי", שהתנדבה לשמש משפחה אומנת, עבור ילדים בסיכון שהוצאו מבית הוריהם הביולוגיים.

בין חוה לנעמי, פגשה אסנת גרינברג את: מרים החרדית שהקימה גמ"ח שמחות, את שמעון, מכור לסמים לשעבר, שמתנדב בארגון למען מכורים אנונימיים, ומאמין ש"צריך לעשות דברים בלי לשאוג כמו אריה בלי פוזה, בשקט".

את ד"'ר סיון שהתמסר לחולים הסופניים שלו, שלעיתים נזנחים ונשכחים על ידי משפחתם, כי זמנם קצוב ואין לטעם להשקיע בהם. ד"ר סיון ויתר על חופשות משפחתיות שנקבעו מראש ושולמו, לטובת הישארות לצד מיטת החולים שהיו זקוקים לו אישית ולא לרופא מחליף.

את מלכה, שנקשרה לעולים האתיופים שנזרקו להתגורר בקרוונים ושם ביקרה אותם ברחבי הארץ כדי לחלק להם מזון ובגדים, את עדנה שפועלת ללא ליאות ובמסירות למען נשים מוכות, לאחר שעברה חוויה אישית דומה, קשה, מכוערת ובלתי נסבלת.

את רונית המתנדבת באגודת צער בעלי חיים, את יהודה המהנדס, שהחליט ללמד ילדים שמתקשים במקצועות הטכנולוגיה ואת ג'ו גיטלר, היחיד שהסכים להופיע בשמו המלא, שעוסק שנים במבצעים להצלת מזון שפעם היה נזרק לאשפה באולמות אירועים וחברות קייטרינג ומסעדות.

המזון נאסף, מועבר לעמותות שמחלקות אותו לנזקקים. בתוך המסע המיוחד יפגוש הקורא עוד רבים וטובים שסיפורם האישי והנוגע, מוצא את ביטויו בספר.

אין המדובר בספר רגיל שקוראים וזורקים. זהו סוג של מניפסט לקידום האלטרואיזם, מעשי הצדקה, המעורבות החברתית והמתן בסתר, לנזקקים הרבים החיים בקרבנו.

ברוח זו מסיימת הכותבת את ספרה בציטוט רלבנטי וקולע במיוחד למסרים העולים מהמפגשים עם האנשים הטובים לא רק באמצע הדרך אלא לכל אורכה:"ספרים לא נועדו ללמד אנשים איך לחיות, אלא לאפשר להם לראות איך זה להיות בנעליו של מישהו אחר, זה הבסיס לכל סימפתיה, אמפתיה וחמלה". (איאן מקיואן).

אסנת גרינברג – סודות של חסד – מסע בין אנשים טובים. הוצאת גוונים. 160 עמודים.

עוד בקטגוריה: ביקורת ספרות

מי שבאמת מתעניין ביהדות ברית המועצות לשעבר ובתהליכים שהובילו לגלי העלייה לישראל, מומלץ לו לקרוא בעיון את ספרו של יעקב (יאשה) קדמי, "מלחמות אבודות – עדות אישית" , בהוצאת מטר.

על תרומתם של העולים לחיזוקה של מדינת ישראל יש בדרך כלל קונצנזוס. במקרים בודדים, העולים לא התקבלו תמיד בסבר פנים יפות. קהילות אתניות שמוצאן שונה, הרגישו מאוימות ומתוסכלות לנוכח סל הקליטה וההטבות שקבלו העולים והביעו את זעמם באמירות עוקצניות ומעליבות.

רבים לא מודעים לנתיב הייסורים שנדרשו העולים לעבור בדרכם לישראל. מי שנתן דוגמה אישית לרצון העז להגשים חלום ציוני בעצם עלייתו לישראל ולימים התמנה לעמוד בראש הארגון החשאי "נתיב" שעסק בהבאת העולים לישראל ממזרח אירופה, הוא מחבר הספר, יעקב קדמי.

כבר בשנת 1966 בהיותו בן 19 פרץ מר קדמי לשגרירות ישראל במוסקבה והכריז על כוונתו הבלתי מתפשרת לעלות לישראל באופן חוקי וגלוי. באותם תקופה, מהלך מתריס שכזה, כנגד השלטון, סופו הגליה לסיביר המושלגת.

קדמי ידע מה צפוי לו ובכל זאת לקח על עצמו את הסיכון תוך ידיעה שגם משפחתו עלולה להינזק קשות.  הוא נולד והתחנך תחת המשטר הקומוניסטי שסגר הרמטית את שערי היציאה ליהודים שנאלצו להסתיר ולהתכחש לכל סממן יהודי.

המוטיבציה שהניעה אותו לפעולה כחלוץ בפני המחנה לא נתנה לו מנוח. הוא גמר אומר עם עצמו לא לשקוט עד אשר יקבל היתר יציאה. שנתיים חלפו והאשרה ניתנה. זה קרה בתקופה שברית המועצות ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים.

עם הגעתו לישראל, נקלט מר קדמי לתוך החברה הישראלית כעולה חדש, מבולבל ותלוש שמחפש את דרכו. הוא מצא אותה. התגייס לצה"ל. סיים קורס קצינים, השתלם כקצין מודיעין והשתתף במלחמת יום כיפור בגדוד שריון עליו פיקד אהוד ברק. הקים משפחה והתמסר לפעילות ציבורית למען העלאת יהודי ברית המועצות.

תוך כדי ביצוע תפקידיו במסגרת ארגון "נתיב", נוכח לדעת, לדאבונו, עד כמה עלולה מעורבות פוליטית ושיקולי אגו של מנהיגים לעמוד בדרכה של העלייה ולהערים עליה מכשולים. עובדי הארגון התמנו בחלקם לפי שיוך פוליטי. עובדים בכירים הרגישו חובת נאמנות למי שמינה אותם ונאלצו לפעול לפי רוח פטרונם שלא תמיד התיישבה עם המטרות והמשימות של הארגון.

ל "נתיב" הוגדרו מספר משימות עיקריות. ליצור ולקיים קשרים עם יהודי מזרח אירופה ובמיוחד עם אלו מברית המועצות. ליזום פעילות מבצעית חשאית להעלאת היהודים לישראל. לבנות תשתית לפעילות מדינית בארצות הברית ומערב אירופה כדי למנף אותה ליצירת לחץ בלתי פוסק על השלטון במוסקבה להתיר את יציאת היהודים.

קדמי הגיע לתפקידו בארגון ללא שיוך פוליטי מוגדר ומוצהר. זה לא עניין אותו. בראש מעייניו עמדה המשימה להביא כמה שיותר עולים לישראל.

כשם שניהל מאבק אישי אמיץ ונועז כדי לעלות לישראל כך החליט לפעול באותה גישה לוחמנית, עם אמת אחת שאין בלתה מבחינתו, לפעול בכל מחיר להעלאת היהודים לישראל. תוך כדי ביצוע משימות חייו הוא הרגיש שהוא נסחף למלחמות אבודות.

סוג של דון קישוט. הביורוקרטים עמדו בדרכו והפעילו שיקולים פסולים מגובים באינטרסים אישיים ולא ענייניים שלא קידמו את המטרות שלשמן הוקם "נתיב".

אפרים הלוי, מי שכיהן כראש המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים כתב בהקדמה לספר, כי לקדמי היתה גישה שונה בתכלית לשינויים המהפכניים שיש לחולל בתפיסה הישראלית את הסובייטים בכל הקשור למדיניות הסברה ולהפעלת לחץ בלתי פוסק של המערב על ברית המועצות, בעיקר בתקופה של המלחמה הקרה והמתיחות הרבה שבין שני הגושים.

אפרים הלוי מעיד מידיעה אישית כפי שבאה לביטוי בדברי ההקדמה, שקדמי נאבק על האמת שלו והצליח לחולל שינויים מהותיים במדיניות הנהוגה, דבר שהוביל לפתיחת השערים ויציאה המונית של יהודים.

אכן, מלחמתו של קדמי לא היתה אבודה לחלוטין. המלחמה העיקשת והממושכת ידעה עליות ומורדות  אך בסופה הביאה לתוצאה המיוחלת. מליון עולים הגיעו לישראל במספר גלי עלייה.
העולים נקלטו.

מדינת ישראל המתינה להם ונערכה בהתאם בניגוד להיערכותה עם הקמת המדינה שנדרשה לקלוט את גלי העלייה מצפון אפריקה ואסיה. הקליטה של העולים מרוסיה ותרומתם לרווחת המדינה ופיתוחה מורגשת מדי יום. תרומתם לא תסולא בפז.

למרות שהשלים את מפעל חייו, מר קדמי לא שקט. באחרית דבר לספרו הוא תוהה עם עצמו ומתלבט בשאלה, האם הדרך שבחר היא נכונה ומובילה למטרה הראויה. "האם המלחמות שלחמתי כל חיי מוצדקות וצודקות" , הוא שואל במקום אחר. בראייה לאחור הוא מרגיש, שגם כיום בחלוף השנים הוא עדיין מתלבט בסוגיה אבל הוא מעיד, "אני פחות נחרץ בביטחוני בצדקתי".

לבו של קדמי מתמלא סיפוק והנאה לנוכח השתלבות העולים בתוך החברה הישראלית. עם זאת לבו דואב ורוחו סוערת בעקבות אלפי מקרים של השפלה, ביזוי, ניצול, גזענות והפליה של העולים בהם נתקל במהלך השנים. עם כזה מטען כבד הוא מודה בזו הלשון: "יש לי חלק בפגיעה בהם. לא רק מפני שאני נושא במידה רבה את "האשמה" על כך שהם בארץ, אלא מפני שהמדינה היהודית, המדינה שלי, מתייחסת כך ליהודים שעלו אליה".

קדמי לא עושה הנחות לעצמו. הוא משתף את קוראיו בלבטים ובייסורים המלווים אותו דרך קבע ובהקשר זה הוא כותב: "ברגעים אלה, עולה בי הרהור נורא, האם לא לקחתי על עצמי יותר מדי אחריות כאשר קבעתי את גורלם של העולים ומנעתי מהם להגר למדינה אחרת ולא לישראל ".

ועל תהייה זו הוא משיב:"בראייה לאומית ובהיבט של טובת המדינה, אין לי ספקות. אבל מהבחינה האנושית" הוא שואל שוב ועונה לעצמו: " על כך אין לי תשובה חד משמעית. אין לי כיום אותו ביטחון, שהיה לי בעבר לגבי שאלה קשה זו".

כך הוא חותם את ספרו ומותיר את הקורא עם טעם לוואי מעט מר. חבל שכך מרגיש מי שעמד במרכזו של מפעל לאומי יחיד במינו להעלאת יהודי ברית המועצות לישראל. עם זאת, לא נותר אלא לאחל למדינה המוטרפת שלנו שרבים וטובים כמו המחבר, יתגייסו למענה ויתרמו ממיטב כישוריהם, כי בנפשנו הדבר.

יעקב (יאשה) קדמי, מלחמות אבודות – עדות אישית. הוצאת מטר 427 עמודים.

ליחצו לחזרה לדף הבית: ספרים וספרות זה בקבוק

עיתונאי שכותב ספר לא נתפס כתופעה חריגה. בכתיבת ספר ממשיך העיתונאי לבטא עצמו ועיסוקו באמצעות מדיום אחר. מעיתון מודפס לספר עם כריכה רכה או קשה. כתיבת ספר מזכה את העיתונאי בקרדיט המחמיא, עיתונאי וסופר, למרות שזהו הספר הראשון פרי עטו.

היום לא צריכים להתאמץ יותר מדי כדי לקבל תארים פיקטיביים שאולי תורמים למוניטין אך לא בהכרח משקפים מציאות אמת. לאחר שנים רבות של כתיבה עיתונאית, שלה סגנון וגוון מיוחדים, העיתונאי לוקח את הסגנון העיתונאי אל תוך הכתיבה הספרותית והתוצאה לא בדיוק מלהיבה ומעוררת.

אנו רוכשים ספרים כדי ליהנות מכתיבה אחרת ולא עיתונאית. את המוצר הזה יש לנו כל יום ולפעמים גם בחינם, מודפס או באתרי האינטרנט. ענת טל שיר, כותבת הספר "אם אשכחך", ראויה לתואר סופרת, למרות שזהו לה ספרה הראשון.

לאחר שנים רבות של כתיבה עיתונאית משובחת, מקצועית ומעניינת במיוחד, לא מצאתי בספר הזה שקראתי אותו בהנאה מרובה סממנים ועקבות שיש בהם להסגיר את עיסוקה העיתונאי של טל שיר, מזה שנות דור.

עלילת הספר מתמקדת בסיפור אהבה בין גבר ערבי, אליאס, לאישה יהודייה, ליילה. לכאורה, סיפור בנאלי על עוד קשר רומנטי סוחף, חריג ומחתרתי, שמתחיל בתקופת המנדט הבריטי, בין ערבי נוצרי יליד ירושלים המזרחית לבין יהודיה תושבת ירושלים המערבית. הרומאן החשאי נקטע בעקבות מלחמת השחרור ומתחדש לאחר תוצאות מלחמת ששת הימים.

בכישרון רב ובשפה עשירה וקולחת מצליחה הסופרת להכניס את הקורא לנבכי התקופה וללמד אותנו פרק חשוב בהיסטוריה היהודית הארץ ישראלית, באמצעות מערכת יחסים סבוכה ואסורה לפי אמות המידה המקובלות על החברה הישראלית והערבית.

השיטוט בסמטאות העיר העתיקה ובשכונות המערביות של ירושלים, תוך תיאור אותנטי של הדמויות המככבות בספר, יוצר מארג משכנע שגורם למי שהתגורר בירושלים במשך שנים ועזב אותה, להתחבר מחדש לעיר המיוחדת המושתתת על פסיפס אנושי ותרבותי רצוף ניגודים ופערים שלא ניתנים לגישור.

ענת טל שיר, ילידת ירושלים, יודעת על מה היא כותבת. היא חיה את העיר שריחותיה, מנהגיה ואורחותיה התרבותיים והפוליטיים, שימשו לה כהשראה לכתיבת הרומן, שיכול היה להתרחש בין כתליה וגבולותיה של עיר אחרת בישראל, אך לא באותן עוצמות שרק עם כמו ירושלים יכולה לייצר.

קשרים רומנטיים ומיסוד מערכות יחסים בין ערבים ליהודים אינם חדשה מרעישה. שתי החברות שנמצאות בעימות פוליטי, אתני ותרבותי מסרבות להשלים עם זוגיות מעורבת שיוצאת בהתרסה כנגד האתוס הקיים בשני המחנות.

העובדה שהיהודים והערבים חיים באותה טריטוריה, נפגשים במקומות עבודה, לומדים יחד ואפילו עושים עסקים משותפים, יוצרת את הקרקע והתנאים המתאימים ליצירת קשרים אישיים ורומנטיים. לרוע מזלם של הזוגות המעורבים, החברה שממנה יצאו ואליה הם משתייכים מפנה את עורפה לקשר מסוג זה ולא תומכת בו.

זוג מעורב שיוצא כנגד המסורת הנהוגה, עלול לגזור את דינו להרחקה ונידוי ממעגל משפחתו הגרעינית ומסביבתו החברתית. הערבי באשר הוא, לעולם יחשב כאויב ועם אויב לא מתחתנים ובטח לא מביאים צאצאים מעורבים.

המיוחד בסיפור האהבה כעולה מהספר "אם אשכחך" שחרף הניתוק שנכפה על אליאס וליילה, כתוצאה ממלחמת השחרור הם שמרו אמונים אחד לשני.

הם נאלצו לתמרן את חייהם במסתור, במחתרת ותוך כדי תנועה במעגל של מניפולציות וסיפורי כיסוי כדי שסיפור אהבתם לא יחשף בפני מי  שלא צריך לדעת ועלול לסכל את תוכניותיהם לעתיד.

אליאס אמנם נישא בשידוך לאחרת והוליד לה 3 ילדים. אהבה של ממש לא היתה בתוך הזוגיות החדשה שנכפתה עליו בלחץ המשפחה. ליילה שלא נישאה לאחר היתה כל עולמו. האמונה בצדקת דרכו ורגשותיו גרמה לו להיפרד מאשתו לטובת ליילה.

אכן, סיפור אנושי מרתק ומרגש שבא לעולם בתקופה של מתיחות פוליטית ואלימות קיצונית ביחסים בין שתי התרבויות, הערבית והיהודית.

יש בסיפור המיוחד של אליאס וליילה כדי להאיר את הצד האנושי והרגשי, שיש בו אולי, לפתוח צוהר של תקווה לעתיד אחר בין שתי התרבויות היריבות, שבני עמם שואפים לקץ הסכסוך ועלייה על מסלול של נורמאליות .

"אם אשכחך", מאת: ענת טלשיר, בהוצאת זמורה ביתן, 495 עמודים.

קיראו עוד: ביקורת ספרות

ג'ונתן ספרן פויר וניקול קראוס – שניהם נמנים עם הסופרים המצליחים והמרוויחים יותר מתחת לגיל ארבעים. שניהם ממוצא יהודי. ספריהם תורגמו לעשרות שפות והיו לרבי מכר גם בישראל. שניהם משכילים ושניהם זכו בפרסים ספרותיים נחשבים וגרים בברוקלין, ניו יורק. יחד.

בשנת 2004 הם נישאו זה לזו ויש להם היום שני ילדים. בלי שהם שמים לב הם נהפכים למקבילה של "בראנג'לינה" בתחום סלבריטאי הספרות.
הפפארצי כבר מתרוצצים במרץ, העדשות מצקצקות ומקלדות העיתונאים מתקתקות ורועשות. עם זאת שניהם ידועים בצניעותם אותה הם מבקשים להדגיש גם בראיונות עמם.

ג'ונתן ספרן פויר מצדו תורם את הפרסים הכספיים שהוא זוכה בהם לאותם ארגונים המעניקים לו אותם, וניקול קראוס לא נותנת להצלחה המסחררת לבלבל אותה, כאילו היא לא הוגדרה כאחת מבין הסופרים האמריקאים הצעירים הטובים ביותר. אבל בכלל מה שמטלטל אותה באמת, זה להיות אמא.

ניקול קראוס (1974) נולדה אמנם בארה"ב אך את אהבתה ותמיכתה בישראל היא מציגה בגלוי. היא ובעלה בהווה, ג'ונתן (1977), מבקרים בישראל אחת לתקופה (הפעם האחרונה היתה למשך ארבעה חודשים במאי 2010, תחת סיקור נרחב ואוהד של עיתונאים וכותבי טורים ישראלים) כדי באיזשהו מקום לשוב לשורשים, למקום שהם רוצים לשמר כבית חם, ולהכיר לילדיהם את התרבות הזאת, החמה והרועשת, העמוקה ולעיתים גם פולשנית, שכל כך שונה מזו האמריקאית שרק נוגעת בך בקצה העור, מפחדת להגיע עמוק מידי.

כשהתחילה קראוס ללמוד באוניברסיטת סטנפורד היא היתה צעירה בת 18 (התמחתה באנגלית וסיימה בהצטיינות), וכבר אז חברה לסופר זוכה פרס הנובל לספרות, ממוצא יהודי, יוסף ברודסקי. ברודסקי היה לפטרונה הרוחני – בתחום השירה והספרות גם יחד – ולאחר מותו קראוס הפיקה על-אודותיו תכנית לרדיו של הבי.בי.סי. ספרה הראשון, שהפך במהרה לרב-מכר, היה "אדם נכנס לחדר" (2002). לעברית הוא תורגם רק שש שנים אחר כך, ורק לאחר שספרה השני הפך לרב-מכר בישראל, "תולדות האהבה"(2005) שתורגם רק שנה לאחר יציאתו לאור בארה"ב. באוקטובר 2010 קראוס הוציאה את ספרה "בית גדול" שאך תורגם לעברית.

ג'ונתן ספרן פויר, אמנם צעיר מקראוס בשלוש שנים (בן 28 בלבד!) אך מצליח ברמה בין-לאומית לא פחות מבת-זוגו. פויר כמו קראוס כתב הרבה לפני 2002 (היא עסקה בשירה בעיקר והוא בפרוזה) אך גם הוא כמוה התפרסם לראשונה בשנת 2002 עם ספרו הראשון המצליח שהפך לרב-מכר מיידית, "הכל מואר" (תורגם לעברית ב-2004), המגולל את סיפורו של צעיר שיוצא לחפש באוקראינה את האשה שהצילה את סבו מהנאצים.

"קרוב להפליא ורועש להחריד" (תורגם ב-2007) גם הוא נכתב בשנת 2005, בדומה לספרה השני המצליח של קראוס, וגם הוא הפך להצלחה מסחררת, הפורשת את סיפורו הטראגי של ילד אמריקאי ברקע אסון התאומים של ספטמבר 2001.

בשנת 2010 תרגמה כנרת-זמורה ביתן את ספרו האחרון "לאכול בעלי חיים", שנה בסך הכול לאחר שיצא לאור בארה"ב. ספר זה, הראשון (ולדברי פויר, גם האחרון) שאיננו רומן אלא עוסק במסע, מתעד את חיפושו של פויר ברחבי ארה"ב אחר התשובה האם להיהפך לצמחוני או לא. באופן מעניין ספר זה הגביר עוד יותר את ההכרה בפויר ואת תהילתו, כמו גם את הביקורת כלפיו. הוא התראיין רבות על-אודות הספר, המניעים לכתיבתו ועל-אודות צמחונות בכלל, ומסתמן כי הקריאה לוויתור על אכילת בעלי חיים הדהדה במעריציו ועוד מהדהדת בקוראים חדשים, שאולי אף יהפכו למעריצים חדשים.

• ביקורת ספרים
• סופרים
• רומן חניכה

בבוקר השביעי באוקטובר הוכרז בכלי התקשורת בעולם כולו, כי מריו ורגס יוסה, זוכה פרס ירושלים לשנת 1995, הוא הזוכה בפרס נובל לספרות לשנת 2010.

הבשורה

על רגעי הזכייה כתב יוסה בטורו הקבוע "אבן בוחן" בעיתון "אל פאיס" היוצא לאור במדריד. טורו זה הוא שהקנה לו את הפרסום בעולם הדובר ספרדית ובו הוא כותב מזה שנים רבות את דעותיו על תרבות ויצירה. הוא כותב על תיירות ועל הפוליטיקה של אמריקה הלטינית כמו גם על זו של המזרח התיכון.

לניו-יורק טיימס אמר שהבשורה הייתה הפתעה גדולה ודרך נפלאה להתחיל יום ניו – יורקי. עבורו הזכייה מייצגת את ההכרה בספרות הספרדית. ועדת פרס הנובל נימקה את בחירתה ביכולתו של ורגס למפות בכתיבתו את מבני הכוח בחברה, את התנגדות הפרט ואת גורלו. "כעת אנו יודעים", אמר ביחס לזכייה, "כי אמריקה הלטינית יוצרת מתוכה גם אמנים, מוסיקאים, ציירים והוגי דעות וגם כותבי רומנים גדולים." אפילו נשיא מקסיקו, פליפה קלדרון, צייץ בטוויטר שלו למשמע הבשורה וכתב כי "הפרס הוא מקור גאווה לאמריקה הלטינית כולה."

בגיל 22, החליט מריו ורגס יוסה, יליד מרץ 1936, כי יקדיש את חייו למימוש חלומו להיות סופר. כדי לעשות זאת הוא יבחר רק בעבודות שישרתו את מטרתו בכך שיאפשרו לו די זמן בכל יום בשביל לכתוב. היום במבט לאחור הוא טוען שמתווה זה שהציב לעצמו אכן הוגשם הלכה למעשה בחייו.

הספרות סייעה בידו לחיות, כך טען לאחר זכייתו, שכן הוא נולד וגדל בארץ רווית אלימות בחוץ כמו גם בבית. ארץ שבה אולי אחת הדרכים היחידות להתמודד עם אכזריות העולם היא לכתוב ולפתור בכך את הקונפליקט הנצחי בין רצונו של היחיד לשרוד לבין עריצות המשטר והאבסורדיות שבו.

התערבות פוליטית

ורגס ראה את הספרות כקשורה בקשר הדוק לפוליטיקה. "ספרות היא ביטוי של החיים", אמר, "ואי אפשר לנטרל את הפוליטיקה מהחיים". קל וחומר עבור כותב לטינו-אמריקני, טען סמוך לזכייתו.

יוסה עבר תהפוכות משמעותיות בתקופה שניסה את כוחו בפוליטיקה. מאמונות שמאליות קיצוניות  הוא עבר למרכז ולימין. בזמנו תמך בממשלה המהפכנית של קסטרו, אבל כשרץ לנשיאות (1988-90) עשה זאת עם מפלגת הימין – מרכז וקרא לרפורמות נאו – ליברליות. בשנה שבה הפסיד טבע יוסה את הביטוי "מקסיקו היא הדיקטטורה המושלמת".

על השנים ההן בפרו אמר יוסה כי הן לימדו אותו רבות על הפוליטיקה שמתחוורת כאחרת לגמרי כאשר מכירים אותה מן הרחוב. אך חשוב מכך, ליוסה עצמו ולעולם הספרותי, הוא כי הרפתקאותיו הפוליטיות לימדו אותו כי מקומו האמיתי הוא בספרות.

על הכתיבה

כבר בשנת 1957 פרסם את הסיפורים הקצרים "המנהיגים" ו"הסבא", בעת שעבד עבור שתי מערכות עיתונים בפרו. אחרי שנותיו באוניברסיטה כתב ולמד בצרפת, באנגליה ובספרד. על הכתיבה עצמה התוודה יוסה שהיא באה כדרך להלחם בעצב. והמקום שבו היא נולדה לראשונה היה בתקופת לימודיו בפנימייה הצבאית בלימה.

ספרו "העיר והכלבים" (1962) שכתב אודות החוויה מיצב אותו בין הסופרים הלטינו – אמריקאיים המצליחים ביותר במאה העשרים והקנה לו תהילה בין – לאומית. הוצאת הספר לוותה בהתנגדות אלימה שכללה את שריפת עותקיו ואת טענות גנרלים פרואנים כי ורגס מומן על-ידי ממשלת אקוודור כדי להפחית ולזלזל ביוקרת הצבא הפרואני. ורגס שמח על הספקולציות, כי בגינן צבר הספר התעניינות עצומה.

"העין השחורה" של גבריאל גרסיה מארקס

הזוכה הקודם של "דור הבום" של אמריקה הלטינית בפרס נובל לספרות היה גבריאל גרסיה מארקס בשנת 1982. כבוד נוסף שזכה לו מארקס היה לקבל פנס בעין מורגס יוסה, בתקרית מפורסמת במקסיקו סיטי, שעד היום אפופה מסתורין.

לפני הפנס בעין ורגס כתב על מארקס תזת דוקטורט שאחר כך הוציא כספר עב-כרס על עבודתו (1971). לפני תקרית האגרוף שני הסופרים המהוללים היו חברים והיום מתוודה ורגס כי הסיבה לקונפליקט היא לא עקרונית אלא אישית. שמועות עיקשות טוענות שהיא קשורה באחת מנשותיו של יוסה שאותה ניחם מארקס בתקופת הגירושין.

מספריו החשובים של יוסה שתורגמו לעברית: העיר והכלבים (1963), הבית הירוק (1966), דודה חוליה והכתבן (1977), מלחמת סוף העולם (1981), חגיגת התיש (2000), ו- תעלוליה של ילדה רעה (2006). למידע נוסף: ספרות מתורגמת.

כיום מלמד ורגס יוסה באוניברסיטת פרינסטון בחוג ללימודים לטינו-אמריקאיים.

קווי המתאר של כף הרגל משורטטים בהבלחי צבע אדום גסים, מעידים על התפוגגותם. כפות הרגליים שתיהן כמתמוססות ונעלמות אל תוך הרקע השחור, מותירות אחריהן דבר-מה אחד ברור, משורטט בחדות: התג המשתלשל מן הבוהן וחותם המוות.

מאת: טלי קורל

עיצוב כריכת הספר שגיאות קטנות מתעל את תודעתנו אל המיתה, אל האבדן ואל אמת הווייתנו אותה אי אפשר לשכוח או למחות.

בנג'מין בלאק רוצה שנאמין שזהו "רומן פשע". בוודאי, הלובן החד של תג המוות מעיד על כך ללא עוררין.

התובנות והשאלות למולו צפות ככתובות מראש בדמיוננו המשותף, מכות בחדוּת במצח בבנאליות שלהן: רצח התרחש.

מי רצח והיכן. מתוך אילו מניעים. מי המרוויח מכך. מי עוד ימות וכיצד. אם תוכל האמת להתגלות. ובאיזה מחיר.

וישנן האסוציאציות המוחשיות, הדימויים הקרים, הכבדים: רגעי המוות, אין-אונים, חוסר-משמעות, ריק וגופות חלולות מנשמה או מרצון, איברים ורקמות רופסים, דמומים ללא שם או תכלית מתחת לסדין לבן סטרילי או תחת האדמה הטחובה בבור שנטמן זה עתה, או לפני שנים רבות.
שמות שעתידים להשכח ושמות שנשכחו כמו לא היו מעולם. כמו דמויותיהם לא חלפו בעולם הזה, ולנו אין צל של ידיעה על – אודותיהם, צל של רצון לחקור את חייהם וגורלם. ומדוע לנו?

הם מעולם לא היו עבורנו לא כלום ושום דבר. אנו מסתפקים באהבת עצמנו, בתכנון אסטרטגיית הישרדות נוחה, נהנים מטעמם של החיים האלה, כאן ועכשיו. ודי לנו בכך.

אך לא די בזאת לקוורק, שעבורו החיפוש אחר נסיבות מותה של גופה מסוימת, אחת מבין הגופות הרבות מספור שעוברות תחת ידיו המיומנות במשרתו כפתולוג בכיר בדבלין, הוא בבואה לחייו שלו.

למוות יש משמעות לא פחותה מלחיים, בעיני קוורק, ואותה מוטל עליו לגלות – ממניעים שהוא עצמו לא מבינם. גופתה של כריסטין פולס נצרבת בזיכרונו מטעמים שנבין רק עם חלוף הדפים.

באמצעות מסעו הוא מגשים את התאווה שמעוררת בו עבודתו: גילוי התעלומה שחובה לפענחה, את הסיבות למיתה שרק הגופות עצמן יודעות, ובשלמותן טמנו אותן לנצח בממלכת המוות. הממלכה שבה קוורק מוצא את הזדהותו העמוקה ביותר.

שביל הפירורים שמותירה אחריה התעלומה ואותם מגלה קוורק בהדרגה, מציבים בפנינו אינספור רמזים מטרימים של מוות ואכזריות, של משהו נורא העתיד להתרחש. או של משהו נורא שהתרחש זה מכבר.

דיליה, אשתו לשעבר של קוורק, היפהפייה השחרחורת, מזכירה בשמה את "דליה השחורה", וכשקוורק חוקר את גיסו בנוגע למותה של כריסטין פולס, אני מהרהרת ברצח המזוויע של אליזבת שורט שאירע בסוף שנות הארבעים, בגופתה המבותרת וברוצח שלא נתפס מעולם.

דם אדום מטפטף מבין דפי הרומן, כמו טיפות הגשם של החורף הקר באירלנד ובארצות הברית. היכן שקוורק יהיה, ולאן שלא ינוס, הקור והדם ירדפוהו, והשלג ספק יסתיר ספק יאיר את הכול.

שגיאות קטנות מאת בנג'מין בלאק (ג'ון באנוויל)
Christine falls, 2006

מאנגלית: סמדר מילוא
367 עמודים, הוצאת עם עובד, 2010

קיראו עוד: ביקורות ספרים

בשנת 1895 כותב אלפרד נובל (1833 – 1896), סופר, משורר, כימאי וממציא הדינמיט, את צוואתו המותירה את מרב הונו להקמת קרן נובל. מה ומי עומד בבסיס הפרס הנחשק בעולם הספרות?

זה שעל שמו קרוי היסוד נובליום…

אלפרד נובל היה ידוע באהבתו הגדולה לתחום הספרות ובספרייתו נמצאו מאות ספרים מסוגות שונות ובשפות שונות. פרס נובל לספרות מוענק מאז 1901 בצמוד לפרסים נוספים עבור הישגים ראויים לציון המקדמים את האנושות: בפיזיקה, בכימיה, ברפואה, בשלום, והחל משנת 1968 גם בכלכלה. הפרס ניתן על ידי קרן נובל בשטוקהולם שבשוודיה על ידי האקדמיה השוודית, ומכיל מדליה, תעודה אישית ומענק כספי.

הפרס לספרות ניתן בשל הישגים יוצאי דופן בעלי אופי אידיאליסטי. לעיתים הפרס ניתן בעקבות יצירה ספציפית אך לרוב הוא מוענק כהערכה למכלול יצירתו של הכותב. הוא יכול להינתן ליוצרים אנונימיים כמו למוכרים, כשהשיקולים אמורים להיות נטולי פניות ככל שניתן (ביחס לפופולריות וכדומה) ומונחים על פי שפיטת היצירה עצמה ותרומתה לאנושות בתחום הרוח והחברה.

שיטת בחירת המועמדים

ראשית בוחרת וועדת הנובל מומחים שראויים לדעתה להציע שמות מועמדים לקבלת הפרס. היא שולחת להם את המכתבים בספטמבר כשהדד-ליין הוא בפברואר העוקב. שמותיהם הם של המומחים הן של המועמדים אסורים לפרסום עד חמישים שנים לאחר הענקת הפרס.

מומחים שלא קיבלו מכתבים מהוועדה רשאים להציע מועמדויות גם הם, אך כל המומחים צריכים להיות או חברי האקדמיה השוודית, או פרופסורים לספרות ולבלשנות, או זוכים קודמים בפרס הנובל לספרות או נשיאיהן של אגודות סופרים בארצם, המייצגות נאמנה את ההפקה הספרותית המקומית.

לא רשאי אדם בשום אופן להציע את עצמו כמועמד. וועדת הנובל מגישה את ההצעות לאקדמיה השוודית וזו בוחרת את המועמדים הסופיים עד מאי. בספטמבר נועצים חברי האקדמיה ובאוקטובר נבחרים הזוכים. ב-10 בדצמבר מתקיים טקס הענקת פרס נובל בשטוקהולם.

הזוכה הראשון בפרס נובל לספרות

המשורר והמסאיסט הצרפתי רנה פרנסואה ארמן סילי פרידום (1839 – 1907) היה הזוכה הראשון בפרס, בשנת 1901. באירוניה של מה, פרודום לא עסק בביקורת חברתית כי אם להיפך (רוב הזוכים המאוחרים יותר כתבו מתוך אוריינטציה פוליטית-חברתית).

הוא הנהיג יחד עם משוררים מוכרים אחרים את אסכולת הפאראנס בשירה, שהייתה קונטרה לגישה הרומנטית באמנות. מבחינת חברי האסכולה השירה צריכה לעסוק באסתטיקה לשמה ולא בעניינים חברתיים, כשפרידום עצמו הצהיר שבכוונתו ליצור שירה מדעית לעת המודרנית. נימוקי השופטים לזכייתו היו שהוא הצליח לשלב ביצירתו באופן נדיר בין לב לבין אינטלקט.

זוכים ממוצא יהודי

בוריס פסטרנק (1890 – 1960), משורר וסופר רוסי ממוצא יהודי, הידוע בעולם המערבי בעיקר בשל יצירתו האפית "דוקטור ז'יוואגו" (1957) זכה בפרס בשנת 1958. לא תהיה גוזמה לומר שבמקרה של פסטרנק היתה מידה לא מעטה של טראגיות רוחנית וחברתית. ימים ספורים לאחר שהתבשר על זכייתו נאלץ לוותר על הפרס עקב לחץ הממשלה הסובייטית ברוסיה. הקריקטוריסט האמריקאי ביל מולדין זכה בפרס פוליצר באותה שנה עבור קריקטורה בה ביקורת גלויה ועוקצנית שבה צייר את פסטרנק בגולאג, שואל אסיר לצדו "אני זכיתי בפרס נובל לספרות, ומה הפשע שלך?"

שמואל יוסף עגנון (1887 – 1970), אינטלקטואל, חוקר יהדות ואבן דרך בעולם הרוח היהודי, מקבל את הפרס בשנת 1966 במשותף עם המשוררת והמחזאית נלי זק"ש (1891 – 1970). {על עגנון אהוב ליבנו יש כל כך הרבה מה לומר, שאנחנו מבטיחים להקדיש לו פוסט נפרד}.

זק"ש הרבתה לכתוב, מאז מלחמת העולם השנייה, על זוועות השואה, גורל העם היהודי ועל התקווה לפיוס עם הגרמנים, שיכולים למרות הכל להיות "עם אחר". עגנון, שכתביו נחשבים לנכסי צאן ברזל בספרות העברית (אורח נטה ללון; תמול שלשום; הכנסת כלה, הרומאן "שירה") אמר בתוגה בנאום קבלת הפרס, ביחס לגלות עמו, על כך שנבצר ממנו "לשיר עם אחיי הלווים בבית המקדש", ושהפרס ניתן לו בעקבות ש"כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב".

יצחק בשביס זינגר (1902 – 1991), ההומניסט היהודי, סופר היידיש, מקבל את הפרס בשנת 1978. זינגר ידוע בצמחונותו ובמשפט "עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה" (מתוך הסיפור "כותב המכתבים"), ולמרות השאלות הנוקבות ששאל את היהדות בפרט ואת האנושות בכלל, על טרוניותיו הסאטיריות, יצירתו גדושה באהבת הטוב שבאדם ובמוטיבים יהודיים. זכייתו נומקה באמנות העלילתית המרגשת, שניכרים בה שורשיה של מסורת יהודית-פולנית, המקימה מצבים אנושיים אוניברסליים לחיים.

ומי עוד מ"אצלנו"?…

• פאול פון הייז (הייזה), 1910.
• הנרי ברגסון, 1927.
• סול בלו, 1976.
• אליאס קנטי, 1981.
• יוסף ברודסקי, 1987.
• נאדין גורדימר, 1991.
• אימרה קרטס, 2002.
• אלפרידה ילינק, 2004.
• הרולד פינטר, 2005.

תארו לכם בית ענק שרובו ככולו מבוכים ומיצגים של ערימות עיתונים כרוכים מן הרצפה ועד התקרה, פירמידות של רהיטים, טלוויזיות, מכשירי חשמל, מכונות כתיבה, כלי מוסיקה, נברשות, פנסים ונרות, מצבורי פסלונים אקלקטיים, כלי מטבח ישנים כחדשים, אריגים, בגדים, ספרים ועוד חפצים ממינים שונים ככל העולה בדמיונכם הפורה. כעת דמיינו את עצמכם חיים באותו בית, מהנדסים את דרככם בו, עיוורים.

מגדל של חפצים בניתי | עטיפת הספר: יח"צ

מאת: טלי קורל

כך התנהלו חייו של המספר, הומר קולייר, אחיו הבכור של לנגלי – ושניהם יחד, האחים קולייר, ברומן ההיסטורי של א.ל. דוקטורוב, ביצרו את עצמם כיראים מפני מגפה קטלנית, בביתם רחב-הידיים בשדרה החמישית בניו-יורק. ברומאן, כמו במציאות ההסטורית, חייהם של זוג האחים הפכו למיתוס עוד לפני מותם: בנים לשושלת מבוססת שגדלו לתמהונים שבחרו לחיות את חייהם בעוני מופגן ובחובות גבוהים כערימות העיתונים של לנגלי.

הומר קולייר – לפחות בן-דמותו ברומאן של דוקטורוב – הנדס את דרכו ביתר קלות מכפי שהיינו יכולים אנו, לו היינו במקומו. הומר היה מוסיקאי ובאמצעות המוסיקה וחושיו המחודדים הוא למד והכיר את העולם. הוא הרגיש צורות, חום, ואת מידת המוצקות של הדברים באוויר. הוא הכיר את דרכו בין מבוכי הבית לא פחות טוב מאחיו הרואה, וטוב בהרבה ממבקריהם הכושלים בחשיכה כתוצאה מהפסקת חשמל.

באמצעות רגישותו של הומר אנחנו מכירים לא רק את המרחב הביתי והעירוני של ניו-יורק בתחילת המאה העשרים, כי אם גם את פני ההולכים בה – המתחלפים וחופפים זה את זה באקלקטיות לא פחותה מזו של מצבור החפצים בבית המבוצר בשדרה החמישית. כדי להיטיב להכירם הומר  מלטף את פניהם, מתווה את צורתם ובשרניותם של הלחיים, האף, הסנטר, השפתיים ואת מרקמו ואורכו של השיער. תיאוריו הרגישים שלו מובנים לפתע כמילותיו של כל סופר שבאמצעותו אנו ממששים את מה שאינו ניתן למישוש, נוגעים ומריחים בשכלנו.

בביתם של האחים, בעיתונים שאוסף לנגלי, בשיחותיהם זה עם זה ובאינטראקציות הסמליות שלהם עם העולם החיצון, אנו עדים לכל מה שהפך את המאה העשרים למה שהיא – להיעלמותם של מנקי הרחובות הגורפים את צואת הסוסים, לרעשיו של צי המכוניות ושריקותיהם של שוטרים, לתנועות פוליטיות רדיקליות ומהפכנות נשית, לגילויי גזענות נגד שחורים, לעליית מוזיקת הג'ז, לסגידתם של האמריקנים לטבע עם התרחבות התעשייה, לגיטרות החשמליות ולרוק המודרני, למחאות הסטודנטים ולפרשת ווטרגייט, להתאבדות ההמונית בגו'נסטאון ולהתדרדרותה המוסרית של העיר ניו-יורק. ולשתי מלחמות העולם.

מוזיאון המאה

ביתם של האחים הופך למוזיאון המאה, ומשקף לנו את המציאות כפי שהיא, באמצעות הדברים שנכנסים פנימה בכורח, ובאמצעות אלו המתגלגלים אליו במקרה. מהנשפים האלטרנטיביים לחברה הגבוהה ובנות הזוג ה"רדיקליות" של לנגלי, דרך מכונית פורד מודל טי שרק בהמצאותה בחדר האוכל נחשף "טבעה המפלצתי" ועד לקורבנות המלחמות והזמן.

הופעת התגלמויותיה והשלכותיה של מלחמת העולם השנייה מוכיחה לבני אמצע המאה העשרים כי שמחתם עם סופה של המלחמה הראשונה היתה מופרזת ונאיבית. מצבם וגורלם של היהודים בגרמניה ובמזרח אירופה המסופר מפי אחיהם בארץ החופש נראו לאחים "מזעזעים כל כך שהתבקש כמעט לא להאמין להם".

פייב סנט

הפרויקט השאפתני של לנגלי קולייר, ליצור "מהדורה יומית אחת של עיתון שיהיה אפשר לקרוא בה מעתה ועד עולם", שבה יחלק את כל מעשי האדם לקטגוריות אבסולוטיות, תבניות אוניברסליות, ובתוך כך ימצא את הליבה האנושית – הוא שהעניק משמעות לחייו, שיצר בהם סדר, וכאוס בו בעת. בחזיונו ארג את 'העיתון היחיד לכל עת' – דיוקן חיינו עלי-אדמות שיימכר תמורת חמישה סנט.

החוט המקשר בין מעשיו של לנגלי ושהפיח בהם רציונליות הוא דרך הסתכלות פילוסופית, קטגורית, מכלילה, מרוחקת ונוקשה. המטאפיזיקה הטוטאלית נוסח לנגלי היא שמעגנת את הצברנות הכפייתית שמאבדת כל הגיון, ובוזקת בה הצדקה אבסולוטית. הכל לא משנה אבל לנגלי מנסה לקיים את הכל לנצח.

טירופו הגובר של לנגלי מאז שובו ממלחה"ע הראשונה מצביע על התסמונת הקולקטיבית שטבעו שתי המלחמות בחייליהן ובחברה כולה: הפיכתנו לפרנואידים ומפוחדים, מפוכחים מאוטופיות אך כושלים בסתירות של משמעות וחוסר משמעות. מלחמותינו תחמו אותנו למה שהננו: בני אדם המשועבדים לתיאוריות ולחפצים.

הומר ולנגלי / א.ל דוקטורוב
E. L. Doctorow
Homer & Langley
2009
תרגום לעברית מאנגלית- ניצה פלד, 2010
הוצאת סימנים, ידיעות אחרונות וספרי חמד

מהו רומן חניכה, ואיך הולדן קולפילד שלנו קשור לכל זה? מאמר חובה לכל יוד-בי"תניק…

התבגרות אוניברסלית בטקסט

אפשר שחיבורו של קאנט על הנאורות משנת 1784 הוא אולי הפתיח או ההסבר התמציתי והמועיל ביותר להגדרת מהותו של סיפור ורומן החניכה המודרני ובכלל. תקופת הנאורות, "ההשכלה", אמנם צמחה רק זה עתה, במאות ה-17-18, אך מילותיהם של ההוגים שהניפו את דגלה בגאון, ובהם עמנואל קאנט, מבארות יפה ולפחות יוצרות הקדמה לרצוננו האוניברסלי – על אף שהוא בעיקרו מודרני ותלוי מקום – להיפרד משלשלאות החברה ולצאת למסע האינדיבידואלי בעולם הזמני הזה, להבין אותו ותוך כדי כך להותיר בו את חותמנו, יחד עם קמצוץ של נאמנות לעצמנו, וכמובן בצמוד או על רקע סיפור אהבה משגשג או לחלופין קורע לב.

מבחינת קאנט נאורות משמעה לעזוב את חוסר בגרותנו וחוסר היכולת לפעול לבד. בגרות לפיכך היא האפשרות המושכלת לפעול בצורה יחידנית בעולם הזה, ללא תלות בהדרכה. נאורות היא אומץ, נחישות ושכל – והשילוב ביניהם. באותה תקופה, תקופת ההשכלה, אכן רבים טוענים שהתפתחה ספרות החניכה – ספרות שבה עומד הפרוטגוניסט, הגיבור, בפני מסע, בדרך כלל מסע מכשולים, שבו הוא מתחנך, אם בכוחות עצמו לחלוטין ואם בעזרתם של אחרים, להיות הביטוי הטוב ביותר של עצמו – או פשוט להיות הוא עצמו, על כל ההשלכות הנובעות מכך.

ספרות חדשה בעולם חדש

זוהי ספרות חדשה יחסית שבה באופן מובהק עיקר העלילה היא בנפשו של הגיבור פנימה, ולא במאורעות החיצוניים הקורים אותו גרידא. זוהי קריאה להביט אל הפנים, להבין ולהזדהות עם התבגרות, התפתחות והתפכחות מוסרית ונפשית.

כמו בהיסטוריה שמלמדת אותנו שנקודת מפנה דתית וחברתית מתרחשת בעת משבר, כך גיבור רומן החניכה מתחיל את מסעו בעקבות משבר אישי. מעבר למשבר האישי הראשוני הסיפור מאופיין בקונפליקט, והקונפליקטים מלווים את הגיבור לאורך כל היצירה.

הסיפור יכול ללוות את הגיבור בהתחנכותו יחד עם מורה מלווה או דמות משמעותית, או הוא יכול להיות לבד לחלוטין מול העולם. בדרך כלל גיבור הסיפור מצליח לעבור את מסע החניכה בהצלחה ולהשתלב באותו עולם שדחה אותו – אך האם זהו בסך הכל ויתור קונפורמיסטי או הצלחה אינדיבידואליסטית מתוחכמת? האם אפשר להתייחס לכל מקרה לגופו?

באופן מרתק סיפור החניכה הראשון הידוע מתוארך למאה ה-12, מאת המלומד הערבי איבן טופיל. שמו "הפילוסוף האוטודידקט" לפי התרגום הלטיני, וסיפורו הוא סיפור של נער המגודל על ידי צבייה בטבע, באי מדברי באוקיינוס ההודי. כשאמו מתה בעוד הוא ילד, הוא מנתח את גופה לברר את סיבת מותה. המסקנות בעקבות הניתוח פותחות עבורו את הצוהר למסע של חקר מדעי וגילוי עצמי. הגילויים שהוא עובר והאמת שהוא מוצא אינם תלויים בחברה האנושית, שכן הוא מבודד לחלוטין, והם מונחים על ידי השכל. כשהוא כן מתוודע לחברה האנושית באמצעות היכרותו עם נווד, הוא מגיע בסופו של דבר למסקנה שהנאות אנושיות חומריות יש בהן נחמה עבור ההמונים, אך הן בגדר הסחות דעת מן האמת.

איבן טופיל נחשב כאבן דרך בספרות המערבית אירופאית כמו בספרות הערבית. תרגומו של הסיפור בשנת 1671 ללטינית הייתה בוודאי נקודת מפנה מבחינת משמעותה לסיפורת האירופאית: הוא נחשב אחד הספרים החשובים ביותר שהשפיעו על התפתחות תנועת ההשכלה ועל המהפכה המדעית בכלל, ומוכתר עד היום כחלוץ סיפורי החניכה. ככל הנראה הוא היווה השראה ליצירותיהם של דניאל דפו ("רובינזון קרוזו”, 1719), ז'אן ז'אק רוסו ("אמיל או על החינוך”, 1762), רודיארד קיפלינג ("ספר הג'ונגל”, 1894); וסלל את הדרך לאלו שנחשבים עד היום כסיפורי חניכה פורמליים: "וילהלם מייסטר: שנות החניכות" של יוהן וולפגנג גתה (1795), "דיוויד קופרפילד" של צ'ארלס דיקנס (1849), “דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'יימס ג'ויס (1922), “סידהרתא" של הרמן הסה (1922) ועוד.

כל אחד מהם מהווה את מסעו המודרני של היחיד להגשמה עצמית מול חברה בלתי מבינה או כובלת (דוגמא יותר מוכרת היא "התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר מ-1951) שממש מסמל מרד נעורים והתכחשות להבלי העולם. אך האם ה"לידה מחדש" יכולה להתאפשר רק במסגרות שהחברה הציבה לאינדיבידואל בכל מקרה? האם ייתכן מסע חניכה אישי באמת? חתרני באמת? הספרות אוצרת בתוכה את התשובה המסתורית שאולי קרובה מאי פעם לגילוי.

לעוד ז'אנרים ותחומי עניין :

• ספרי ילדים
  
• רומן
  
• מדע בדיוני
• ספרות מתח
• שירה
  
• סיפורים
• ריאליזם מאגי
• פעוטות

חוטי המשפטים של היצירה :טוב נגד רוח הצפון" של דניאל גלטאואר, מתחברים למארג מופלא של הזדהות מיידית ועמוקה, פרוזאית אך מהפנטת וממכרת. טלי קורל מתכתבת ומסתמסת עד אובדן חודשים.

מאת: טלי קורל

לאורך המסע, גם כשהוא צפוי, פסיעה אחר פסיעה, בעומק כה ברור, בשלג כה לבן, במפגש העקב עם הצינה – לאט ובוטח, מבלי להרגיש – הפרוזאיות הנעימה של ימי האביב מתהדקת ברוחות קרות והופכת פיוטית וכובשת. האם אמנם ביטויי חיבה אלקטרוניים יכולים להיות פיוטיים? בימים שבהם תיבות הדואר האלקטרוני מתהדרות בנפח אינסופי, שגדל לכאורה כמו היקום, מהו באמת הנפח המוקצה בהן לאהבה?

בין צג המחשב לפעימות הלב

טוב גם לי | עטיפת הספר: יח"צ

בחלוף הזמן והמרחב – השניות, הדקות, העמודים, המיילים, האותיות המרכיבות את המשפטים הקצרים והארוכים – הסימנים המוסכמים שמפיקות האצבעות מן המקלדת נפלטים על הצג וצוללים לאיברינו הפנימיים. שוקעים כמו עוגן פלדה כבד מכפי שאותם סימנים יכולים לתאר. עבור אמה וליאו, זהו צג המחשב. עבור הקוראים אלו דפי הספר שמחליפים את זה זה בדהרה, כמעט מהר מידי. כפעימות לב.

לרוח הצפון תפקיד דרמטי הייחודי רק לה – היא המבשרת את בוא הקרה ואת המעבר בין העונות. היא שהחלטית, והיא מורגשת. היא שקשה לחמוק מפניה. אך למרות המוטיב הגלוי בעלילה, הרוח איננה באמת מצליחה לצנן את הלהט ולו במעט. התווים, הסמלים, הצורות שנטולות כל משמעות ללא צירופן, זועקים באלפי גוונים ורגשות, בכל טמפרטורה שמקציבות העונות – גם הבנאליים שבהם. והאצבעות מדפדפות ומלטפות, מותירות עקבות דקיקות אך מסגירות של זיעה.

אמי רוטנר רותמת את מירב מאמציה  – או אולי להיפך, יש יגידו שבאותנטיות קלילה? – להיראות אשה חזקה, בעלת דעה, עצמאית, משוחררת ומודרנית. היא בזה להגדרות צרות, מסוגרות, "מוסרניות", של חיי נישואין, של זוגיות, של אהבה, של רגשות, בגידה והתמסרות. מבחינתה היא מעבר לכל אלה, ומעשיה חפים מאשמה מוסרית. היא איננה חבה דין וחשבון לאיש, ואיננה מצפה זאת מאיש כלפיה – אך מילותיה, וביניהן דווקא אלה שנעלמות, רומזות על מציאות פנימית אחרת: פגיעה, לעיתים נואשת, מזדקקת, מלאת תשוקה. אמי רוצה הכל ולא כלום, והיא רוצה לחוש באותה טוטאליות כלפיה – במלוא העוצמה שמילים יכולות להעביר.

גלימת המצפון של טלי

אי-אפשר שלא להרגיש שליאו לייקה, בטוח בעצמו, ישיר ואינטיליגנטי, הוא זה שעוטה את גלימת המצפון, ומנסה בהדרגה, בקושי רב, להכניס את בת-שיחו תחתיה. האם דניאל גלטאואר מאמין שכך נראית האשה המודרנית? שחצנית ופזיזה, אימפולסיבית ורגשנית? בעלת נכות אמוציונלית המוסתרת בקפידה תחת חוסן אידיאולוגי נפוח אך חלול? או האם אני, הקוראת המופתעת, פזיזה מידי בשיפוטי, ממהרת להשליך בברוטאליות את גלימת המצפון? וליאו, שרגשותיו שלו מסנוורים את עיניו ומכשילים את צעדיו, נע ונד בין קבלה מוחלטת לבין עקיצות מוסריות – ומסרבל עוד יותר את ההפרדה החברתית הדיכוטומית בין התפקידים המגדריים. קלישאות המינים מתערבלות כשליאו מגלם מחשבות "נשיות" ואילו אמי את ה"גבריות", וכשאלו הופכים לאלו – הדיכוטומיה דוהה ונעלמת, כמו אביב, והדברים נהפכים ברורים וחונקים כמו קיץ.

מה קורה לאותם אנשים צעירים, נורמליים עד כאב, כשהם מבינים שהצורך היוקד לכתוב זה לזו הוא "כמו לנשק, רק לא בשפתיים"? מה קורה כשהמילים הופכות ללבה מתפרצת, אשר כווה את כל אשר נקרה בדרכה, מותירה עורות חרוכים, פצעים פתוחים, פיות רושפים, נשימות כבדות, לבבות בועטים, איברים מחושמלים מכאב? מותירה את בני האדם אנושיים עד-זרא, נואשים למגע, לריח ולטעם שמילים אינן יכולות להחזיק בתוכן, לתחושות שאין בכוחן לאצור? ומה קורה כשהרגשות נוטשים את הצג? כשכל החומות נגד רוח הצפון קורסות בזו אחר זו?

טוב נגד רוח הצפון/ דניאל גלטאואר
Gut Gegen Nordwind
Daniel Glattauer, 2006
מגרמנית – דפנה עמית
2010, כתר ספרים

רוצים עוד? ביקורת ספרות | ספרים | ספרי ילדים