שירה עברית
שירה עברית ומשוררים בולטים – מהפכה עוקבת מהפכה
סיפור השירה העברית הוא ללא צל של ספק סיפורם של משוררים יוצאי דופן שאת מילותיהם ופזמוניהם אנו שרים עד היום ועוד נשירם בעתיד כחלק קאנוני מתרבותנו.
אפשר להגיד לה, לתולדות השירה העברית והישראלית – מה לך, שאת משוררת את שיריהם וסיפוריהם של הרפתקנים במילה ובמעשה, ממקימי מגמות, דרך ההולכים בזרם ועד למתנגדי הממסד והיסודות; את שירתם ומשקלם של אלה המחבקים אותך לצד אלה שבזים לך, בועטים בך ומשנים אותך מקצה לקצה.
ימי השירה כפי שהתגלמו בתקופת המקרא אמנם רחוקים הם, אך זיקתו של העם היהודי אל המילה היפה הכתובה והמולחנת נשארה כמו שהייתה, גם אם במעטפת אחרת.
בעקבות מגמותיהם של משוררים שפרצו את הסכר הקונבנציונלי וערערו מוסכמות אסתטיות, השירה העברית כיום איננה תחומה לענייני משקל או פיוט חזני.
ספרי תהילים, שמות, שופטים ודברים אמנם מכילים שירה עברית "טהורה", אותנטית, יחד עם דברי נבואה המדמים מקצב שירי, אך נראה כי בנפש היהודייה פעפעו רגשות שפרצו בסופו של דבר את המסגרת הנוקשה של האסתטיקה התנ"כית ושל התלמוד הדורש בקטעי חידה פייטניים.
בימי הביניים המוקדמים כבר השתכללה בצורה ניכרת השירה העברית כאשר נוספו לה אמצעים ואלמנטים הכוללים שעשועי לשון. בולט בתקופה זו, במאה השישית-שביעית, היה הפייטן הגדול אלעזר הקליר שכתב פיוטים מפורסמים לחגים.
אולם רק במאה התשע עשרה החלה השירה העברית לבטא את כמיהות ולבטי הנפש האינדיווידואלית, בשירתו של ביאליק למשל – משורר שלאחר מכן הפך באופן אירוני לייצוג ממסדי בפני עצמו ואובייקט למרד כנגדו על ידי דור המשוררים החדשים שפעלו במהלך המאה העשרים בארץ ישראל המתעוררת.
דור חדש עולה
רחל המשוררת בתחילת המאה העשרים ביטאה את הכמיהה הנואשת, הכמעט אירוטית, לארץ ישראל, הנשית, המסורה, הנאמנה – זו שאל אדמתה היא מאווה להצמיד את לחיה האוהבת, במילותיה, ולעמוד לצידה.
המשוררים שפעלו בצמוד אליה, ואלה לאחריה, ביטאו לרבות הימים מסורת שמרנית שיש להלחם בה. כך מהפכנים כאורי צבי גרינברג, לאה גולדברג, נתן אלתרמן, נתן זך, יהודה עמיחי ורבים אחרים הפכו בעצמם למשהו שיש להלחם בו תוך המצאה של שירה חדשה, אחרת.
בין היוצרים הבולטים בישראל המודרנית נמנים מהפכנים וטריוויאליים, מיוחדים ובנאליים, מעוררים וקונבנציונליים – כל אחד בוודאי מעורר מחלוקת בדרכו או לפחות נוגע בנימיהם של מי מקוראיו – מתי שמואלוף, יודית שחר, שמעון אדף, סיוון בסקין, שמעון בוזגלו ורוני סומק.
לא שכחנו את יונה וולך, שלמרות שאיננה בחיים, דם שירתה עוד מבעבע ביצירותיהם ובשאיפותיהם הספרותיות של בני הדור הצעיר בימינו – מי שהמציאה או לפחות הביאה לשיח הציבורי ולדעת ההמון את השילוב בין הנסיון לשמור על אסתטיקה לבין הפשט הטריוויאלי של חיי היום יום, על העיסוק הפולשני והארוטי בו.
יודית שחר מלמדת אותנו על הכניעה לשיטות המודרניות של התעסוקה, של תיוג המעמד והצורך שאין פתרון לו, להשרדות יומיומית תוך הנסיון לשמור על צלם אנוש. עם שירה "זו אני מדברת" כמעט בלתי אפשרי שלא להזדהות, בתיאור קשייה של העבודה שכמעט כולנו עסקנו בה – שירות לקוחות.
מתי שמואלוף מתעקש עוד ועוד לספר ולזעוק את הפערים העדתיים ואת המלחמה העקובה מדם בין האליטה לבין העם, באופן שאין להתעלם ממנו - ולמולם עומדת הפשטות האסתטית, האוטוביוגרפית וההיסטורית של שמעון אדף, והקוסמופוליטיות האקטואלית של שמעון בוזגלו או רוני סומק.
רובם ככולם עוסקים בחייהם בחינוך על גווניו – מה שמקשר בין מסורת השירה והמרד הישראלי בין הצורך והצמא לדעת ולהפצת האמנות והיופי בקרב בני הדור הישראלי כולם, ללא פערי מעמדות או מוצא.
בברכת קריאה מהנה, וצריכת ספרות מבורכת.