למה "האריה שאהב תות" הוא ספר בעייתי
הגיע הזמן לומר את זה. "האריה שאהב תות" הוא אחד מספרי הילדים הבעייתיים שיש. זה לא מונע ממנו להיות רב מכר וספר אהוב ביותר. מה מצאנו בספר הזה? מה מצאו הילדים?
האריה שאהב תות – למה ילדים אוהבים את הספר?
א. המצלול
המילה תּוּת חוזרת על עצמה עשרות פעמים במהלך הסיפור דל היריעה. לילדים קטנים קל יחסית להגות את המילה (יותר קל מ"אמא", פחות קל מ"אבא"). במקום חרוזים (שבקושי יש, ועם זה אין לי בעיה בכלל), בחרה הסופרת לסיים את השורות באותה מילה:תּוּת. "פעם אחת הלכו ילדים קטנים לטייל ביער ההוא, ולילדים ההם היה תות. כי במקום שבו הם גרו ושממנו לטיול יצאו היה תות. וכשהם יצאו לטיול, אמא שלהם שמה להם בתיק האוכל תות, כדי שאם פתאום יהיו רעבים, יוכלו לאכול תות. הרבה תות". פשוט, בסיסי, קל. יצירתי? לא יותר מדי, אבל אין הכרח ליצירתיות בשום מקום.
ב. הויזואליות
תות הוא יופי של פרי. לא סתם אנחנו מאמינים בכך – הוא משדר בריאות, חשק, מתיקות, חושניות, טעם. זהו פרי שאהוב גם על ילדים (אפילו אלו שאלרגיים אליו עדיין אוהבים אותו), וגם על הורים. חשבו על אותו הספר, רק שהכותרת שלו היתה "האריה שאהב חסה". לא בדיוק אותו דבר, הא? להורים קל להתחבר לחיבה לפרי האדום האדום הזה (וכנראה גם לחברות התרופות, שנותנות לסירופים לילדים טעם דמוי תות על מנת שהילדים ישתו אותו).
הוסיפו לכך את העמודים הפנימיים לכריכה, אשר מורכבים מטפט לבן שעליו הדפסים של ארטיק אדום, ביצת עין, תפוח, בננה, פסטה, במבה, גזר – כל מה שילדים מכירים ואוהבים. אוכל בסיסי ופשוט, אוכל ש"בריא" לנו. אגב, זה העמוד האהוב על אחיין שלי, שמשתמש בו כקרקע פוריה להצגת הידע הוורבלי ההולך וגדל שלו. והעמוד האחרון, שכל כולו תות גדול, מצויר בידו האמונה של דני קרמן (שאגב, איוריו לספר זה אינו פסגת יצירתו לדעתי: חלקם מפחידים או פשוט לא נעימים).
למה הורים אוהבים את הספר?
כי הבן של החברים אוהב, כי הבת של השכנים. כי זה מדבק, בדיוק כמו כל טרנד אחר. אה, ואיך שכחתי. כי כתבה אותו תרצה אתר. כן, אותה תרצה אתר, בתו של אלתרמן המהולל. היצירתיות חייבת לעבור במשפחה, לא? מסתבר שלא.
אחת ולתמיד, למה אני שונאת את הספר הזה כל כך, למה אני נכנסת בו באופן אישי? מה כל כך דחוף לי?
בדיוק בגלל שהוא רב מכר, בגלל שאבות ואמהות וסבתות קונות את הסיפור הזה, "שיהיה בבית, הרי שמעתי עליו כל כך הרבה". אבל מה יושב בבסיס של זה? קנאה? חוסר הבנה? לא.
בגלל שהוא ספר בעייתי, עם גוונים של טיפשות, אטימות וקונפורמיות מהצד הכי מכוער שלה. כי אם הסיפור עוד איכשהו נסבל עד סופו, בעמוד 20 אנחנו מגלים שהאריה בכלל לא אוהב תות (שזו זכותו המלאה, ואין לי טענות נגדו), ו…: "ומאז הוא אוכל רק מה שאמא שלו מכינה, ולא רוצה דברים שאין, ושרק לילדים אחרים יש. הוא אוכל ביצה ולחם וגבינה לבנה, והוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש". חבר'ה, האמירה הזו, ואפילו היא לבדה, מהווה עילה מספקת בכדי לא להביא את הספר הזה לדפוס!
אני אחזור על הדברים, למקרה שמישהו לא איתי עדיין: "ולא רוצה דברים שאין" ו"ולא מתנהג כמו טיפש"– סליחה?! ומה רע בדיוק בלרצות דברים שאין? ומה בין טיפשות לבין הרצון, הכמיהה, התשוקה? תראו לאן האריה הגיע רק כי הוא בחר לרצות משהו שאין! הוא הגיע לגילוי של משהו חדש, אפילו על דרך האלימינציה. ועזבו אתכם ממטאפורות ומשלים. האם אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא ירצו דברים שאין? דברים שאי-אפשר? האם זו חשיבה נכונה להקנות לילד, ש"זה לא הגיוני לחשוב ככה" ו"מה קרה לך, ילד?".
דמיינו לרגע את העולם שלנו אם אנשים לא היו רוצים את מה שאין. כנראה שהיינו ממשיכים לצייר על הקירות, אם בכלל היינו מגיעים לשם. כן, החשיבה של תרצה אתר היא חשיבה של עידן האבן. יש בה יסוד בעייתי, יש כאן אמונות חולות. לאחיין שלי אני מקריאה את הספר עם עריכה משלי, תוך כדי. אני פשוט ממציאה את הסוף שנראה לי מתאים יותר, וזה כל פעם סיום אחר. אני תמיד עושה את זה בספרים שאני לא מסכימה עם הטקסט שלהם. אני חושבת שחשוב מאוד שכהורים, אנשי משפחה, חינוך ובכלל – חשוב שנפעיל את המסננת הזו – עם מה אני מסכימה? אילו ספרים אני מקריאה לילדים שלי?
באופן כללי, אני לא חובבת של מסרים בספרות. עזבו אותי ממסרים – יש לך מסר? תדפיס אותו על סטיקר לאוטו או על חולצה. את הזרם הזה הוביל לואיס קרול, באחד הדיונים של אליס עם המלכה (תחת הכותרת: פרודיה, הומור ואיגיון).
אבל נניח ויש מסר בספר, שאני צריכה לבלוע איכשהו, אז בואו לפחות ננסה שהוא לא יסתור את כל מה שאנחנו מאמינים בו! המאה האחרונה עומדת בסימן של מימוש עצמי, חיפוש אחר ה"אני" ומיצוי הפוטנציאל הגלום בנו. גם עם הגישה הזו יש לא מעט בעיות (הפסיכולוגים יספרו על זה כאשר ילדינו יגדלו ואנחנו נשלם הון על הבירור הפנימי שלהם), אבל לדעתי הגישה הזו בלתי נמנעת, ועדיפה על תרבות ה"קאסטות" אשר סוגרת אנשים בתוך מעמד חברתי סוציו-אקונומי בלתי ניתן להזזה, או על אחרים, שבויים בתוך קונבנציות מחשבתיות.
אני מעדיפה לשלם לפסיכולוג בשביל הבן שלי כאשר הוא מתלבט האם להיות אסטרונאוט או מטפל באומנות, מאשר להנחיל לו שאם אבא שלו משורר, אז גם הוא צריך להיות.
עשו טררם די גדול מגילוי ה'כתבים הסודיים' של תרצה אתר, בתור בתו של אלתרמן ובתה של רחל מרכוס. כעת, הטטרם הזה מתעורר שוב, בצאתו של קובץ סיפורים פרי עטה (שגם הוא נמצא בעזבונה והמתין עשרים שנה לגילוי) בכתבה נהדרת של צליל אברהם שהתפרסמה היום במדור הספרות של ידיעות אחרונות, היא בודקת את שני הקטבים – יוצרת מוכשרת או אדם עצוב שלא הצליח לצאת מכסות אדרתו של אביה.
אני לא מכריזה מלחמה על תרצה אתר בשום אופן. קראתי רק מעט משיריה ולא עשיתי דוקטורט על ספרי הילדים שלה. אבל מה שאני רוצה להגיד, ונדמה לי שזה כבר די ברור, הוא ש"האריה אהב תות" אינו יצירת מופת ואינו ראוי לקומץ מהתשבוחות שהוא זכה להן. איך לא ראו את זה המוציאים לאור ב"ידיעות אחרונות", אני לא יודעת; יכול להיות שהשם שלה היה חלק מהרעיון להדפיסו, ויכול להיות שעורכי ספרי הילדים ראו והתעלמו, יכול להיות שאפילו לא שאלו אותם – בתור מהלך כלכלי גרידא. זה מה שאני מנסה לספר לעצמי. עם מהלכים כלכליים אני יכולה להסכים (אני כועסת וזועמת אבל אני יודעת שספרים הם לא רק רומנטיקה ואידיאולוגיות אם בכלל), אבל עם שגיאות של עורכים, פחות. ואולי זה הכל ביחד. אחרי הכל, תרצה אתר.
לסיום, אני רוצה להפנות אתכם לשורה בשיר מקסים של של סילברסטיין, אחד מהיוצרים החשובים לדעתי בספרות הילדים של המאה העשרים (אגב, לא הכל כל כך ורוד, ע"ע "העץ הנדיב"): הכל יכול לקרות, ילד, גם מה שאי אפשר. ("תקשיב לכל האל ת-, ילד", מאת של סילברסטיין, מתוך "בקצה מדרכת הרחוב", תרגם לעברית בצורה משגעת ונאמנה למקור בני הנדל, אדם מוציאים לאור, ת"א, 1985).
האריה (שלא) אהב תות…
מאמר דעה מרתק – האריה שלא אהב תות ולמרות שהפך לרב מכר……
האריה (שלא) אהב תות…
ולמה לא לאהוב תותים? בואו לקרוא מאמר דעה מרתק על רב המכר "האריה שאהב תות"……
פספסת כמה פעמים.
הסיפור לא חדש- הוא הופיע כבר ב-100 סיפורים ראשונים הקנוני (בצדק או לא- זו אסופת הסיפורים העברית המשפיעה ביותר בעשורים האחרונים). אני מתקרבת ל-30 וגדלתי עליו, בין היתר. דווקא כבוגרת אני נהנית ממנו יותר- לא בזכות המסק אלא כי כל הספר הוא השתעשעות אחת גדולה, עם מילה חוזרת, ללא התתחשבות בחוקי השפה (עברית היא לא ערבית… תות ברבים אמור להיות תותים, או פירות תות) שמתגלגלת על הלשון.
המשפט כבר לא מתנהג כמו טיפש לא נשמע היום תקין- כשהסיפור נכתב מן היה מדובר בביטוי רווח יותר (כמו ביטויים אחרים שנעלמו מהשט- ילד רע וכו').
אולי תסתכלי על הסיפור הזה כפשוטו, אולי תדמייני סצנה של ארוחת ערב, צהריים, בוקר שאמא מכינה משהו והילד רוצה דווקא משהו אחר, שאין כרגע בבית? אולי תחשבי פשוט שמדובר רק על אוכל, סתם פשוט אוכל, ושחשוב לאכול מגוון ומהכל, ואולי טיפש אמא אומרת סתם בצחוק כדי להעביר את גלי הבכי שאין בדיוק כרגע את ה"דני" שהילד רוצה דווקא עכשיו, לא יותר נחמד להעביר את זה בסיפור תמים. אצלנו היה חתול ג'ינג'י שדווקא רצה לאכול את האוכל שיש עכשיו על השולחן והוא מאיים לגמור הכל ולא ישאר לנו כלום, סתאאם, עוד תעשי מאיתנו שונאי חתולים.
תחי הקטנוניות.
אני אוהב ספרי ילדים, את הספר הזה לא.
למה? הוא פשוט לא "עושה" לי את זה.