כיצד הספר "שירה" מאת ש"י עגנון משך אותי לתוך רחובות העיר ירושלים ולמה, למרות שהוא היה ארוך ולא קל, נהניתי ממנו ומצאתי בו ערך מוסף.

מדובר ביצירתו האחרונה של ש"י עגנון, שפורסמה לראשונה לאחר מותו. אחרי קריאה ראשונה בספר אפשר כבר להבין מדוע דחה אותה לסוף…

כל הדמויות יחד יצרו עלילה שנראה, במחשבה ראשונה, שמטרתה "לעייף".

ליצור אי ודאות בקורא – אם מדובר במצב הבטחוני הרעוע של שנות החמישים בירושלים, אם חוסר הוודאות לגבי התקדמות באם ישנה בינו, מנפרד הרבסט (אדם נשוי ואב, חוקר מנהגי קבורה בימי הביזנט) לאחות ביה"ח, שירה.

לא סתם קראתי והתעוררתי פעמים אין סוף במהלך הקריאה. תחושה של חושך. חושך ואור, וחוזר חלילה.

חברתי הטובה, שירה, קרויה על שמה של הגיבורה (ואולי היא אינה הגיבורה? נקודה למחשבה). אני חושבת שאני יודעת מה לקנות לה ליום ההולדת. מדהים אותי איך שירה בעצמה עוד לא קראה מעולם את ספר מדהים שכזה – ספר שכל כולו כמו קורא לה: "Read Me"!