שישי בבוקר, ואני מלאה תכניות: לקרוא, לכתוב, להספיק את הטור של דנה ספקטור, ולנשום לרווחה מהשבוע שהיה.

שישי בבוקר, ואני מלאת תכניות

זה היה שבוע טוב. חוץ מהעובדה שלא מצאתי יותר מדי זמן לפגש חברים (ואיתם הסליחה), נהניתי מאוד. הצלחתי גם להיות רגועה בעבודה, גם להספיק הרבה, גם לאהוב, גם לישון טוב בלילה וגם ללכת לבדיקות (מאלה שדוחים הרבה הרבה זמן). בקיתור – יצור יעיל נהייתי.

אבל עכשיו, משסוף השבוע הגיע, התנקזות של "טו דו"-אים מגיעה איתו. פתאום כל חיי הנפש שלי דורשים מקום. היית יצור יעיל, חביבתי? עכשיו תורנו. וכך אני מתעוררת עם שורה ראשונה לשיר שלא אכתוב, עם רצון עז לשבת בבית קפה, לבד, ולהיות קצת אני לשם שינוי.

לפעמים חלומות מתגשמים. אני באמת יושבת בבית קפה, לבד, כשאני כותבת שורות אלה. אני שומעת ניל יאנג כי זה מה ששמו ברקע ובעשר בבוקר אני יורדת על עוגה ענקית. ולמה? בגלל פנטזיה. בכלל לא רציתי עוגה – אינני רעבה כל כך, והעוגה גם לא משהו. אבל אמרתי לעצמי שאעשה זאת והנה אני עושה.

אולי הכל קשור לתדמית – אותה תדמית שלי בעיני עצמי.אבל לפחות אני גאה בעצמי. ואולי כאשפסיק את ההערצה העצמית הזו סוף סוף (מערכיה שתוך עשר עד שבע-עשרה דקות זה מאחורי) אתחיל להיות שוב יעילה ואתחיל לקרוא טקסטים שאינם שלי לשם שינוי.

לנשום. ואני נושמת… ומזג האויר הזה נפלא בשבילי (מינימום אלרגיות והנאה מהמזגן שבבית הקפה).

ועתה, כשהקפה כבר קר, אני חושבת שאני מוכנה להמשיך. זה היה מעין ניקוי אורוות (ולא, לא ניקוי ארובות, אבל אולי גם פרויד לקח את זה ממישהו).