בבוקר השביעי באוקטובר הוכרז בכלי התקשורת בעולם כולו, כי מריו ורגס יוסה, זוכה פרס ירושלים לשנת 1995, הוא הזוכה בפרס נובל לספרות לשנת 2010.

הבשורה

על רגעי הזכייה כתב יוסה בטורו הקבוע "אבן בוחן" בעיתון "אל פאיס" היוצא לאור במדריד. טורו זה הוא שהקנה לו את הפרסום בעולם הדובר ספרדית ובו הוא כותב מזה שנים רבות את דעותיו על תרבות ויצירה. הוא כותב על תיירות ועל הפוליטיקה של אמריקה הלטינית כמו גם על זו של המזרח התיכון.

לניו-יורק טיימס אמר שהבשורה הייתה הפתעה גדולה ודרך נפלאה להתחיל יום ניו – יורקי. עבורו הזכייה מייצגת את ההכרה בספרות הספרדית. ועדת פרס הנובל נימקה את בחירתה ביכולתו של ורגס למפות בכתיבתו את מבני הכוח בחברה, את התנגדות הפרט ואת גורלו. "כעת אנו יודעים", אמר ביחס לזכייה, "כי אמריקה הלטינית יוצרת מתוכה גם אמנים, מוסיקאים, ציירים והוגי דעות וגם כותבי רומנים גדולים." אפילו נשיא מקסיקו, פליפה קלדרון, צייץ בטוויטר שלו למשמע הבשורה וכתב כי "הפרס הוא מקור גאווה לאמריקה הלטינית כולה."

בגיל 22, החליט מריו ורגס יוסה, יליד מרץ 1936, כי יקדיש את חייו למימוש חלומו להיות סופר. כדי לעשות זאת הוא יבחר רק בעבודות שישרתו את מטרתו בכך שיאפשרו לו די זמן בכל יום בשביל לכתוב. היום במבט לאחור הוא טוען שמתווה זה שהציב לעצמו אכן הוגשם הלכה למעשה בחייו.

הספרות סייעה בידו לחיות, כך טען לאחר זכייתו, שכן הוא נולד וגדל בארץ רווית אלימות בחוץ כמו גם בבית. ארץ שבה אולי אחת הדרכים היחידות להתמודד עם אכזריות העולם היא לכתוב ולפתור בכך את הקונפליקט הנצחי בין רצונו של היחיד לשרוד לבין עריצות המשטר והאבסורדיות שבו.

התערבות פוליטית

ורגס ראה את הספרות כקשורה בקשר הדוק לפוליטיקה. "ספרות היא ביטוי של החיים", אמר, "ואי אפשר לנטרל את הפוליטיקה מהחיים". קל וחומר עבור כותב לטינו-אמריקני, טען סמוך לזכייתו.

יוסה עבר תהפוכות משמעותיות בתקופה שניסה את כוחו בפוליטיקה. מאמונות שמאליות קיצוניות  הוא עבר למרכז ולימין. בזמנו תמך בממשלה המהפכנית של קסטרו, אבל כשרץ לנשיאות (1988-90) עשה זאת עם מפלגת הימין – מרכז וקרא לרפורמות נאו – ליברליות. בשנה שבה הפסיד טבע יוסה את הביטוי "מקסיקו היא הדיקטטורה המושלמת".

על השנים ההן בפרו אמר יוסה כי הן לימדו אותו רבות על הפוליטיקה שמתחוורת כאחרת לגמרי כאשר מכירים אותה מן הרחוב. אך חשוב מכך, ליוסה עצמו ולעולם הספרותי, הוא כי הרפתקאותיו הפוליטיות לימדו אותו כי מקומו האמיתי הוא בספרות.

על הכתיבה

כבר בשנת 1957 פרסם את הסיפורים הקצרים "המנהיגים" ו"הסבא", בעת שעבד עבור שתי מערכות עיתונים בפרו. אחרי שנותיו באוניברסיטה כתב ולמד בצרפת, באנגליה ובספרד. על הכתיבה עצמה התוודה יוסה שהיא באה כדרך להלחם בעצב. והמקום שבו היא נולדה לראשונה היה בתקופת לימודיו בפנימייה הצבאית בלימה.

ספרו "העיר והכלבים" (1962) שכתב אודות החוויה מיצב אותו בין הסופרים הלטינו – אמריקאיים המצליחים ביותר במאה העשרים והקנה לו תהילה בין – לאומית. הוצאת הספר לוותה בהתנגדות אלימה שכללה את שריפת עותקיו ואת טענות גנרלים פרואנים כי ורגס מומן על-ידי ממשלת אקוודור כדי להפחית ולזלזל ביוקרת הצבא הפרואני. ורגס שמח על הספקולציות, כי בגינן צבר הספר התעניינות עצומה.

"העין השחורה" של גבריאל גרסיה מארקס

הזוכה הקודם של "דור הבום" של אמריקה הלטינית בפרס נובל לספרות היה גבריאל גרסיה מארקס בשנת 1982. כבוד נוסף שזכה לו מארקס היה לקבל פנס בעין מורגס יוסה, בתקרית מפורסמת במקסיקו סיטי, שעד היום אפופה מסתורין.

לפני הפנס בעין ורגס כתב על מארקס תזת דוקטורט שאחר כך הוציא כספר עב-כרס על עבודתו (1971). לפני תקרית האגרוף שני הסופרים המהוללים היו חברים והיום מתוודה ורגס כי הסיבה לקונפליקט היא לא עקרונית אלא אישית. שמועות עיקשות טוענות שהיא קשורה באחת מנשותיו של יוסה שאותה ניחם מארקס בתקופת הגירושין.

מספריו החשובים של יוסה שתורגמו לעברית: העיר והכלבים (1963), הבית הירוק (1966), דודה חוליה והכתבן (1977), מלחמת סוף העולם (1981), חגיגת התיש (2000), ו- תעלוליה של ילדה רעה (2006). למידע נוסף: ספרות מתורגמת.

כיום מלמד ורגס יוסה באוניברסיטת פרינסטון בחוג ללימודים לטינו-אמריקאיים.