חלומותיה של רחל בלובשטיין סלע נעו בין תפרחת האמנות לבין הפריחה עצמה של החקלאות. טלי קורל כותבת אודות רחל, שבארבעים ואחת שנות חייה הותירה חותם שאין כדוגמתו על השירה העברית.

מאת: טלי קורל

רחל התיישבה בישראל "במקרה", כשהארץ הייתה כתחנת-מעבר עבורה ועבור אחותה, בדרכן ללימודי אמנות באירופה. רחל העבירה את ימיה בין רוסיה לישראל, לעיתים מבחירה, לעיתים מכורח המציאות והמלחמה. מושבה האהוב בארץ היה מושב דגניה, שממנו למרבה הצער סולקה בבושה בעת גסיסתה מהשחפת בערוב ימיה. 'את החולה ואנו הבריאים', נכתב לה במכתב הפרידה מהיישוב.

רחל נפטרה צעירה מאוד, בגיל 41, ממחלת השחפת שממנה נפטרה גם אמה כשרחל הייתה בת 16 בלבד. על חייה של הנערה שהחלה לכתוב שירה בגיל 14, ושחלומה הגדול מלבד הכתיבה היה בניית הארץ, העיב, בעיניה, צל של חוסר הגשמה ועמידה על קצה המצוק, על קצות האצבעות, על הר נבו, מבלי ממש להגיע.

ואילו אנו, בשאננות הבנאלית של ההווה, מעדיפים לזכור אותה ולדמיינה בזכרון הפרטי והקולקטיבי שלנו כמשוררת ישראלית בשלה שבירכה אותנו בטנא יצירות, שהפך ללב ליבה של התרבות הישראלית. רחל, הקרויה מאז השנים שלאחר מותה 'רחל המשוררת', נחשבת המשוררת העברית הראשונה – הישג מרשים ויוצא דופן עבור נערה שעלתה לארץ בנעוריה מרוסיה וכתבה בכלל שירים ברוסית, שחלקם התגלו רק לאחר מותה.

חוט השני של המוות

חייה ושירתה נסוך בהם חוט השני של המוות, ובעיקר בשיריה המאוחרים נכרכים גם יחד קימורי האדמה הישראלית עם ההכרה הפיזית ממש במוות הקרב, עם הציפייה למאכלת חסרת הרחם והחסד. אהבות מיוחדות היו לה, ובחייה הקצרים, משנת 1890 ועד ל1931, ציר חייה נכרך בזה של דמויות ישראליות מרתקות אחרות: לימודי החקלאות הובילו אותה להכרת האישים שהשפיעו על שירתה ועל חייה. בשנות העשרים המוקדמות שלה עברה לחוות כנרת שם הכירה את ברל כצנלסון, את אהרן דוד גורדון ואת זלמן רובשוב, הלא הוא זלמן שז"ר. עם זה היה לה רומן, ואהבתה אליו מתגלית בשירים שהקדישה לו, בהם מוכר בעיקר 'גן נעול' מ-1927, הטראגי במידה גדולה, המספר בכנות את אכזבתה מקרירותו של זלמן שהיה עבורה חתום.

הוא בתורו תרגם משיריה ליידיש, באותה שנה, והוא לא היה היחיד לעשות כן. משוררים ואישים אחרים גם הם תירגמו משיריה (ביניהם א.ליסין, אהרון צייטלין, דב סדן), וכיום היא מתורגמת לשפות רבות, בהן איטלקית, אספרנטו, פולנית, גרמנית, סלובקית והונגרית. את האספרנטו למדה מבן זוגה מיכאל ברנשטיין בעת לימודיה בצרפת, כשברנשטיין היה במובנים רבים האהבה המשמעותית בחייה, ולו הקדישה את השיר 'זמר נוגה' שבו כתבה  "אחכה לך עד ייכבו חיי". זוגיותם נקטעה עם סירובו לעלות עמה לישראל.

בין שתי שפות, שתי גדות

סגנון הכתיבה של רחל קנה לה את הצלחתה, לא פחות מהתוכן האנושי, הסנטימנטלי והאינטיליגנטי כל כך של שיריה – באופן כל כך אירוני ומקסים למישהי שעברית כלל לא הייתה שפת אמה. אולי זוהי הסיבה ששיריה כל כך נוגעים מצד אחד, אך כל כך פשוטים מצד אחר. והרי זו גאונות – ליצור את המינימליזם החד והמרטיט, להיות אמן של ממש בשפה שנייה, בצמוד להמשך הכתיבה בשפת האם. על אדם להיות אמן ואומן המילה על מנת לדייק בַתמצות, כפי שעשתה רחל.

שירי האהבה שלה היו הן לגבריה הן לארץ ישראל המתחדשת – והמילים נכתבו כאילו נכתבות מרחוק, עבור אהבה בלתי מושגת, כזו שלא יכולה להתממש, אהבה נכזבת. רחל, שחיה בישראל את מרבית חייה, כתבה עליה כאילו היתה עבורה מושא מרוחק וזר לנצח נצחים. אולי זה מה שהצליח לשמר אותה כאדמה קסומה בעיניה ובליבה. ולצד המלנכוליה, האופטימיות וההתמסרות לפעמים גם מתוגמלות, ולצד הפסימיות מתגלה אהבת-אדמה טהורה, מיסטית. שירה 'עץ אגס' משנת 1924 הוא אולי אחד השמחים שבשיריה, השמחים באופן פשוט. ב"תמורה" משנת 1926 כבר מבוטאת בחריפות בשורת המוות, היכן שרחל ידעה בדרכה הייחודית למזג בין הוקרתה לטבע לבין ההכלה של כליונה, שהוא חלק בלתי נפרד ממנו.

כדאי לקרוא גם על:

מאיר שלו

ספרים מומלצים

סיפורים, משלים ואגדות

ריאליזם מאגי

בקבוק - על ספרים וספרות