תארו לכם בית ענק שרובו ככולו מבוכים ומיצגים של ערימות עיתונים כרוכים מן הרצפה ועד התקרה, פירמידות של רהיטים, טלוויזיות, מכשירי חשמל, מכונות כתיבה, כלי מוסיקה, נברשות, פנסים ונרות, מצבורי פסלונים אקלקטיים, כלי מטבח ישנים כחדשים, אריגים, בגדים, ספרים ועוד חפצים ממינים שונים ככל העולה בדמיונכם הפורה. כעת דמיינו את עצמכם חיים באותו בית, מהנדסים את דרככם בו, עיוורים.

מגדל של חפצים בניתי | עטיפת הספר: יח"צ

מאת: טלי קורל

כך התנהלו חייו של המספר, הומר קולייר, אחיו הבכור של לנגלי – ושניהם יחד, האחים קולייר, ברומן ההיסטורי של א.ל. דוקטורוב, ביצרו את עצמם כיראים מפני מגפה קטלנית, בביתם רחב-הידיים בשדרה החמישית בניו-יורק. ברומאן, כמו במציאות ההסטורית, חייהם של זוג האחים הפכו למיתוס עוד לפני מותם: בנים לשושלת מבוססת שגדלו לתמהונים שבחרו לחיות את חייהם בעוני מופגן ובחובות גבוהים כערימות העיתונים של לנגלי.

הומר קולייר – לפחות בן-דמותו ברומאן של דוקטורוב – הנדס את דרכו ביתר קלות מכפי שהיינו יכולים אנו, לו היינו במקומו. הומר היה מוסיקאי ובאמצעות המוסיקה וחושיו המחודדים הוא למד והכיר את העולם. הוא הרגיש צורות, חום, ואת מידת המוצקות של הדברים באוויר. הוא הכיר את דרכו בין מבוכי הבית לא פחות טוב מאחיו הרואה, וטוב בהרבה ממבקריהם הכושלים בחשיכה כתוצאה מהפסקת חשמל.

באמצעות רגישותו של הומר אנחנו מכירים לא רק את המרחב הביתי והעירוני של ניו-יורק בתחילת המאה העשרים, כי אם גם את פני ההולכים בה – המתחלפים וחופפים זה את זה באקלקטיות לא פחותה מזו של מצבור החפצים בבית המבוצר בשדרה החמישית. כדי להיטיב להכירם הומר  מלטף את פניהם, מתווה את צורתם ובשרניותם של הלחיים, האף, הסנטר, השפתיים ואת מרקמו ואורכו של השיער. תיאוריו הרגישים שלו מובנים לפתע כמילותיו של כל סופר שבאמצעותו אנו ממששים את מה שאינו ניתן למישוש, נוגעים ומריחים בשכלנו.

בביתם של האחים, בעיתונים שאוסף לנגלי, בשיחותיהם זה עם זה ובאינטראקציות הסמליות שלהם עם העולם החיצון, אנו עדים לכל מה שהפך את המאה העשרים למה שהיא – להיעלמותם של מנקי הרחובות הגורפים את צואת הסוסים, לרעשיו של צי המכוניות ושריקותיהם של שוטרים, לתנועות פוליטיות רדיקליות ומהפכנות נשית, לגילויי גזענות נגד שחורים, לעליית מוזיקת הג'ז, לסגידתם של האמריקנים לטבע עם התרחבות התעשייה, לגיטרות החשמליות ולרוק המודרני, למחאות הסטודנטים ולפרשת ווטרגייט, להתאבדות ההמונית בגו'נסטאון ולהתדרדרותה המוסרית של העיר ניו-יורק. ולשתי מלחמות העולם.

מוזיאון המאה

ביתם של האחים הופך למוזיאון המאה, ומשקף לנו את המציאות כפי שהיא, באמצעות הדברים שנכנסים פנימה בכורח, ובאמצעות אלו המתגלגלים אליו במקרה. מהנשפים האלטרנטיביים לחברה הגבוהה ובנות הזוג ה"רדיקליות" של לנגלי, דרך מכונית פורד מודל טי שרק בהמצאותה בחדר האוכל נחשף "טבעה המפלצתי" ועד לקורבנות המלחמות והזמן.

הופעת התגלמויותיה והשלכותיה של מלחמת העולם השנייה מוכיחה לבני אמצע המאה העשרים כי שמחתם עם סופה של המלחמה הראשונה היתה מופרזת ונאיבית. מצבם וגורלם של היהודים בגרמניה ובמזרח אירופה המסופר מפי אחיהם בארץ החופש נראו לאחים "מזעזעים כל כך שהתבקש כמעט לא להאמין להם".

פייב סנט

הפרויקט השאפתני של לנגלי קולייר, ליצור "מהדורה יומית אחת של עיתון שיהיה אפשר לקרוא בה מעתה ועד עולם", שבה יחלק את כל מעשי האדם לקטגוריות אבסולוטיות, תבניות אוניברסליות, ובתוך כך ימצא את הליבה האנושית – הוא שהעניק משמעות לחייו, שיצר בהם סדר, וכאוס בו בעת. בחזיונו ארג את 'העיתון היחיד לכל עת' – דיוקן חיינו עלי-אדמות שיימכר תמורת חמישה סנט.

החוט המקשר בין מעשיו של לנגלי ושהפיח בהם רציונליות הוא דרך הסתכלות פילוסופית, קטגורית, מכלילה, מרוחקת ונוקשה. המטאפיזיקה הטוטאלית נוסח לנגלי היא שמעגנת את הצברנות הכפייתית שמאבדת כל הגיון, ובוזקת בה הצדקה אבסולוטית. הכל לא משנה אבל לנגלי מנסה לקיים את הכל לנצח.

טירופו הגובר של לנגלי מאז שובו ממלחה"ע הראשונה מצביע על התסמונת הקולקטיבית שטבעו שתי המלחמות בחייליהן ובחברה כולה: הפיכתנו לפרנואידים ומפוחדים, מפוכחים מאוטופיות אך כושלים בסתירות של משמעות וחוסר משמעות. מלחמותינו תחמו אותנו למה שהננו: בני אדם המשועבדים לתיאוריות ולחפצים.

הומר ולנגלי / א.ל דוקטורוב
E. L. Doctorow
Homer & Langley
2009
תרגום לעברית מאנגלית- ניצה פלד, 2010
הוצאת סימנים, ידיעות אחרונות וספרי חמד