לקראת החגים הטלפונים הניידים מוצפים בבקשות תרומה לנזקקים. יש מאיתנו שנענים ויש שדוחים את הבקשה. אמצעי התקשורת מדווחים בהרחבה על פעילות ההתרמה וההתנדבות של עמותות וארגוני צדקה וחסד. ברשתות השיווק מציעים ללקוחות לתרום מוצרי יסוד למען אלה שידם לא משגת. ערוצי הטלוויזיה יוזמים ערב התרמה רב רושם, כדי לגייס תרומות מהציבור הרחב.

כל הפעילות המבורכת מתקיימת לאור זרקורים והבזקי מצלמות. אל תוך הקרנבל הזה נשאבים מטבע ברייתם, אנשי עסקים שתרומתם לקהילה נחשבת כהוצאה מוכרת לצרכי מס ויש בה לתרום גם למיתוגם החברתי.

נבחרי ציבור, החמושים בלוביסטים ואנשי יחסי ציבור יודעים מתי להידחף לאירוע התרמה מתוקשר, כדי לגזור את הקופון הפוליטי לקראת הפריימריס הקרבים.

במעטפת החיצונית מתמקמים להם בנחת המחוברים למיניהם, שהשתתפותם בתוכנית ריאליטי מקנה להם אחיזה זמנית ומתחככת, שאולי תצמיח טובת הנאה עתידית. זה קורה, לא בשבוע האופנה, אלא בקמפיין התנדבות וסיוע למען החלשים והנזקקים בקהילה.

קיראו על: הילד שאהב לאכול ספרים

אפשר להבין את הצורך והחשיבות של מתן פומביות לאיסוף תרומות וחלוקתן המתוקשרת לנזקקים. אם אתה לא בתקשורת אתה לא קיים וגם אין לך סיכוי לגייס תרומות.

שכחנו את הנותנים בסתר שהם הצדיקים האמיתיים, שבורחים מפרסום ומעדיפים את טובת הנזקקים ללא התניות וקידום אינטרסים חומריים.

אסנת גרינברג לא שכחה אותם. לאחר עשרים שנות עבודה ככלכלנית בכירה בבנק ישראל היא פנתה לעסוק באמנות. פגיעתו הרעה של המשבר הכלכלי העולמי לא התחשבה באמנותה. נוצרה ריקנות בלתי נמנעת שביקשה להתמלא בתכנים.

הרצון העמוק שלה לסייע לזולת, להפיץ את בשורת האלטרואיזם ולהעניק במה ראויה לנותנים בסתר, הם שהובילו אותה להתגייס למסע בין אנשים טובים, שלא ידועים ומוכרים לציבור הרחב, שבורחים מחשיפה פומבית ומעדיפים לתרום לקהילת הנזקקים בלי רעש וצלצולים.

המסע המרגש והטעון, הוליד את ספרה הראשון, שכותרתו מעידה על תוכנו, מהותו ומניעיו:  "סודות של חסד – מסע בין אנשים טובים".

למי שיקרא את הספר, מובטח מפגש מרתק ומטלטל עם אנשים טובים וצנועים, שבחרו להישאר באלמוניותם. אנשים עם לב רחב ששמחים בחלקם ובנתינתם ללא קבלת תמורה.

אנשים מיוחדים שבחרו לשתף פעולה עם הכותבת, רק כדי להפיץ את בשורת הנתינה בסתר, נתינה שמונעת מחוויות אישיות, משפחתיות וסביבתיות, שגיבשו את סט הערכים והקודים שלאורם הם פועלים.

הספר נפתח עם "סיפורה של חוה" שגדלה וחונכה בבית חרדי, שחוותה מוות קליני, שממשיכה את מסורת הנתינה והעזרה של הוריה, שמגדירה את עצמה "אני הבנק של הקדוש ברוך הוא" ומסתיים עם "סיפורה של נעמי", שהתנדבה לשמש משפחה אומנת, עבור ילדים בסיכון שהוצאו מבית הוריהם הביולוגיים.

בין חוה לנעמי, פגשה אסנת גרינברג את: מרים החרדית שהקימה גמ"ח שמחות, את שמעון, מכור לסמים לשעבר, שמתנדב בארגון למען מכורים אנונימיים, ומאמין ש"צריך לעשות דברים בלי לשאוג כמו אריה בלי פוזה, בשקט".

את ד"'ר סיון שהתמסר לחולים הסופניים שלו, שלעיתים נזנחים ונשכחים על ידי משפחתם, כי זמנם קצוב ואין לטעם להשקיע בהם. ד"ר סיון ויתר על חופשות משפחתיות שנקבעו מראש ושולמו, לטובת הישארות לצד מיטת החולים שהיו זקוקים לו אישית ולא לרופא מחליף.

את מלכה, שנקשרה לעולים האתיופים שנזרקו להתגורר בקרוונים ושם ביקרה אותם ברחבי הארץ כדי לחלק להם מזון ובגדים, את עדנה שפועלת ללא ליאות ובמסירות למען נשים מוכות, לאחר שעברה חוויה אישית דומה, קשה, מכוערת ובלתי נסבלת.

את רונית המתנדבת באגודת צער בעלי חיים, את יהודה המהנדס, שהחליט ללמד ילדים שמתקשים במקצועות הטכנולוגיה ואת ג'ו גיטלר, היחיד שהסכים להופיע בשמו המלא, שעוסק שנים במבצעים להצלת מזון שפעם היה נזרק לאשפה באולמות אירועים וחברות קייטרינג ומסעדות.

המזון נאסף, מועבר לעמותות שמחלקות אותו לנזקקים. בתוך המסע המיוחד יפגוש הקורא עוד רבים וטובים שסיפורם האישי והנוגע, מוצא את ביטויו בספר.

אין המדובר בספר רגיל שקוראים וזורקים. זהו סוג של מניפסט לקידום האלטרואיזם, מעשי הצדקה, המעורבות החברתית והמתן בסתר, לנזקקים הרבים החיים בקרבנו.

ברוח זו מסיימת הכותבת את ספרה בציטוט רלבנטי וקולע במיוחד למסרים העולים מהמפגשים עם האנשים הטובים לא רק באמצע הדרך אלא לכל אורכה:"ספרים לא נועדו ללמד אנשים איך לחיות, אלא לאפשר להם לראות איך זה להיות בנעליו של מישהו אחר, זה הבסיס לכל סימפתיה, אמפתיה וחמלה". (איאן מקיואן).

אסנת גרינברג – סודות של חסד – מסע בין אנשים טובים. הוצאת גוונים. 160 עמודים.

עוד בקטגוריה: ביקורת ספרות

מי שבאמת מתעניין ביהדות ברית המועצות לשעבר ובתהליכים שהובילו לגלי העלייה לישראל, מומלץ לו לקרוא בעיון את ספרו של יעקב (יאשה) קדמי, "מלחמות אבודות – עדות אישית" , בהוצאת מטר.

על תרומתם של העולים לחיזוקה של מדינת ישראל יש בדרך כלל קונצנזוס. במקרים בודדים, העולים לא התקבלו תמיד בסבר פנים יפות. קהילות אתניות שמוצאן שונה, הרגישו מאוימות ומתוסכלות לנוכח סל הקליטה וההטבות שקבלו העולים והביעו את זעמם באמירות עוקצניות ומעליבות.

רבים לא מודעים לנתיב הייסורים שנדרשו העולים לעבור בדרכם לישראל. מי שנתן דוגמה אישית לרצון העז להגשים חלום ציוני בעצם עלייתו לישראל ולימים התמנה לעמוד בראש הארגון החשאי "נתיב" שעסק בהבאת העולים לישראל ממזרח אירופה, הוא מחבר הספר, יעקב קדמי.

כבר בשנת 1966 בהיותו בן 19 פרץ מר קדמי לשגרירות ישראל במוסקבה והכריז על כוונתו הבלתי מתפשרת לעלות לישראל באופן חוקי וגלוי. באותם תקופה, מהלך מתריס שכזה, כנגד השלטון, סופו הגליה לסיביר המושלגת.

קדמי ידע מה צפוי לו ובכל זאת לקח על עצמו את הסיכון תוך ידיעה שגם משפחתו עלולה להינזק קשות.  הוא נולד והתחנך תחת המשטר הקומוניסטי שסגר הרמטית את שערי היציאה ליהודים שנאלצו להסתיר ולהתכחש לכל סממן יהודי.

המוטיבציה שהניעה אותו לפעולה כחלוץ בפני המחנה לא נתנה לו מנוח. הוא גמר אומר עם עצמו לא לשקוט עד אשר יקבל היתר יציאה. שנתיים חלפו והאשרה ניתנה. זה קרה בתקופה שברית המועצות ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים.

עם הגעתו לישראל, נקלט מר קדמי לתוך החברה הישראלית כעולה חדש, מבולבל ותלוש שמחפש את דרכו. הוא מצא אותה. התגייס לצה"ל. סיים קורס קצינים, השתלם כקצין מודיעין והשתתף במלחמת יום כיפור בגדוד שריון עליו פיקד אהוד ברק. הקים משפחה והתמסר לפעילות ציבורית למען העלאת יהודי ברית המועצות.

תוך כדי ביצוע תפקידיו במסגרת ארגון "נתיב", נוכח לדעת, לדאבונו, עד כמה עלולה מעורבות פוליטית ושיקולי אגו של מנהיגים לעמוד בדרכה של העלייה ולהערים עליה מכשולים. עובדי הארגון התמנו בחלקם לפי שיוך פוליטי. עובדים בכירים הרגישו חובת נאמנות למי שמינה אותם ונאלצו לפעול לפי רוח פטרונם שלא תמיד התיישבה עם המטרות והמשימות של הארגון.

ל "נתיב" הוגדרו מספר משימות עיקריות. ליצור ולקיים קשרים עם יהודי מזרח אירופה ובמיוחד עם אלו מברית המועצות. ליזום פעילות מבצעית חשאית להעלאת היהודים לישראל. לבנות תשתית לפעילות מדינית בארצות הברית ומערב אירופה כדי למנף אותה ליצירת לחץ בלתי פוסק על השלטון במוסקבה להתיר את יציאת היהודים.

קדמי הגיע לתפקידו בארגון ללא שיוך פוליטי מוגדר ומוצהר. זה לא עניין אותו. בראש מעייניו עמדה המשימה להביא כמה שיותר עולים לישראל.

כשם שניהל מאבק אישי אמיץ ונועז כדי לעלות לישראל כך החליט לפעול באותה גישה לוחמנית, עם אמת אחת שאין בלתה מבחינתו, לפעול בכל מחיר להעלאת היהודים לישראל. תוך כדי ביצוע משימות חייו הוא הרגיש שהוא נסחף למלחמות אבודות.

סוג של דון קישוט. הביורוקרטים עמדו בדרכו והפעילו שיקולים פסולים מגובים באינטרסים אישיים ולא ענייניים שלא קידמו את המטרות שלשמן הוקם "נתיב".

אפרים הלוי, מי שכיהן כראש המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים כתב בהקדמה לספר, כי לקדמי היתה גישה שונה בתכלית לשינויים המהפכניים שיש לחולל בתפיסה הישראלית את הסובייטים בכל הקשור למדיניות הסברה ולהפעלת לחץ בלתי פוסק של המערב על ברית המועצות, בעיקר בתקופה של המלחמה הקרה והמתיחות הרבה שבין שני הגושים.

אפרים הלוי מעיד מידיעה אישית כפי שבאה לביטוי בדברי ההקדמה, שקדמי נאבק על האמת שלו והצליח לחולל שינויים מהותיים במדיניות הנהוגה, דבר שהוביל לפתיחת השערים ויציאה המונית של יהודים.

אכן, מלחמתו של קדמי לא היתה אבודה לחלוטין. המלחמה העיקשת והממושכת ידעה עליות ומורדות  אך בסופה הביאה לתוצאה המיוחלת. מליון עולים הגיעו לישראל במספר גלי עלייה.
העולים נקלטו.

מדינת ישראל המתינה להם ונערכה בהתאם בניגוד להיערכותה עם הקמת המדינה שנדרשה לקלוט את גלי העלייה מצפון אפריקה ואסיה. הקליטה של העולים מרוסיה ותרומתם לרווחת המדינה ופיתוחה מורגשת מדי יום. תרומתם לא תסולא בפז.

למרות שהשלים את מפעל חייו, מר קדמי לא שקט. באחרית דבר לספרו הוא תוהה עם עצמו ומתלבט בשאלה, האם הדרך שבחר היא נכונה ומובילה למטרה הראויה. "האם המלחמות שלחמתי כל חיי מוצדקות וצודקות" , הוא שואל במקום אחר. בראייה לאחור הוא מרגיש, שגם כיום בחלוף השנים הוא עדיין מתלבט בסוגיה אבל הוא מעיד, "אני פחות נחרץ בביטחוני בצדקתי".

לבו של קדמי מתמלא סיפוק והנאה לנוכח השתלבות העולים בתוך החברה הישראלית. עם זאת לבו דואב ורוחו סוערת בעקבות אלפי מקרים של השפלה, ביזוי, ניצול, גזענות והפליה של העולים בהם נתקל במהלך השנים. עם כזה מטען כבד הוא מודה בזו הלשון: "יש לי חלק בפגיעה בהם. לא רק מפני שאני נושא במידה רבה את "האשמה" על כך שהם בארץ, אלא מפני שהמדינה היהודית, המדינה שלי, מתייחסת כך ליהודים שעלו אליה".

קדמי לא עושה הנחות לעצמו. הוא משתף את קוראיו בלבטים ובייסורים המלווים אותו דרך קבע ובהקשר זה הוא כותב: "ברגעים אלה, עולה בי הרהור נורא, האם לא לקחתי על עצמי יותר מדי אחריות כאשר קבעתי את גורלם של העולים ומנעתי מהם להגר למדינה אחרת ולא לישראל ".

ועל תהייה זו הוא משיב:"בראייה לאומית ובהיבט של טובת המדינה, אין לי ספקות. אבל מהבחינה האנושית" הוא שואל שוב ועונה לעצמו: " על כך אין לי תשובה חד משמעית. אין לי כיום אותו ביטחון, שהיה לי בעבר לגבי שאלה קשה זו".

כך הוא חותם את ספרו ומותיר את הקורא עם טעם לוואי מעט מר. חבל שכך מרגיש מי שעמד במרכזו של מפעל לאומי יחיד במינו להעלאת יהודי ברית המועצות לישראל. עם זאת, לא נותר אלא לאחל למדינה המוטרפת שלנו שרבים וטובים כמו המחבר, יתגייסו למענה ויתרמו ממיטב כישוריהם, כי בנפשנו הדבר.

יעקב (יאשה) קדמי, מלחמות אבודות – עדות אישית. הוצאת מטר 427 עמודים.

ליחצו לחזרה לדף הבית: ספרים וספרות זה בקבוק

עיתונאי שכותב ספר לא נתפס כתופעה חריגה. בכתיבת ספר ממשיך העיתונאי לבטא עצמו ועיסוקו באמצעות מדיום אחר. מעיתון מודפס לספר עם כריכה רכה או קשה. כתיבת ספר מזכה את העיתונאי בקרדיט המחמיא, עיתונאי וסופר, למרות שזהו הספר הראשון פרי עטו.

היום לא צריכים להתאמץ יותר מדי כדי לקבל תארים פיקטיביים שאולי תורמים למוניטין אך לא בהכרח משקפים מציאות אמת. לאחר שנים רבות של כתיבה עיתונאית, שלה סגנון וגוון מיוחדים, העיתונאי לוקח את הסגנון העיתונאי אל תוך הכתיבה הספרותית והתוצאה לא בדיוק מלהיבה ומעוררת.

אנו רוכשים ספרים כדי ליהנות מכתיבה אחרת ולא עיתונאית. את המוצר הזה יש לנו כל יום ולפעמים גם בחינם, מודפס או באתרי האינטרנט. ענת טל שיר, כותבת הספר "אם אשכחך", ראויה לתואר סופרת, למרות שזהו לה ספרה הראשון.

לאחר שנים רבות של כתיבה עיתונאית משובחת, מקצועית ומעניינת במיוחד, לא מצאתי בספר הזה שקראתי אותו בהנאה מרובה סממנים ועקבות שיש בהם להסגיר את עיסוקה העיתונאי של טל שיר, מזה שנות דור.

עלילת הספר מתמקדת בסיפור אהבה בין גבר ערבי, אליאס, לאישה יהודייה, ליילה. לכאורה, סיפור בנאלי על עוד קשר רומנטי סוחף, חריג ומחתרתי, שמתחיל בתקופת המנדט הבריטי, בין ערבי נוצרי יליד ירושלים המזרחית לבין יהודיה תושבת ירושלים המערבית. הרומאן החשאי נקטע בעקבות מלחמת השחרור ומתחדש לאחר תוצאות מלחמת ששת הימים.

בכישרון רב ובשפה עשירה וקולחת מצליחה הסופרת להכניס את הקורא לנבכי התקופה וללמד אותנו פרק חשוב בהיסטוריה היהודית הארץ ישראלית, באמצעות מערכת יחסים סבוכה ואסורה לפי אמות המידה המקובלות על החברה הישראלית והערבית.

השיטוט בסמטאות העיר העתיקה ובשכונות המערביות של ירושלים, תוך תיאור אותנטי של הדמויות המככבות בספר, יוצר מארג משכנע שגורם למי שהתגורר בירושלים במשך שנים ועזב אותה, להתחבר מחדש לעיר המיוחדת המושתתת על פסיפס אנושי ותרבותי רצוף ניגודים ופערים שלא ניתנים לגישור.

ענת טל שיר, ילידת ירושלים, יודעת על מה היא כותבת. היא חיה את העיר שריחותיה, מנהגיה ואורחותיה התרבותיים והפוליטיים, שימשו לה כהשראה לכתיבת הרומן, שיכול היה להתרחש בין כתליה וגבולותיה של עיר אחרת בישראל, אך לא באותן עוצמות שרק עם כמו ירושלים יכולה לייצר.

קשרים רומנטיים ומיסוד מערכות יחסים בין ערבים ליהודים אינם חדשה מרעישה. שתי החברות שנמצאות בעימות פוליטי, אתני ותרבותי מסרבות להשלים עם זוגיות מעורבת שיוצאת בהתרסה כנגד האתוס הקיים בשני המחנות.

העובדה שהיהודים והערבים חיים באותה טריטוריה, נפגשים במקומות עבודה, לומדים יחד ואפילו עושים עסקים משותפים, יוצרת את הקרקע והתנאים המתאימים ליצירת קשרים אישיים ורומנטיים. לרוע מזלם של הזוגות המעורבים, החברה שממנה יצאו ואליה הם משתייכים מפנה את עורפה לקשר מסוג זה ולא תומכת בו.

זוג מעורב שיוצא כנגד המסורת הנהוגה, עלול לגזור את דינו להרחקה ונידוי ממעגל משפחתו הגרעינית ומסביבתו החברתית. הערבי באשר הוא, לעולם יחשב כאויב ועם אויב לא מתחתנים ובטח לא מביאים צאצאים מעורבים.

המיוחד בסיפור האהבה כעולה מהספר "אם אשכחך" שחרף הניתוק שנכפה על אליאס וליילה, כתוצאה ממלחמת השחרור הם שמרו אמונים אחד לשני.

הם נאלצו לתמרן את חייהם במסתור, במחתרת ותוך כדי תנועה במעגל של מניפולציות וסיפורי כיסוי כדי שסיפור אהבתם לא יחשף בפני מי  שלא צריך לדעת ועלול לסכל את תוכניותיהם לעתיד.

אליאס אמנם נישא בשידוך לאחרת והוליד לה 3 ילדים. אהבה של ממש לא היתה בתוך הזוגיות החדשה שנכפתה עליו בלחץ המשפחה. ליילה שלא נישאה לאחר היתה כל עולמו. האמונה בצדקת דרכו ורגשותיו גרמה לו להיפרד מאשתו לטובת ליילה.

אכן, סיפור אנושי מרתק ומרגש שבא לעולם בתקופה של מתיחות פוליטית ואלימות קיצונית ביחסים בין שתי התרבויות, הערבית והיהודית.

יש בסיפור המיוחד של אליאס וליילה כדי להאיר את הצד האנושי והרגשי, שיש בו אולי, לפתוח צוהר של תקווה לעתיד אחר בין שתי התרבויות היריבות, שבני עמם שואפים לקץ הסכסוך ועלייה על מסלול של נורמאליות .

"אם אשכחך", מאת: ענת טלשיר, בהוצאת זמורה ביתן, 495 עמודים.

קיראו עוד: ביקורת ספרות

בבוקר השביעי באוקטובר הוכרז בכלי התקשורת בעולם כולו, כי מריו ורגס יוסה, זוכה פרס ירושלים לשנת 1995, הוא הזוכה בפרס נובל לספרות לשנת 2010.

הבשורה

על רגעי הזכייה כתב יוסה בטורו הקבוע "אבן בוחן" בעיתון "אל פאיס" היוצא לאור במדריד. טורו זה הוא שהקנה לו את הפרסום בעולם הדובר ספרדית ובו הוא כותב מזה שנים רבות את דעותיו על תרבות ויצירה. הוא כותב על תיירות ועל הפוליטיקה של אמריקה הלטינית כמו גם על זו של המזרח התיכון.

לניו-יורק טיימס אמר שהבשורה הייתה הפתעה גדולה ודרך נפלאה להתחיל יום ניו – יורקי. עבורו הזכייה מייצגת את ההכרה בספרות הספרדית. ועדת פרס הנובל נימקה את בחירתה ביכולתו של ורגס למפות בכתיבתו את מבני הכוח בחברה, את התנגדות הפרט ואת גורלו. "כעת אנו יודעים", אמר ביחס לזכייה, "כי אמריקה הלטינית יוצרת מתוכה גם אמנים, מוסיקאים, ציירים והוגי דעות וגם כותבי רומנים גדולים." אפילו נשיא מקסיקו, פליפה קלדרון, צייץ בטוויטר שלו למשמע הבשורה וכתב כי "הפרס הוא מקור גאווה לאמריקה הלטינית כולה."

בגיל 22, החליט מריו ורגס יוסה, יליד מרץ 1936, כי יקדיש את חייו למימוש חלומו להיות סופר. כדי לעשות זאת הוא יבחר רק בעבודות שישרתו את מטרתו בכך שיאפשרו לו די זמן בכל יום בשביל לכתוב. היום במבט לאחור הוא טוען שמתווה זה שהציב לעצמו אכן הוגשם הלכה למעשה בחייו.

הספרות סייעה בידו לחיות, כך טען לאחר זכייתו, שכן הוא נולד וגדל בארץ רווית אלימות בחוץ כמו גם בבית. ארץ שבה אולי אחת הדרכים היחידות להתמודד עם אכזריות העולם היא לכתוב ולפתור בכך את הקונפליקט הנצחי בין רצונו של היחיד לשרוד לבין עריצות המשטר והאבסורדיות שבו.

התערבות פוליטית

ורגס ראה את הספרות כקשורה בקשר הדוק לפוליטיקה. "ספרות היא ביטוי של החיים", אמר, "ואי אפשר לנטרל את הפוליטיקה מהחיים". קל וחומר עבור כותב לטינו-אמריקני, טען סמוך לזכייתו.

יוסה עבר תהפוכות משמעותיות בתקופה שניסה את כוחו בפוליטיקה. מאמונות שמאליות קיצוניות  הוא עבר למרכז ולימין. בזמנו תמך בממשלה המהפכנית של קסטרו, אבל כשרץ לנשיאות (1988-90) עשה זאת עם מפלגת הימין – מרכז וקרא לרפורמות נאו – ליברליות. בשנה שבה הפסיד טבע יוסה את הביטוי "מקסיקו היא הדיקטטורה המושלמת".

על השנים ההן בפרו אמר יוסה כי הן לימדו אותו רבות על הפוליטיקה שמתחוורת כאחרת לגמרי כאשר מכירים אותה מן הרחוב. אך חשוב מכך, ליוסה עצמו ולעולם הספרותי, הוא כי הרפתקאותיו הפוליטיות לימדו אותו כי מקומו האמיתי הוא בספרות.

על הכתיבה

כבר בשנת 1957 פרסם את הסיפורים הקצרים "המנהיגים" ו"הסבא", בעת שעבד עבור שתי מערכות עיתונים בפרו. אחרי שנותיו באוניברסיטה כתב ולמד בצרפת, באנגליה ובספרד. על הכתיבה עצמה התוודה יוסה שהיא באה כדרך להלחם בעצב. והמקום שבו היא נולדה לראשונה היה בתקופת לימודיו בפנימייה הצבאית בלימה.

ספרו "העיר והכלבים" (1962) שכתב אודות החוויה מיצב אותו בין הסופרים הלטינו – אמריקאיים המצליחים ביותר במאה העשרים והקנה לו תהילה בין – לאומית. הוצאת הספר לוותה בהתנגדות אלימה שכללה את שריפת עותקיו ואת טענות גנרלים פרואנים כי ורגס מומן על-ידי ממשלת אקוודור כדי להפחית ולזלזל ביוקרת הצבא הפרואני. ורגס שמח על הספקולציות, כי בגינן צבר הספר התעניינות עצומה.

"העין השחורה" של גבריאל גרסיה מארקס

הזוכה הקודם של "דור הבום" של אמריקה הלטינית בפרס נובל לספרות היה גבריאל גרסיה מארקס בשנת 1982. כבוד נוסף שזכה לו מארקס היה לקבל פנס בעין מורגס יוסה, בתקרית מפורסמת במקסיקו סיטי, שעד היום אפופה מסתורין.

לפני הפנס בעין ורגס כתב על מארקס תזת דוקטורט שאחר כך הוציא כספר עב-כרס על עבודתו (1971). לפני תקרית האגרוף שני הסופרים המהוללים היו חברים והיום מתוודה ורגס כי הסיבה לקונפליקט היא לא עקרונית אלא אישית. שמועות עיקשות טוענות שהיא קשורה באחת מנשותיו של יוסה שאותה ניחם מארקס בתקופת הגירושין.

מספריו החשובים של יוסה שתורגמו לעברית: העיר והכלבים (1963), הבית הירוק (1966), דודה חוליה והכתבן (1977), מלחמת סוף העולם (1981), חגיגת התיש (2000), ו- תעלוליה של ילדה רעה (2006). למידע נוסף: ספרות מתורגמת.

כיום מלמד ורגס יוסה באוניברסיטת פרינסטון בחוג ללימודים לטינו-אמריקאיים.

מהו רומן חניכה, ואיך הולדן קולפילד שלנו קשור לכל זה? מאמר חובה לכל יוד-בי"תניק…

התבגרות אוניברסלית בטקסט

אפשר שחיבורו של קאנט על הנאורות משנת 1784 הוא אולי הפתיח או ההסבר התמציתי והמועיל ביותר להגדרת מהותו של סיפור ורומן החניכה המודרני ובכלל. תקופת הנאורות, "ההשכלה", אמנם צמחה רק זה עתה, במאות ה-17-18, אך מילותיהם של ההוגים שהניפו את דגלה בגאון, ובהם עמנואל קאנט, מבארות יפה ולפחות יוצרות הקדמה לרצוננו האוניברסלי – על אף שהוא בעיקרו מודרני ותלוי מקום – להיפרד משלשלאות החברה ולצאת למסע האינדיבידואלי בעולם הזמני הזה, להבין אותו ותוך כדי כך להותיר בו את חותמנו, יחד עם קמצוץ של נאמנות לעצמנו, וכמובן בצמוד או על רקע סיפור אהבה משגשג או לחלופין קורע לב.

מבחינת קאנט נאורות משמעה לעזוב את חוסר בגרותנו וחוסר היכולת לפעול לבד. בגרות לפיכך היא האפשרות המושכלת לפעול בצורה יחידנית בעולם הזה, ללא תלות בהדרכה. נאורות היא אומץ, נחישות ושכל – והשילוב ביניהם. באותה תקופה, תקופת ההשכלה, אכן רבים טוענים שהתפתחה ספרות החניכה – ספרות שבה עומד הפרוטגוניסט, הגיבור, בפני מסע, בדרך כלל מסע מכשולים, שבו הוא מתחנך, אם בכוחות עצמו לחלוטין ואם בעזרתם של אחרים, להיות הביטוי הטוב ביותר של עצמו – או פשוט להיות הוא עצמו, על כל ההשלכות הנובעות מכך.

ספרות חדשה בעולם חדש

זוהי ספרות חדשה יחסית שבה באופן מובהק עיקר העלילה היא בנפשו של הגיבור פנימה, ולא במאורעות החיצוניים הקורים אותו גרידא. זוהי קריאה להביט אל הפנים, להבין ולהזדהות עם התבגרות, התפתחות והתפכחות מוסרית ונפשית.

כמו בהיסטוריה שמלמדת אותנו שנקודת מפנה דתית וחברתית מתרחשת בעת משבר, כך גיבור רומן החניכה מתחיל את מסעו בעקבות משבר אישי. מעבר למשבר האישי הראשוני הסיפור מאופיין בקונפליקט, והקונפליקטים מלווים את הגיבור לאורך כל היצירה.

הסיפור יכול ללוות את הגיבור בהתחנכותו יחד עם מורה מלווה או דמות משמעותית, או הוא יכול להיות לבד לחלוטין מול העולם. בדרך כלל גיבור הסיפור מצליח לעבור את מסע החניכה בהצלחה ולהשתלב באותו עולם שדחה אותו – אך האם זהו בסך הכל ויתור קונפורמיסטי או הצלחה אינדיבידואליסטית מתוחכמת? האם אפשר להתייחס לכל מקרה לגופו?

באופן מרתק סיפור החניכה הראשון הידוע מתוארך למאה ה-12, מאת המלומד הערבי איבן טופיל. שמו "הפילוסוף האוטודידקט" לפי התרגום הלטיני, וסיפורו הוא סיפור של נער המגודל על ידי צבייה בטבע, באי מדברי באוקיינוס ההודי. כשאמו מתה בעוד הוא ילד, הוא מנתח את גופה לברר את סיבת מותה. המסקנות בעקבות הניתוח פותחות עבורו את הצוהר למסע של חקר מדעי וגילוי עצמי. הגילויים שהוא עובר והאמת שהוא מוצא אינם תלויים בחברה האנושית, שכן הוא מבודד לחלוטין, והם מונחים על ידי השכל. כשהוא כן מתוודע לחברה האנושית באמצעות היכרותו עם נווד, הוא מגיע בסופו של דבר למסקנה שהנאות אנושיות חומריות יש בהן נחמה עבור ההמונים, אך הן בגדר הסחות דעת מן האמת.

איבן טופיל נחשב כאבן דרך בספרות המערבית אירופאית כמו בספרות הערבית. תרגומו של הסיפור בשנת 1671 ללטינית הייתה בוודאי נקודת מפנה מבחינת משמעותה לסיפורת האירופאית: הוא נחשב אחד הספרים החשובים ביותר שהשפיעו על התפתחות תנועת ההשכלה ועל המהפכה המדעית בכלל, ומוכתר עד היום כחלוץ סיפורי החניכה. ככל הנראה הוא היווה השראה ליצירותיהם של דניאל דפו ("רובינזון קרוזו”, 1719), ז'אן ז'אק רוסו ("אמיל או על החינוך”, 1762), רודיארד קיפלינג ("ספר הג'ונגל”, 1894); וסלל את הדרך לאלו שנחשבים עד היום כסיפורי חניכה פורמליים: "וילהלם מייסטר: שנות החניכות" של יוהן וולפגנג גתה (1795), "דיוויד קופרפילד" של צ'ארלס דיקנס (1849), “דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'יימס ג'ויס (1922), “סידהרתא" של הרמן הסה (1922) ועוד.

כל אחד מהם מהווה את מסעו המודרני של היחיד להגשמה עצמית מול חברה בלתי מבינה או כובלת (דוגמא יותר מוכרת היא "התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר מ-1951) שממש מסמל מרד נעורים והתכחשות להבלי העולם. אך האם ה"לידה מחדש" יכולה להתאפשר רק במסגרות שהחברה הציבה לאינדיבידואל בכל מקרה? האם ייתכן מסע חניכה אישי באמת? חתרני באמת? הספרות אוצרת בתוכה את התשובה המסתורית שאולי קרובה מאי פעם לגילוי.

לעוד ז'אנרים ותחומי עניין :

• ספרי ילדים
  
• רומן
  
• מדע בדיוני
• ספרות מתח
• שירה
  
• סיפורים
• ריאליזם מאגי
• פעוטות

מדע בדיוני – מתי הז'אנר נולד? מי פרץ (או פרצה) את הדרך הלא סלולה הזו, ולאן היא מובילה? טלי קורל מחפשת את שורשי המדע הבדיוני בספרות.

מאת: טלי קורל.

לא שורשי הרוע – אלא שורשי העונג

יש שמתארכים את הולדתה של סוגת המדע הבדיוני כבר בעת העתיקה, אחרים מכריזים על ראשיתה היכנשהו בימי הביניים המאוחרים עם יצירות כמו סומניום (1630) של האסטרונום יוהנס קפלר, שנחשבת יצירת המדע הבדיוני הראשונה, שלמרבה האירוניה נכתבה ככזו כדי להמנע מסנקציות חמורות של הכנסייה;  ואחרים מבחינים בתחילתה במאה השמונה עשרה ביצירות סאטיריות כמו מסעות גוליבר (1726) של ג'ונתן סוויפט או מיקרומגס (1752) של וולטר. אחרים יאמרו בוודאי שהז'אנר נולד כתחום מובחן של ממש במאה התשע-עשרה עם הופעתן של יצירות כגון "מלחמת העולמות" ו"מכונת הזמן" של ה.ג'.וולס הנודע והמוערץ.

ובוודאי אי אפשר להתעלם מההערצה המוצדקת לאייזק אסימוב שהמציא ושכלל את התת-סוג הרובוטי טנולוגי בתוך עולם המד"ב והתחיל את כתיבתו הפורה בשנות ה40 של המאה ה-20 עם יצירות המעלות שאלות חברתיות גורליות כמו "עד לכוכבים, “שקיעה" ו"השאלה האחרונה" שהשפיעו על יוצרים מאוחרים יותר כמו דאגלס אדאמס ויצירתו "המדריך לטרמפיסט לגלקסיה "כשספר ראשון של הסדרה יצא לאור בשנת 1979 בעקבות תסכיתי הרדיו.

עצם ההגדרה של יצירה נתונה כמדע-בדיוני היא סוגיה שנויה במחלוקת: את 1984 יגדירו חלק מהקוראים והמבקרים כ"מדע בדיוני רך", תת-סוג המתאר אוטופיות או דיסטופיות המפרטות את מצבה העתידי של האנושות מבחינה חברתית בעיקר ומעט מהבחינה הטכנולוגית. אחרים יגדירו את הספר כ"הסטוריה חלופית" שכן הוא מתייחס לתקופה שעבורנו היא עבר שיכול היה להתרחש אבל לא קרה. ואילו אחרים יתייחסו לסיפור כאל נובלה פילוסופית-סוציולוגית המתריעה מפני נזקיה האפשריים של חברה פוליטית קיצונית שבה הכוח מרוכז בידי מעטים.

כשמרי שלי כתבה את "פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני" בשנת 1818, סביר מאוד להניח שגילויים כבירים בתחום החשמל באותה תקופה היו אלה שהשפיעו על עיצובה את דמות המפלצת הנולדת באופן חשמלי מתוך המוות של האחרים. וזאת מדוע? בשנת 1780 אנטומאי איטלקי בשם גלוואני מצא את "החשמל החייתי", שלגביו פרסם מאמר 11 שנים מאוחר יותר, ובו תיאר את גילוי הזרם החשמלי, שנגלה לפניו כשערך ניסוי בצפרדע מתה שרגלה קרטעה בתגובת מגע של מתכות ושל הפעלת חשמל סטטי.

בסופה של אותה מאה, “גילוי" חדש נחשף לציבור, והפעם בתחום האסטרונומיה: בשנת 1877 האסטרונום שיאפרלי טעה לחשוב עקב תצפית אסטרונומית ייחודית שבמאדים קיימות תעלות שעל פי האמונה נחצבו באופן מלאכותי – כלומר על ידי יצורים חיים. 17 שנים לאחר מכן האסטרונום לוול דיווח גם כן על הימצאות תעלות, והפעם באמצעות ציוד משוכלל יותר. במשך שנים נחשב כי במאדים קיימים חיים ומאגרי מים. באותה תקופה ממש, בשנת 1898, פרסם וולס את ספרו האלמותי "מלחמת העולמות" המתאר פלישת יצורים ממאדים התוקפים את בני האדם בנשק כימי וכובשים את אנגליה. סיפורו נולד מתוך התחושה הכללית שאכן יכול להיווצר קשר כלשהו עם תושבי מאדים, וספרים המושפעים מרעיון זה באו אחר כך בהמוניהם.

מבט רחב על ספרות מד"ב

המשותף ליצירות המדע הבדיוני הוא הביקורת הארסית של כולם כלפי חולשות המין האנושי. וולס תקף את הקולוניאליזם, סוויפט את היהירות המדעית, וולטר את הדת הממוסדת, שלי את החלוקה למעמדות ואליטיזם, ויליאם גיבסון את הסכנות שבשוק החופשי ובטכנולוגיה  (“נוירומנסר”, 1984, שכנראה השפיע על סרטים מודרניים כמו "קוד מסוכן" ואחרים) ועוד ועוד. האחרון הושפע לטענת הסופר מסרט המד"ב "הבריחה מניו-יורק" (1981) שהוא עצמו נכתב בעת פרשת ווטרגייט שהכפישה את הנשיא ניקסון. זוהי דוגמא כיצד בעיות חברתיות, ספרות מד"ב ביקורתית  וקולנוע מד"ב פוליטי למעשה שלובים זה בזה במעגל המזין את עצמו.

האם יש סיכוי למד"ב מצליח בעברית?

בניגוד לתחושה הרווחת, הרבה ספרים נכתבו בז'אנר בעברית, אמנם תפוצתם מעטה ורובם נשכחים. קהילת מד"ב ופנטזיה של אתר נענע ריכזה רשימה של ספרים, בהם אפשר אפילו למצוא את אלטנוילנד של הרצל, את עמוס עוז, אופיר טושה גופלה ואלונה קמחי.  להצליח בארץ בקנה מידה של חו"ל זה כבר סיפור אחר – כי אולי אנחנו אוהבים לכתוב מד"ב בעברית, אבל פחות אוהבים לקנות אותו. אנחנו כמובן אופטימיים.

קיראו באתר:

ספרות מתורגמת | ספרים באינטרנט | ספרים משומשים | שירה עברית

שעת ערב ובני השבט כולו נאספים מסביב לאש לקבל את פניו של ליל ירח מלא. זקן השבט, החכם, פניו מוכרות לכל ושמו נישא על שפתי כל, נושא דברים, מהתל במשחקי לשון, מתפתל, לץ, חושק שיניים, רושף, נוהם, מפחיד, מרתיע, מגלגל מצחוק, מפסיק, נושם. ובין לבין – לשונו מספרת סיפור ובני השבט כולם מהופנטים.

מאת: טלי קורל

אנחנו בוודאי רוצים להאמין שמסורות מספרי סיפורים שרדו והשתמרו, ונהוגות עד היום במקומות פחות אורבניים בעולם, באיזורים בהם לסיפור שבעל פה השתמר קסמו ובהם יכולים להיאסף אנשים יחד שלא תחת כוחם של משחקי המונדיאל. ישנם סיפורים מחוצה לכדור ולשחקנים הרודפים אחריו. בעולמות ללא כדורי-רגל אנשים רודפים בדמיונם אחר סיפורים.

על פי אגדות הרומאים, סיפורי המשלים של איזופוס עלו לו בחייו. איזופוס חי ככל הנראה בין המאה השישית לשביעית לפני הספירה ביוון העתיקה, ומשליו המיוחסים לו העוסקים בעיקר בבעלי חיים נישאים היום בפי כל. משל מפורסם ואהוב המיוחס לאיזופוס מספר על אריה שחמד לטרוף עכבר משום שזה העירו משנתו. מלא חימה החליט אמנם לוותר לעכבר, כשזה שכנע אותו בבכי תמרורים כי אם יחוס עליו יום יגיע והוא ישלם לו כגמולו. החימה של האריה הפכה לצחוק רועם ורחמים כלפי העכבר הקטן, ולכן שחררו. יום אחד רשת ציידים לכדה את האריה הגדול והחזק ושאגותיו נשמעו עד למרחקי היער. העכבר הקטן זיהה את שאגתו, הגיע חיש מהר וכרסם את הרשת ושחרר את האריה לחופשי.

ואולי היה זה פשוט אורח חייו עצמו של איזופוס שלא מצא חן בעיני כוהני הדלפי, שראו בו כופר לכל דבר. על פי המסופר, הם הרגוהו משום שהעביר ביקורת נוקבת על שיטת הנבואה של האורקל, שבסיסה בתאוות בצע. דומה הדבר באופן לא מפתיע לביקורת המודרנית כלפי המוסד הכנסייתי המבקש תרומות ומנחות בעד מחילה.

אגדה, מיתוס, משל?

את כל אלה קושר הסיפור – השמועה ההיסטורית לגבי אופן מותו של איזופוס היא בחזקת אגדה, סיפוריו -  משלים, ומסריהם של נביאי הדלפי באתונה הקלאסית או של הכמרים בכנסייה המודרנית מכילים מיתוסים, אמונות טפלות והבטחות הנשענות על אמונה בכוח עליון. כל אלו הם סיפורים ממינים שונים המרכיבים את חיינו. משל האריה והעכבר הוא דוגמא לסיפור שבו יש לעלילה נמשל – מסר שמועבר על ידי דימויים ואיתו אנחנו יכולים להזדהות. בעלי החיים במשלי איזופוס מייצגים בני אדם ואת תכונותיהם הטובות והגרועות.

ועוברים לבוקאצ'ו…

משל מפורסם אחר הוא משל המערה של אפלטון הפילוסוף היווני הידוע, כאשר גם משל זה תפקידו לגרום לנו להביט בנפשנו פנימה ולשאול את השאלות המתבקשות על אורח חיינו. בספרו האלמותי "המדינה" מתאר אלפטון מצב מקאברי בו בני אדם כפותים במערה וחוזים בצלליות ריקוד האש על הקיר – לא את האש הם רואים אלא רק את תוצרי תנועתה בצללים. תמונות אלה הופכות למציאותם. כאשר אחד מהם מצליח להשתחרר מהכבלים, לצאת מן המערה אל העולם, להיות על סף השיגעון ולהצליח לחזור – כמובן חבריו אינם מאמינים לדבריו וחושבים אותו למשוגע. זהו כוחם של סיפורים להקסים ולהתל בנו בו בזמן.

מאות שנים מאוחר יותר, ג'ובאני בוקאצ'ו הופך את מגפת המוות השחור לקרקע לאסופת סיפוריו הקצרים – דקמארון, בת המאה ה-14. ספר עב-כרס זה מאגד סיפורים בתוך סיפור – המגיפה הקשה מניסה חבורת צעירים מפירנצה, ואלה, כדי להעביר את זמנם במקום מסתור, מספרים זה לזה סיפורים על פי נוסח קבוע. עשרת הצעירים מספרים לנו מאה סיפורים בעשרה ימים – סיפורים מצחיקים ומכעיסים לפרקים, שבמאה הארבע עשרה ככל הנראה נחשבו לסאטיריים ועוקצניים, אך כיום נחשבים כמאדירים שנאת נשים וטעם-רע. אלו סיפורים קצרים, הפורשים עלילות יומיומיות פרוזאיות ומטרידות – משברי אמונה בין בני זוג, שקרים ותככים, בגידות, מוות וקונדס – בקיצור, טלנובלה נוסח ימי תחילת הרנסאנס.

הסיפורים המוכרים והמצליחים ביותר היום הם הרומאנים רחבי היריעה. בין אם אלו רומאנים היסטוריים, ספרי בלשות, מתח, קומדיה או "ספרי טיסה" – אנו אוהבים לקרוא ספרים ארוכים ומסועפים בעלילות מרתקות, מותחות, מדגדגות, המביאות אותנו לכסוס בציפורנינו, לחרוק שינינו, ואולי אפילו לנהום מידי פעם, מצהלה או מתוך זעם, מעצב או משמחה. ממש כמו מספר הסיפורים בערב לבנה מלאה.

בעניין?

• ספרות מתורגמת
• ריאליזם מאגי
• ספרי מתח
• רוצים לכתוב אלינו?
• ביקורת ספרות
  

הגיע הזמן לומר את זה. "האריה שאהב תות" הוא אחד מספרי הילדים הבעייתיים שיש. זה לא מונע ממנו להיות רב מכר וספר אהוב ביותר. מה מצאנו בספר הזה? מה מצאו הילדים?

האריה שאהב תות – למה ילדים אוהבים את הספר?

א. המצלול

המילה תּוּת חוזרת על עצמה עשרות פעמים במהלך הסיפור דל היריעה. לילדים קטנים קל יחסית להגות את המילה (יותר קל מ"אמא", פחות קל מ"אבא"). במקום חרוזים (שבקושי יש, ועם זה אין לי בעיה בכלל), בחרה הסופרת לסיים את השורות באותה מילה:תּוּת. "פעם אחת הלכו ילדים קטנים לטייל ביער ההוא, ולילדים ההם היה תות. כי במקום שבו הם גרו ושממנו לטיול יצאו היה תות. וכשהם יצאו לטיול, אמא שלהם שמה להם בתיק האוכל תות, כדי שאם פתאום יהיו רעבים, יוכלו לאכול תות. הרבה תות". פשוט, בסיסי, קל. יצירתי? לא יותר מדי, אבל אין הכרח ליצירתיות בשום מקום.

ב. הויזואליות
תות הוא יופי של פרי. לא סתם אנחנו מאמינים בכך – הוא משדר בריאות, חשק, מתיקות, חושניות, טעם. זהו פרי שאהוב גם על ילדים (אפילו אלו שאלרגיים אליו עדיין אוהבים אותו), וגם על הורים. חשבו על אותו הספר, רק שהכותרת שלו היתה "האריה שאהב חסה". לא בדיוק אותו דבר, הא? להורים קל להתחבר לחיבה לפרי האדום האדום הזה (וכנראה גם לחברות התרופות, שנותנות לסירופים לילדים טעם דמוי תות על מנת שהילדים ישתו אותו).

הוסיפו לכך את העמודים הפנימיים לכריכה, אשר מורכבים מטפט לבן שעליו הדפסים של ארטיק אדום, ביצת עין, תפוח, בננה, פסטה, במבה, גזר – כל מה שילדים מכירים ואוהבים. אוכל בסיסי ופשוט, אוכל ש"בריא" לנו. אגב, זה העמוד האהוב על אחיין שלי, שמשתמש בו כקרקע פוריה להצגת הידע הוורבלי ההולך וגדל שלו. והעמוד האחרון, שכל כולו תות גדול, מצויר בידו האמונה של דני קרמן (שאגב, איוריו לספר זה אינו פסגת יצירתו לדעתי: חלקם מפחידים או פשוט לא נעימים).

למה הורים אוהבים את הספר?

כי הבן של החברים אוהב, כי הבת של השכנים. כי זה מדבק, בדיוק כמו כל טרנד אחר. אה, ואיך שכחתי. כי כתבה אותו תרצה אתר. כן, אותה תרצה אתר, בתו של אלתרמן המהולל. היצירתיות חייבת לעבור במשפחה, לא? מסתבר שלא.

אחת ולתמיד, למה אני שונאת את הספר הזה כל כך, למה אני נכנסת בו באופן אישי? מה כל כך דחוף לי?

בדיוק בגלל שהוא רב מכר, בגלל שאבות ואמהות וסבתות קונות את הסיפור הזה, "שיהיה בבית, הרי שמעתי עליו כל כך הרבה". אבל מה יושב בבסיס של זה? קנאה? חוסר הבנה? לא.

בגלל שהוא ספר בעייתי, עם גוונים של טיפשות, אטימות וקונפורמיות מהצד הכי מכוער שלה. כי אם הסיפור עוד איכשהו נסבל עד סופו, בעמוד 20 אנחנו מגלים שהאריה בכלל לא אוהב תות (שזו זכותו המלאה, ואין לי טענות נגדו), ו…: "ומאז הוא אוכל רק מה שאמא שלו מכינה, ולא רוצה דברים שאין, ושרק לילדים אחרים יש. הוא אוכל ביצה ולחם וגבינה לבנה, והוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש". חבר'ה, האמירה הזו, ואפילו היא לבדה, מהווה עילה מספקת בכדי לא להביא את הספר הזה לדפוס!

אני אחזור על הדברים, למקרה שמישהו לא איתי עדיין: "ולא רוצה דברים שאין" ו"ולא מתנהג כמו טיפש"– סליחה?! ומה רע בדיוק בלרצות דברים שאין? ומה בין טיפשות לבין הרצון, הכמיהה, התשוקה? תראו לאן האריה הגיע רק כי הוא בחר לרצות משהו שאין! הוא הגיע לגילוי של משהו חדש, אפילו על דרך האלימינציה. ועזבו אתכם ממטאפורות ומשלים. האם אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא ירצו דברים שאין? דברים שאי-אפשר? האם זו חשיבה נכונה להקנות לילד, ש"זה לא הגיוני לחשוב ככה" ו"מה קרה לך, ילד?".

דמיינו לרגע את העולם שלנו אם אנשים לא היו רוצים את מה שאין. כנראה שהיינו ממשיכים לצייר על הקירות, אם בכלל היינו מגיעים לשם. כן, החשיבה של תרצה אתר היא חשיבה של עידן האבן. יש בה יסוד בעייתי, יש כאן אמונות חולות. לאחיין שלי אני מקריאה את הספר עם עריכה משלי, תוך כדי. אני פשוט ממציאה את הסוף שנראה לי מתאים יותר, וזה כל פעם סיום אחר. אני תמיד עושה את זה בספרים שאני לא מסכימה עם הטקסט שלהם. אני חושבת שחשוב מאוד שכהורים, אנשי משפחה, חינוך ובכלל – חשוב שנפעיל את המסננת הזו – עם מה אני מסכימה? אילו ספרים אני מקריאה לילדים שלי?

באופן כללי, אני לא חובבת של מסרים בספרות. עזבו אותי ממסרים – יש לך מסר? תדפיס אותו על סטיקר לאוטו או על חולצה. את הזרם הזה הוביל לואיס קרול, באחד הדיונים של אליס עם המלכה (תחת הכותרת: פרודיה, הומור ואיגיון).

אבל נניח ויש מסר בספר, שאני צריכה לבלוע איכשהו, אז בואו לפחות ננסה שהוא לא יסתור את כל מה שאנחנו מאמינים בו! המאה האחרונה עומדת בסימן של מימוש עצמי, חיפוש אחר ה"אני" ומיצוי הפוטנציאל הגלום בנו. גם עם הגישה הזו יש לא מעט בעיות (הפסיכולוגים יספרו על זה כאשר ילדינו יגדלו ואנחנו נשלם הון על הבירור הפנימי שלהם), אבל לדעתי הגישה הזו בלתי נמנעת, ועדיפה על תרבות ה"קאסטות" אשר סוגרת אנשים בתוך מעמד חברתי סוציו-אקונומי בלתי ניתן להזזה, או על אחרים, שבויים בתוך קונבנציות מחשבתיות.

אני מעדיפה לשלם לפסיכולוג בשביל הבן שלי כאשר הוא מתלבט האם להיות אסטרונאוט או מטפל באומנות, מאשר להנחיל לו שאם אבא שלו משורר, אז גם הוא צריך להיות.

עשו טררם די גדול מגילוי ה'כתבים הסודיים' של תרצה אתר, בתור בתו של אלתרמן ובתה של רחל מרכוס. כעת, הטטרם הזה מתעורר שוב, בצאתו של קובץ סיפורים פרי עטה (שגם הוא נמצא בעזבונה והמתין עשרים שנה לגילוי) בכתבה נהדרת של צליל אברהם שהתפרסמה היום במדור הספרות של ידיעות אחרונות, היא בודקת את שני הקטבים – יוצרת מוכשרת או אדם עצוב שלא הצליח לצאת מכסות אדרתו של אביה.

אני לא מכריזה מלחמה על תרצה אתר בשום אופן. קראתי רק מעט משיריה ולא עשיתי דוקטורט על ספרי הילדים שלה. אבל מה שאני רוצה להגיד, ונדמה לי שזה כבר די ברור, הוא ש"האריה אהב תות" אינו יצירת מופת ואינו ראוי לקומץ מהתשבוחות שהוא זכה להן. איך לא ראו את זה המוציאים לאור ב"ידיעות אחרונות", אני לא יודעת; יכול להיות שהשם שלה היה חלק מהרעיון להדפיסו, ויכול להיות שעורכי ספרי הילדים ראו והתעלמו, יכול להיות שאפילו לא שאלו אותם – בתור מהלך כלכלי גרידא. זה מה שאני מנסה לספר לעצמי. עם מהלכים כלכליים אני יכולה להסכים (אני כועסת וזועמת אבל אני יודעת שספרים הם לא רק רומנטיקה ואידיאולוגיות אם בכלל), אבל עם שגיאות של עורכים, פחות. ואולי זה הכל ביחד. אחרי הכל, תרצה אתר.

לסיום, אני רוצה להפנות אתכם לשורה בשיר מקסים של של סילברסטיין, אחד מהיוצרים החשובים לדעתי בספרות הילדים של המאה העשרים (אגב, לא הכל כל כך ורוד, ע"ע "העץ הנדיב"): הכל יכול לקרות, ילד, גם מה שאי אפשר. ("תקשיב לכל האל ת-, ילד", מאת של סילברסטיין, מתוך "בקצה מדרכת הרחוב", תרגם לעברית בצורה משגעת ונאמנה למקור בני הנדל, אדם מוציאים לאור, ת"א, 1985).

גרוסמן, יליד ינואר 54, שגדל ולמד בירושלים וגם בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה ובתיאטרון, פרסם את סיפוריו ראשונים כבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו. כאן תוכלו לקרוא על פועלו של היוצר הנפלא על זה ועל הפרסים בו זכה.

דויד גרוסמן – "כמה רוע אפשר לבלוע?"

בשנת 2004 "שירת הסטיקר" היה הסינגל המצליח ביותר מתוך האלבום "חומר מקומי" של להקת הדג-נחש. אולם כמה מאיתנו זוכרים שאת תצרף הסטיקרים החריף הזה, הכולל ביטויים כמו "הקדוש ברוך הוא, אנחנו קנאים לך / ימותו הקנאים" ו- "להשמיד, להכחיד, למגר, לבער / הכל בגללך חבר" חיבר הסופר דוד גרוסמן, שהיה מועמד לפרס נובל לספרות?

הסינגל כבש את המצעדים הישראליים וכמובן גרר פרשנויות סותרות לגבי האופי הפוליטי שלו. חלק מהמאזינים ראו בו סאטירה על כל קיצוניות פוליטית באשר היא, וחלקם בחרו לראות בו "ימני" או "שמאלני", שהרי על פניו הוא כולל ססמאות שחוקות של שני צידי המתרס הפוליטי.

באופן דומה מדדה הקריירה הספרותית של גרוסמן – מצד אחד אנחנו מעריכים אסתטית ואמנותית את יצירותיו, אך מצד שני איננו יכולים שלא להתייחס לדעותיו הפוליטיות של הסופר ופעולותיו ההומניטריות במישור המדיני לאומי בתווך הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

קצת ביוגרפיה…

גרוסמן, יליד ינואר 54, שגדל ולמד בירושלים וגם בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה ובתיאטרון, פרסם את סיפוריו ראשונים כבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו, ובהיותו בן 26 בלבד זכה בפרס הארי הירשון על סיפורו "חמורים" ופרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר".

אין סוף פרסים ספרותיים לדוד גרוסמן

גרוסמן זכה בפרסים ספרותיים רבים בחייו אך ככל הנראה אחד המשמעותיים בהם אם לא המשמעותי ביותר הוא פרס פרנקפורט לשלום 2010 שהוכרז כזוכה בו לא מזמן. ועדת הפרס הודיעה כי בחרה בו כהוקרה על תרומתו למען קידום הפיוס בין ישראלים לפלסטינים, וכי בספרו "אשה בורחת מבשורה" (2008) הוא מציע אפשרויות מילוט "לחברה שנלכדה בין מלחמה ושלום".

יש סופרים זיגזג. הוא דווקא ישר.

ספר זה, על פי דבריו של גרוסמן עצמו, מהדהדת בו באופן טראגי תמונת המציאות של נפילת בנו, אורי, בעת שירותו במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 – כשגיבורת הספר אורה, בורחת באופן סימבולי אך גם מוחשי להחריד מביתה כדי לא לשמוע בשום אופן את בשורת מותו של בנה שהיא בטוחה שהיא עתידה להתבשר בה. גרוסמן סיים את הגרסא האחרונה לספר לאחר בשורת מות בנו.

עוד בשנות השמונים היה גרוסמן פעיל חברתי וזכה להכרה בשל כך. בשנות ה-30 המוקדמות לחייו חזר לעבוד ככתב, עורך, מגיש ושחקן תסכיתים ב"קול ישראל", לאחר שהשתתף בתוכניות התחנה עוד בהיותו ילד ונער.

בשנת 88, וגרוסמן בן 34, קיבל את פרס הר ציון על תרומתו לשלום ולדו-שיח בין ערבים ליהודים, וזאת על רקע התפטרותו מ"קול ישראל" ומחאתו על ההגבלות שהוטלו על כתבים בנושאים פוליטיים.

גרוסמן זכה עד כה בפרסים רבים בהקשר לעשייתו החברתית, אך אלו לא מקפחים את פרסיו על כתיבת ספרות יפה כשלעצמה, בארץ ובעולם, ועל המפעל הרחב לתרגום ספריו בשפות שונות.

קורץ לילדים ולמבוגרים כאחד

כבר משנת 82 מכירים בו כיוצר ייחודי עם יכולת לקרוא את נפשם של ילדים ומבוגרים גם יחד – בשנת 84 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש לוי אשכול, וספרו הראשון "חיוך הגדי" מ-83 הועלה כסרט בשנת 86 בבימוי שמעון דותן, כאשר גרוסמן בן 32 ועמוק בתוך השיח של ה"כיבוש" הישראלי והדגשת הסכנות במשטר בגדה המערבית על ידי דמויות ספרו, השפויות והמטורפות.

ספריו הנוספים שזכו לעיבוד קולנועי הם "מישהו לרוץ איתו" (יצא כספר בשנת 2000 וכסרט ב-2006), ו-"ספר הדקדוק הפנימי" (כספר ב-91 וכסרט ב-2010). "מישהו לרוץ איתו" בבימוי עודד דוידוף היה מועמד לתריסר פרסי אופיר ועוסק באופן רגיש בסמים, פשע ואהבה מנקודת מבטם של צעירים אבודים בעולם גדול של זהויות תלושות.

"ספר הדקדוק הפנימי" בבימויו של ניר ברגמן עוסק בהתפתחותו המיוחדת והאינטימית של נער צעיר, על סף התבגרותו המינית, על רקע ירושלים בתחילת שנות השישים, כשבלבול ואפור שולטים בה ובמשפחתו. הסרט כבר הספיק לזכות בפרס הסרט העלילתי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים שנערך ביולי 2010.

ספריו של גרוסמן תורגמו כאמור לשפות רבות, ובמספר התרגומים בולטים למשל ספרים כגון "עיין ערך אהבה" (1986) שתורגם לחמש-עשרה שפות, בהן תורכית, צרפתית, סינית, סרבו-קרואטית, צ'כית, נורווגית ופורטוגזית; וכן אגד רשמיו מהגדה המערבית, "הזמן הצהוב" (1987) שתורגם לארבע-עשרה שפות ובהן ערבית, דנית, יפנית, ספרדית, איטלקית ושוודית. קיראו עוד אודות ספרות מתורגמת.

התעניינתם? קיראו גם על יורם קניוק!

אודיו בוקס - הכל על ספרי שמע

בואו להכיר את ה-Audio Books – אודיו בוקס – ספרים לשמיעה, שניתנים להורדה בצורת קובץ MP3, אליהם ניתן להאזין בכל מקום.

אודיו בוקס – לקרוא את לוליטה או להקשיב לה?

בתוך הקלחת של המדיה האוריינית ניצבת לה כיום מעין יכולת בחירה מעניינת בין הקריאה הקלאסית השכיחה שכולנו מכירים – צפייה בטקסט ועיבודו הויזואלי והמחשבתי – לבין קריאה מסוג שונה, שאולי לחלקנו מתעקשת להזכיר את ימי הילדות הנעימים בהם התכרבלנו מתחת לשמיכה בעוד אמא מקריאה ברוך את סיפורי לאה גולדברג או הנס כריסטיאן אנדרסן.

האם הקשבה לסיפור במקום קריאתו יכולה עדיין להתאים לנו כבוגרים?

ישנם טיעונים מעניינים בזכות הקשבה לספרים, הנקראים ספרי שמע או אודיו בוקס. טענה אחת היא שספרי שמע בפוטנציאל הגלום בהם מורידים את הסבירות לצבירה (על חשבון קריאה) כי מידת ההשקעה בהם היא שונה – פעילות לא כשלעצמה בהכרח אלא גם כזו המתלווה לפעילות אחרת.

מול האופטימיים עולה חשש אחר – אולי מדיות הטלוויזיה והאינטרנט פגמו במידת מה ביכולת הסבלנות שלנו להאזין, מבלי להיות תלויים בגירויים ויזואליים מתחלפים? אך אולי כפי שאנו מצליחים לחזור לטקסט בקריאה אנו יכולים לעשות כך עם אודיו? אולי בסופו של דבר זו סוגיה סובייקטיבית?

עניין נוסף לגבי אודיו בוקס הוא היותם פלטפורמה שונה להעברת ביטויים רגשיים. ישנם רגשות שקשה להעביר בצורה טקסטואלית בשל מורכבותם. כוונות בסיסיות אפשר להדגיש באמצעות סימני פיסוק בסיסיים כסימן שאלה או סימן קריאה ושלוש נקודות. אבל יש עולם רגשי המורכב מעבר לסימני פיסוק, בהיותו רב-משמעי – ולכן הוא נתון ליכולתו האמנותית של היוצר.

לעומת זה, בספרי שמע המקריא "משחק" את הטקסט, ולכן קל יותר להבינו. כמובן שעובדה זו פותחת את הדיון לפרשנויות – האם יש כוונת טקסט אחת שהשחקן מגלם אותה? האם הפרשנות נכפית עלינו? אבל אולי שקול הדבר לדילמה משיעורי הספרות – מדוע אנו מנתחים את היצירה הזו כך ולא אחרת? איך אנו יודעים שזו "כוונת המשורר"? והאם יש בכלל אחת כזו? דילמה זו צריכה להזכיר לנו שבין אם מדובר ביצירה בכתב או בשמע, אי הבהירות לגבי כוונתו המקורית של המחבר קיימת ממילא.

אודיו בוקס ישראליים? יש גם ספרי שמע בעברית

אתר אינטרנט ישראלי המגשר בין מתעניינים באודיו בוקס לבין הספרים עצמם הוא סוניקבוקס, שהיא חברה להקלטה והפצת ספרי שמע, שהוקמה ב-2006 מתוך חזון להפיץ את עולם הספר לכל אחד. החברה רואה את מחיריה כשווים לכל כיס, כאשר הלקוח יכול לקנות את הספר בדיסק או להוריד אותו למחשבו כקובץ תמורת תשלום בסכום שמופיע באתר בצמוד לכל ספר.

ההורדה הינה חוקית לכל דבר כשזכויות היוצרים שייכות לאתר. כמו כן האתר פונה אל מבקריו בהצעה לשתף תכנים שיש ברשותם, בין אם מדובר בתכני שמע כמו ספרים או הרצאות, ובין אם ברצון להפיק בעצמם ספרי שמע על פי נושאים שאמורים לעניין את הקהל הרחב – תוך כדי ההדגשה שהמפיק הפוטנציאלי חייב להחזיק בזכויות יוצרים של התכנים.

התנהלות זו מזכירה לנו את העובדה החשובה שכדי להפיץ תכנים ששייכים למישהו אחר אנו חייבים לעשות זאת באופן חוקי. לעומת זה, אם אנו רוצים להפיץ תכנים משלנו, אתר כמו סוניקבוקס מאפשר לנו גישה לאולפני הקלטות, במידה והתכנים שלנו אכן אטרקטיביים.

האתר מגוון ואפשר למצוא בו את ספריהם המוכרים ביצירה המקומית של אשכול נבו, שולמית לפיד, רם אורן, סמדר שיר ואחרים מתוך הספרות העברית, וביצירה העולמית את ג'יימס מתיו ברי, ולדימיר נבוקוב, פאולו קואלו, ג'ורג' אורוול, ארתור סי קלארק, אדגר אלן פו, רוברט לואיס סטיבנסון ורבים נוספים.

כן אפשר למצוא ספרי מדיטציה ועידן חדש באנגלית, וגם ביוגרפיות של הרמב"ם, לינקולן ומאו צה טונג, כמו גם קלאסיקות רוסיות המוקראות ברוסית כסיפוריו המפורסמים של אנטון צ'כוב.

למתעניינים בספרי שמע באנגלית אפשר לציין את האתרים לספרים דוברי אנגלית – audible.com ו – emusic.com כשהשני מספק בעיקר קבצי מוסיקה לכן המבחר שלו קטן יותר, אך ביחס לכך ששניהם דורשים דמי מנוי תמורת ההורדות, השני גם זול יותר. בראשון מנוי חודשי לספר אחד הוא 15 דולרים לעומת 10 בשני, ושני ספרים בחודש כבר מעלים את המחיר באתר הראשון ל-23 דולרים (מנוי פרימיום).

כמו כן מומלץ לבדוק מידי פעם בחנויות הספרים בארץ, שמוכרות בעיקר ספרי אודיו בעברית, אך גם ב-amazon.com  וב- eBay.com  אפשר בוודאי למצוא מציאות של ספרות מקור או ספרים יד שניה.

ואם כל זה מדבר אליכם, קיראו על ספרים באינטרנט ועל ספרים אלקטרוניים.