מהו רומן חניכה, ואיך הולדן קולפילד שלנו קשור לכל זה? מאמר חובה לכל יוד-בי"תניק…

התבגרות אוניברסלית בטקסט

אפשר שחיבורו של קאנט על הנאורות משנת 1784 הוא אולי הפתיח או ההסבר התמציתי והמועיל ביותר להגדרת מהותו של סיפור ורומן החניכה המודרני ובכלל. תקופת הנאורות, "ההשכלה", אמנם צמחה רק זה עתה, במאות ה-17-18, אך מילותיהם של ההוגים שהניפו את דגלה בגאון, ובהם עמנואל קאנט, מבארות יפה ולפחות יוצרות הקדמה לרצוננו האוניברסלי – על אף שהוא בעיקרו מודרני ותלוי מקום – להיפרד משלשלאות החברה ולצאת למסע האינדיבידואלי בעולם הזמני הזה, להבין אותו ותוך כדי כך להותיר בו את חותמנו, יחד עם קמצוץ של נאמנות לעצמנו, וכמובן בצמוד או על רקע סיפור אהבה משגשג או לחלופין קורע לב.

מבחינת קאנט נאורות משמעה לעזוב את חוסר בגרותנו וחוסר היכולת לפעול לבד. בגרות לפיכך היא האפשרות המושכלת לפעול בצורה יחידנית בעולם הזה, ללא תלות בהדרכה. נאורות היא אומץ, נחישות ושכל – והשילוב ביניהם. באותה תקופה, תקופת ההשכלה, אכן רבים טוענים שהתפתחה ספרות החניכה – ספרות שבה עומד הפרוטגוניסט, הגיבור, בפני מסע, בדרך כלל מסע מכשולים, שבו הוא מתחנך, אם בכוחות עצמו לחלוטין ואם בעזרתם של אחרים, להיות הביטוי הטוב ביותר של עצמו – או פשוט להיות הוא עצמו, על כל ההשלכות הנובעות מכך.

ספרות חדשה בעולם חדש

זוהי ספרות חדשה יחסית שבה באופן מובהק עיקר העלילה היא בנפשו של הגיבור פנימה, ולא במאורעות החיצוניים הקורים אותו גרידא. זוהי קריאה להביט אל הפנים, להבין ולהזדהות עם התבגרות, התפתחות והתפכחות מוסרית ונפשית.

כמו בהיסטוריה שמלמדת אותנו שנקודת מפנה דתית וחברתית מתרחשת בעת משבר, כך גיבור רומן החניכה מתחיל את מסעו בעקבות משבר אישי. מעבר למשבר האישי הראשוני הסיפור מאופיין בקונפליקט, והקונפליקטים מלווים את הגיבור לאורך כל היצירה.

הסיפור יכול ללוות את הגיבור בהתחנכותו יחד עם מורה מלווה או דמות משמעותית, או הוא יכול להיות לבד לחלוטין מול העולם. בדרך כלל גיבור הסיפור מצליח לעבור את מסע החניכה בהצלחה ולהשתלב באותו עולם שדחה אותו – אך האם זהו בסך הכל ויתור קונפורמיסטי או הצלחה אינדיבידואליסטית מתוחכמת? האם אפשר להתייחס לכל מקרה לגופו?

באופן מרתק סיפור החניכה הראשון הידוע מתוארך למאה ה-12, מאת המלומד הערבי איבן טופיל. שמו "הפילוסוף האוטודידקט" לפי התרגום הלטיני, וסיפורו הוא סיפור של נער המגודל על ידי צבייה בטבע, באי מדברי באוקיינוס ההודי. כשאמו מתה בעוד הוא ילד, הוא מנתח את גופה לברר את סיבת מותה. המסקנות בעקבות הניתוח פותחות עבורו את הצוהר למסע של חקר מדעי וגילוי עצמי. הגילויים שהוא עובר והאמת שהוא מוצא אינם תלויים בחברה האנושית, שכן הוא מבודד לחלוטין, והם מונחים על ידי השכל. כשהוא כן מתוודע לחברה האנושית באמצעות היכרותו עם נווד, הוא מגיע בסופו של דבר למסקנה שהנאות אנושיות חומריות יש בהן נחמה עבור ההמונים, אך הן בגדר הסחות דעת מן האמת.

איבן טופיל נחשב כאבן דרך בספרות המערבית אירופאית כמו בספרות הערבית. תרגומו של הסיפור בשנת 1671 ללטינית הייתה בוודאי נקודת מפנה מבחינת משמעותה לסיפורת האירופאית: הוא נחשב אחד הספרים החשובים ביותר שהשפיעו על התפתחות תנועת ההשכלה ועל המהפכה המדעית בכלל, ומוכתר עד היום כחלוץ סיפורי החניכה. ככל הנראה הוא היווה השראה ליצירותיהם של דניאל דפו ("רובינזון קרוזו”, 1719), ז'אן ז'אק רוסו ("אמיל או על החינוך”, 1762), רודיארד קיפלינג ("ספר הג'ונגל”, 1894); וסלל את הדרך לאלו שנחשבים עד היום כסיפורי חניכה פורמליים: "וילהלם מייסטר: שנות החניכות" של יוהן וולפגנג גתה (1795), "דיוויד קופרפילד" של צ'ארלס דיקנס (1849), “דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'יימס ג'ויס (1922), “סידהרתא" של הרמן הסה (1922) ועוד.

כל אחד מהם מהווה את מסעו המודרני של היחיד להגשמה עצמית מול חברה בלתי מבינה או כובלת (דוגמא יותר מוכרת היא "התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר מ-1951) שממש מסמל מרד נעורים והתכחשות להבלי העולם. אך האם ה"לידה מחדש" יכולה להתאפשר רק במסגרות שהחברה הציבה לאינדיבידואל בכל מקרה? האם ייתכן מסע חניכה אישי באמת? חתרני באמת? הספרות אוצרת בתוכה את התשובה המסתורית שאולי קרובה מאי פעם לגילוי.

לעוד ז'אנרים ותחומי עניין :

• ספרי ילדים
  
• רומן
  
• מדע בדיוני
• ספרות מתח
• שירה
  
• סיפורים
• ריאליזם מאגי
• פעוטות

חוטי המשפטים של היצירה :טוב נגד רוח הצפון" של דניאל גלטאואר, מתחברים למארג מופלא של הזדהות מיידית ועמוקה, פרוזאית אך מהפנטת וממכרת. טלי קורל מתכתבת ומסתמסת עד אובדן חודשים.

מאת: טלי קורל

לאורך המסע, גם כשהוא צפוי, פסיעה אחר פסיעה, בעומק כה ברור, בשלג כה לבן, במפגש העקב עם הצינה – לאט ובוטח, מבלי להרגיש – הפרוזאיות הנעימה של ימי האביב מתהדקת ברוחות קרות והופכת פיוטית וכובשת. האם אמנם ביטויי חיבה אלקטרוניים יכולים להיות פיוטיים? בימים שבהם תיבות הדואר האלקטרוני מתהדרות בנפח אינסופי, שגדל לכאורה כמו היקום, מהו באמת הנפח המוקצה בהן לאהבה?

בין צג המחשב לפעימות הלב

טוב גם לי | עטיפת הספר: יח"צ

בחלוף הזמן והמרחב – השניות, הדקות, העמודים, המיילים, האותיות המרכיבות את המשפטים הקצרים והארוכים – הסימנים המוסכמים שמפיקות האצבעות מן המקלדת נפלטים על הצג וצוללים לאיברינו הפנימיים. שוקעים כמו עוגן פלדה כבד מכפי שאותם סימנים יכולים לתאר. עבור אמה וליאו, זהו צג המחשב. עבור הקוראים אלו דפי הספר שמחליפים את זה זה בדהרה, כמעט מהר מידי. כפעימות לב.

לרוח הצפון תפקיד דרמטי הייחודי רק לה – היא המבשרת את בוא הקרה ואת המעבר בין העונות. היא שהחלטית, והיא מורגשת. היא שקשה לחמוק מפניה. אך למרות המוטיב הגלוי בעלילה, הרוח איננה באמת מצליחה לצנן את הלהט ולו במעט. התווים, הסמלים, הצורות שנטולות כל משמעות ללא צירופן, זועקים באלפי גוונים ורגשות, בכל טמפרטורה שמקציבות העונות – גם הבנאליים שבהם. והאצבעות מדפדפות ומלטפות, מותירות עקבות דקיקות אך מסגירות של זיעה.

אמי רוטנר רותמת את מירב מאמציה  – או אולי להיפך, יש יגידו שבאותנטיות קלילה? – להיראות אשה חזקה, בעלת דעה, עצמאית, משוחררת ומודרנית. היא בזה להגדרות צרות, מסוגרות, "מוסרניות", של חיי נישואין, של זוגיות, של אהבה, של רגשות, בגידה והתמסרות. מבחינתה היא מעבר לכל אלה, ומעשיה חפים מאשמה מוסרית. היא איננה חבה דין וחשבון לאיש, ואיננה מצפה זאת מאיש כלפיה – אך מילותיה, וביניהן דווקא אלה שנעלמות, רומזות על מציאות פנימית אחרת: פגיעה, לעיתים נואשת, מזדקקת, מלאת תשוקה. אמי רוצה הכל ולא כלום, והיא רוצה לחוש באותה טוטאליות כלפיה – במלוא העוצמה שמילים יכולות להעביר.

גלימת המצפון של טלי

אי-אפשר שלא להרגיש שליאו לייקה, בטוח בעצמו, ישיר ואינטיליגנטי, הוא זה שעוטה את גלימת המצפון, ומנסה בהדרגה, בקושי רב, להכניס את בת-שיחו תחתיה. האם דניאל גלטאואר מאמין שכך נראית האשה המודרנית? שחצנית ופזיזה, אימפולסיבית ורגשנית? בעלת נכות אמוציונלית המוסתרת בקפידה תחת חוסן אידיאולוגי נפוח אך חלול? או האם אני, הקוראת המופתעת, פזיזה מידי בשיפוטי, ממהרת להשליך בברוטאליות את גלימת המצפון? וליאו, שרגשותיו שלו מסנוורים את עיניו ומכשילים את צעדיו, נע ונד בין קבלה מוחלטת לבין עקיצות מוסריות – ומסרבל עוד יותר את ההפרדה החברתית הדיכוטומית בין התפקידים המגדריים. קלישאות המינים מתערבלות כשליאו מגלם מחשבות "נשיות" ואילו אמי את ה"גבריות", וכשאלו הופכים לאלו – הדיכוטומיה דוהה ונעלמת, כמו אביב, והדברים נהפכים ברורים וחונקים כמו קיץ.

מה קורה לאותם אנשים צעירים, נורמליים עד כאב, כשהם מבינים שהצורך היוקד לכתוב זה לזו הוא "כמו לנשק, רק לא בשפתיים"? מה קורה כשהמילים הופכות ללבה מתפרצת, אשר כווה את כל אשר נקרה בדרכה, מותירה עורות חרוכים, פצעים פתוחים, פיות רושפים, נשימות כבדות, לבבות בועטים, איברים מחושמלים מכאב? מותירה את בני האדם אנושיים עד-זרא, נואשים למגע, לריח ולטעם שמילים אינן יכולות להחזיק בתוכן, לתחושות שאין בכוחן לאצור? ומה קורה כשהרגשות נוטשים את הצג? כשכל החומות נגד רוח הצפון קורסות בזו אחר זו?

טוב נגד רוח הצפון/ דניאל גלטאואר
Gut Gegen Nordwind
Daniel Glattauer, 2006
מגרמנית – דפנה עמית
2010, כתר ספרים

רוצים עוד? ביקורת ספרות | ספרים | ספרי ילדים

כמה מילים אודות הסופר החשוב מאיר שלו, שבין ריאליזם מאגי לכתיבה על מושבות א"י, מפנק אותנו ביצירות מעולות, אחת אחת.

מאת: טלי קורל

"למאיר", מקדים המשורר והסופר יצחק שלו בפתח ספר שיריו "נער שב מן הצבא" – אסופת שירים מצמררים המספרים את התוגה האישית והקוסמית הבלתי נתפסת על אובדן הבנים ועל הציפייה להם, אותה הקדיש לבנו אשר שב מן הצבא, מאיר שלו.

קצת ביוגרפיה…

מאיר שלו, סופר ועיתונאי יליד יולי 1948, נפצע בהיותו בן תשע-עשרה, בשנת 1967, בתאונה צבאית שממנה יצא בנס בריא. בראיון לעיתון הארץ מסר בזמנו כי יכול היה לשבת היום בכסא גלגלים לו לא הספיק לסטות ממקומו בשל רחש הכדור הנורה שכמעט פגע בעמוד שדרתו. רגעים כאלו של צירוף מקרים וגורל מבנים את חיינו, הוא אומר.

משפחתו של מאיר שלו היא משפחה של עוסקים בספרות – החל באביו המשורר ועד לבת דודתו צרויה שלו, אחיה ואביהם. מאיר עצמו רכש את השכלתו באוניברסיטה העברית בלימודי פסיכולוגיה לתואר ראשון שלאחריהם עסק שנים ארוכות בתחום התקשורת כתחקירן, תסריטאי, מנחה ומפיק, וכתב בעיתונים הגדולים בארץ, כאשר עד היום הוא כותב טור ב 'ידיעות אחרונות', עיתון בו הוא עובד מעל ארבע-עשרה שנים.

מאיר שלו כותב עבור ילדים ומבוגרים גם יחד, וספר הילדים הראשון שכתב פורסם כבר ב-1982 – "הילד חיים והמפלצת מירושלים" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד). בשנת 85 יצא לאור ספרו "תנ"ך עכשיו" בהוצאת שוקן, המבוסס על פירושים שפרסם במדור הקבוע שכתב בעת עבודתו בעיתון 'הארץ'. באותה שנה פורסם ספר ילדים נוסף – "גומות החן של זוהר", בהוצאת כתר, ושלוש שנים מאוחר יותר הספר "אבא עושה בושות" באותה הוצאה.

ריאליזם מאגי ב"רומן רוסי"

בשנה זו, 1988, פורסם ספרו הראשון שיועד לקהל הבוגר, ספר שביסס את מעמדו כסופר ברוך בכשרון השפה העברית וביכולת סיפור ההווי הארץ-ישראלי. היה זה הספר "רומן רוסי" (הוצאת עם עובד), המתאר אפוס משפחתי ישראלי, קורות משפחה על פני דורות, נרטיב שהמשיך בו גם אחר כך.

שנה מאוחר יותר זכה שלו בפרס ברנשטיין ליצירת ביכורים העוסקת בהווי הישראלי ובפרסים נוספים. הספר תורגם לאנגלית בשנת 91 בשם "ההר הכחול" (The Blue Mountain) ולעוד עשר שפות נוספות עד היום, ביניהן דנית, הולנדית, פולנית, שוודית, איטלקית, פורטוגזית, גרמנית וסינית.

ספר אחר של שלו שזכה לתרגומים רבים הוא הרומן "כימים אחדים" (עם עובד, 1994) שתורגם לאחת-עשרה שפות, ביניהן נורווגית, ספרדית, טורקית, יוונית, הולנדית, רוסית ואיטלקית. אותו הילד ש"קורא המון ספרים ולא מתבייש להראות את זה לכולם", במילותיו של שלו על עצמו, הוא כיום אחד הסופרים הישראלים הנקראים והמוערכים ביותר בישראל ובעולם.

בסופה של  2003 זכה בארץ בפרס קק"ל והיה בכך לסופר הראשון שזכה בו, לאחר שבשנים הקודמות הוענק בעיקר להיסטוריונים וסטודנטים שהתעמקו במחקריהם בתולדות הציונות ובהתיישבות היהודית. הפרס (עשרת-אלפים שקלים) הוענק לשלו כהערכה על מורשתו הספרותית המטעימה את הקשר בין הפרט לאדמת הארץ, לטבע ולהיסטוריה הייחודית של ארצנו. בנוסף זכה בפרסים באיטליה ובצרפת, כשבאיטליה בין היתר זכה לא מזמן (ינואר 2009) בפרס 'פורטה סיבריה' על ספרו לילדים "מבול, נחש ושתי תיבות" (סיפורי המקרא בעיבוד לילדים, הוצאת כתר, 1994), בסך הכל שנה אחת לאחר שתורגם לאיטלקית!

ויש גם ביקורת

כילדים רובנו ככולנו התוודענו ליצירתו באמצעות הסיפור שהפך זה מכבר לקאלט – "הכינה נחמה" (הוצאת עם עובד, 1990), שחינך אותנו להתמודד עם התופעה הטורדנית הזאת של טפילי הראש. שלו, בצמוד לעיסוקו הספרותי וכתיבתו העשירה עבור ילדים, עוסק רוב חייו בכתיבה פובליציסטית ובטיפול בטפילים בסדר גודל אחר – בעיות לאומיות, תרבותיות ובטחוניות בארץ השסועה שלנו. הוא עצמו הגדיר את פרנסתו כיום כמצב הנמשך אורגנית מבעיית קוצר ראייתו בילדות, מצב שבו הראייה שלו החמירה כל כך עד שהוא ראה את המציאות מטושטשת אך את הפיקציה בפוקוס. ואולם בטור הקבוע שלו ב 'ידיעות אחרונות' הוא מיטיב לבקר את המציאות הישראלית ואת המדיניות הממשלתית כמו שהן, באופן מפוכח. ובמילותיו שלו, על אף הביקורת הנוקבת שיש לו כלפי ישראל, הוא לא רואה עצמו חי או יוצר בשום מקום אחר.

הסופר מאיר שלו בהרצאה אודות "הגורל" מתוך סדרת הרצאות באוניברסיטת העברית:

עוד באתר:

ספרות מתורגמת | ספרים באינטרנט | ספרים משומשים | שירה עברית

ספרי מדע בדיוני | ספרות צרפתית | ספרים מומלצים

לאה גולדברג. השם הטבוע במוחנו ככוכב בשדרות הוליווד, כשסיפוריה, עיבודיה וחרוזיה מהדהדים בליבותינו לאחר שליוו את ימי ילדותנו – מי הרי לא טייל עם פלוטו הכלבלב מקיבוץ מגידו, ומי לא תהה על האורחים המוזרים שפקדו את הדירה להשכיר, או המתין בהשתאות ובציפייה דרוכה לגילוי סודם של שלושת האגוזים, ההופכים את המגלה למאושר בעולם.

מאת: טלי קורל

לא ייפלא שעבור רובנו, הקוראים הישראלים, לאה גולדברג הייתה בת-לווייתנו כמעין אמא שנייה, מכסה בשמיכת חרוזיה על תמימותנו. ואולם, לא רבים יודעים זאת, לאה גולדברג היתה אשה סנטימנטלית עד מאוד, אקדמאית ומסאית רצינית מגיל צעיר, ונוטה להתאהב בגברים בלתי מושגים עוד מימי נערותה המוקדמים.

אביה סבל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, מה שהשפיע על יצירתה, והיא לא התחתנה או הביאה ילדים לעולם. בחייה נודעה לאה גולדברג בעיקר כאקדמאית מוערכת וכמבקרת ספרות ועורכת, ורק לאחר מותה הפכה להיות האגדה שאנו מכירים היום.

במחצית הראשונה של המאה העשרים הימים היו אחרים – והשאיפות אחרות. היתה גם אהבה אחרת לארץ. אהבה של ממש. אהבה בוערת. לאה גולדברג אהבה את ישראל, אך בניגוד למשוררים ולמשוררות אחרות, שפיארו את המולדת וכתבו שירים ציוניים, גולדברג כתבה על הכאן והעכשיו, על הרגשות שבוערים באשר לנפתולי החיים באשר הם. הייתה שירה על הארץ, אבל היו אלה בעיקר מילים של געגועים לארץ אותה עזבה.

געגועים לנופים אחרים? לאה גולדברג

קצת ביוגרפיה…

גולדברג נולדה בקנינסברג, שעתה היא חלק מרוסיה, בשנת 1911, ועלתה לישראל בהיותה בת 24 – לא לפני שהשלימה דוקטורט מאוניברסיטת בון בבלשנות שמית (התמקדות בניב השומרוני), כשהייתה בת 22 בלבד. מייד אחר כך כבר לימדה גולדברג הצעירה ספרות בגימנסיה עברית. שנה לאחר מכן אמה הצטרפה אליה והן גרו יחד בתל אביב.

בישראל המשיכה גולדברג לעסוק בהוראה, אך לפני כן, בשנות העשרים לחייה, פרסמה בעיתון 'דבר' ביקורות ספרות ואמנות ומשם המשיכה בעיסוק הכתיבה והעריכה בצמוד להוראת ספרות כללית באוניברסיטה העברית. בשנת 1963, כשהיתה בת 52, נתמנתה לפרופסור באוניברסיטה, והקימה את החוג לספרות משווה.

גולדברג הייתה בשלב זה כבר לאחר קריירה ארוכה ומכובדת בעריכה למבוגרים ולילדים ובהוראה, קריירה שטרם נפסקה. במהלך שנים אלו פרסמה לאה גולדברג ספרי שירה, פרוזה למבוגרים וסיפורי ילדים לרוב.

היא הייתה סופרת פורייה מאוד, אסרטיבית, וליבה החם לא נתן לה מנוח שכן גם בשנותיה המאוחרות עוד המשיכה להתאהב בגברים לא מושגים, כפי שכתבה ביומניה שפורסמו בשנים האחרונות בהוצאת ספריית פועלים.

במרץ 1929, כשהיתה בת 18, רשמה גולדברג ביומנה מעין דיאלוג בינה לבין עצמה – מונולוג כן ומרגש: הנערה שטענה שהיא סובלת בחייה, השיבה לעצמה בנחרצות שאלו הם החיים. שבחיים רגעי הצער אינם נחותים מכל רגע אחר במהותם. הם אפילו טובים. ואז היא שאלה את עצמה – מה על החלומות? איפה בעצם מקומם? כך היא מקשה על עצמה, צעירה בת 18, משוררת וסופרת כבר אז בנשמתה, יוצרת: לחלום זה בסדר, היא משיבה. זה מותר. אבל רק אם החלומות האלה הם הקדמה ל"שירים לא רעים ופרוזה הגונה". כי לחלום סתם – לחלום סתם זה אסור. דבר אחד נותר לה באמת, כשהיא מנסה להתפכח מאהבה כוזבת – הספרות העברית. ואז היא משתיקה את עצמה, מפוחדת. יראה מן השם הזה. שם שלמעשה הקדישה עבורו את חייה.

בשנת 1970 נפטרה לאה גולדברג, בהיותה בת 59. באותה שנה הוענק לה לאחר מותה פרס ישראל לספרות. ואולי דווקא פרס זה היה האבן המתגלגלת הראשונה במדרון שהפכה את גולדברג לקאלט שהיא היום בתוככי כולנו. החוקרת והמתרגמת שתרגמה עבורנו את איבסן, שייקספיר וטולסטוי, ידועה לנו היום בזכות מה שהתחבטה בו עוד מאז נעוריה – תרומתה הנפלאה לספרות העברית.

רוצים עוד? קיראו על שירה עברית.

לרומאן המודרני שורשים הנטועים עמוק בתרבות האנושית ומשתרעים רחוק. הרומאן הפיקרסקי למשל, הוא הסוגה הנחשבת לצורה המוקדמת של הרומאן המודרני, הרבה אחרי השירה האפית שהיא הבסיס הארכאי לשניהם.

ברומן הפיקרסקי הפרוטגוניסט הוא אדם דחוי חברתית, מעין טימון איש אתונה או אודיסאוס בגרסא יותר עכשווית שלהם, רק שבניגוד להם, הוא איננו בוחר בנדודים אלא אלה נכפים עליו משום נסיבות חייו.

הרומן "קאנדיד" של וולטר הצרפתי הוא דוגמא מאוחרת יותר ומובהקת ששורשיה בסגנון זה, ובסיפור זה שיצא לאור בשנת 1752 הגיבור נע ונד בין מאורע מטורף למשנהו, בסחרחרה גרוטסקית שאמורה ללמדו כי המציאות אולי איננה הטובה שבעולמות האפשריים, כפי שמלמד אותו מורהו בביתו. יצירתו של וולטר לועגת לכל מה שאפשר ללעוג לו בחברה האנושית, וכך אכן הרומן הפיקרסקי מאופיין באלמנטים סאטיריים ובריבוי של מאורעות, רובם חסרי הסתברות הגיונית בעליל.

גם טום ג'ונס (1749) של הנרי פילדינג הבירטי משתלב בקטגוריה זו, המתאר סאגה רבת תהפוכות של נער סורר החל מחיי תענוגות וחסרי דאגות ועד למלחמת קיום של ממש (במובנים רבים טום ג'ונס וקאנדיד מהווים מראה הפוכה זה לזה, למרות הסוגה המשותפת – טום ג'ונס הוא כאפוס מודרני, ואילו קאנדיד מתומצת וחריף).

האפוס, שנחשב אביו של הרומאן המודרני, אפשר לראות בו שירה ארוכה עתיקה, או סיפור פיוטי עד לעייפה. בסוגה זו מוקד העלילה הוא הגיבור שעובר תלאות רבים, על רקע מסע חניכה, גילוי או אווירה חברתית או פוליטית ייחודית, וכן גם על רקע של קונפליקט בין הטוב הנצחי לרע הנצחי.

ישנם דברים שלא משתנים – שהרי עד היום הספרות המודרנית אוהבת לעסוק באינדיווידואל התר את העולם, מכורח או מבחירה, על מנת למצוא בו בעצם את עצמו מחדש (בספרות וכן במציאות).

המשותף לאפוס ולרומן המודרני הוא ההיקף – רומן בדרך כלל מוגדר ככזה כאשר הוא ארוך דיו ומקיף ורחב בעלילתו. עלילות קצרות יותר ומורכבות פחות מוגדרות כסיפורים קצרים, נובלות וכך הלאה.

מחזות ומסות הן קטגוריות נפרדות, וכך גם שירה ולעיתים קומדיות וסיפורי אימה – שיכולים להכתב בהיקפים שונים ובסגנונות שונים. האפוס הקדום קשור קשר הדוק למיתולוגיה – ואילו הרומן המודרני כמעט ולא עוסק בקשר זה משום תרבותנו העכשווית החילונית שמקדשת את המסע האישי ולא את הנרטיב המיתי – אלא אם הוא חלק מן העלילה המסייע לקדמה ומוסיף לה נופך.

אפוסים נודעים הם השירות ההומריות – האיליאדה והאודיסיאה שנכתבו במאה השמינית ככל הנראה לפני הספירה והיוו השראה עד היום ליצירות כמו "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, המגוללת מעין אודיסיאה מודרנית, את סיפורו של הגיבור לאופולד בלום לאורכו של יום אחד בלבד, בהיקף של מאות עמודים ועומק בל יתואר של רפרנסים תרבותיים מרתקים, בסגנון זרם התודעה (רומנים וסיפורים המדגישים את תודעתו של הדובר ומחשבותיו על העולם, לפעמים בסגנון חופשי לחלוטין המתעלם באופן גלוי מחוקי כתיבה ואסתטיקה), כאשר הוא למעשה נחשב על ידי רבים כמבשרו של הרומן המודרני בסגנונו הנוכחי.

תת-סוג בסוגת הרומן הצובר פופולריות חסרת תקדים הוא הרומן ההיסטורי, כאשר רומנים היסטוריים הם הראשונים בשנים האחרונות להפוך לרבי מכר. בדרך כלל רומנים היסטוריים מגוללים עלילה בדיוק כמו ברומן רגיל, כלומר באופן מורכב ורב-רבדי, תוך תיאור רגשות הגיבור והצלבת חייו עם דמויות שונות ומגוונות – רק שהרומן ההסטורי עוסק בדמויות אמיתיות של אישים הסטוריים שחיו בעבר, ומבסס על סיפוריהם האמיתיים את העלילה הבדיונית. במקרים אחרים רק התקופה או מאורעות הסטוריים ספציפיים הם אמיתיים וכל היתר הוא בדיוני לחלוטין.

רומן היסטורי הוא דוגמא לזכות ויכולת הסופר לשלב ברומן בדיון ומציאות במעגן ההסטוריה עצמה. רומנים הסטוריים מצליחים של ממש במאה העשרים, הנחשבים איכותיים בו בזמן, הם ספריו של אומברטו אקו, החוקר, ההסטוריון והבלשן האיטלקי – שם הוורד (1980) הוא המפורסם בהם, המגולל פרשת מתח ובלשות בימי הביניים, מתוך ידע רב שצבר הסופר על הדת, פילוסופיה, מדע ובוטניקה – ותחומי ידע נוספים. יצירתו המאוחרת יותר היא באודולינו (2000) המתייחסת בציניות ובהומור לגבול הדק שבין אמת לשקר בהמצאה הספרותית ובסיפורים שבעל פה, בטבע האנושי ובמהלכה של ההסטוריה, על חמקמקותה. גם עלילה זו חלה בימי הביניים (המאה ה-12) ומכילה ידע רב של הסופר – היותו של אקו "איש אשכולות" ברוח הרנסאנס, אך מודרני.

אולי יעניין אתכם לקרוא על…?

[פרוייקט הספר הראשון שלי - מיזם קריאה מקסים!]

[רוצים לכתוב אלינו ולקבל ספרים חינם? זה אפשרי!]

[הלדור לכסנס - מה לי ולאיסלנד? נקודת מבט אישית]

חיים נחמן ביאליק הוא סנדקו, וזה שנתן לו את שמו כשהמליץ לאמו לקרוא לו על שם המלך שעשה רק את הרע בעיני אלוהים. הוא ידע פעם ארבעים פרקי תנ"ך בעל-פה. על מי אנחנו מדברים?

קצת ביוגרפיה…
אביו, משה קניוק היה מזכירו האישי של מאיר דיזנגוף והמנהל הראשון של מוזיאון תל אביב. הוא כאן עימנו כבר שמונים שנים, מאז מאי 1930, נע ונד בעולם הגדול אך קבע משכנו בתל אביב.

שירת בפלמ"ח והופקר על ידי מפקדו כמעט למוות, למד אמנות בבצלאל ובפאריז והצליח בתחום. הוא כתב לילדים, מאמרים פובליציסטיים וביקורות תיאטרון.

הוא זה שתרגם את "בית מטבחיים חמש" של קורט וונגוט בשנת 77 והוא זה שהיה הראשון לחבר בספרות העברית בין ריאליזם ומאגיה, כפי שהוא מעיד על עצמו.

אין מקבילה לשפה העברית
הוא שמאמין שאין מקבילה לשפה העברית וששנים רצה לכתוב "כמו הסופרים הגדולים" עד שהבין שהוא "פשוט לא יכול" – והוא שזכה לטעום את טעם התהילה הייחודית ממרומי גיל שמונים, לאחר שספרו הייחודי "אדם בן כלב" (1968, הוצאה מחודשת בידיעות ספרים 2005) עובד לסרט הוליוודי נוקב ומצמרר וספרו "נבלות – הסיפור האמיתי" ( 1997, הוצאה מחודשת בידיעות 2006 יחד עם הסיפור "עיטים") לסדרת טלוויזיה שנויה במחלוקת ומעוררת דיון ועניין בקרב צעירים ומבוגרים גם יחד.

ב-1996 צולם סרט שכולו ראיון אסוציאטיבי עם קניוק בביתו, על חייו, דעותיו, משפחתו ויצירותיו. שם הסרט, "הבית בו מתים הג'וקים בשיבה טובה" בבימוי עפרה שראל-קורן הוא על שם יצירתו לילדים משנת 76, עשרים שנים קודם לכן, שבה גולל באופן אוטוביוגרפי-סימבולי את עלילתה הקומית של משפחתה שבה בנותיה ממלאות את הבית בעלי-חיים למכביר עד שגעונו של האב (הסיפור עומד כמעין השלמה לאוסף סיפוריו "מות העיר" למבוגרים, שכתב שנים לפני כן).

במהדורה המקורית של הסיפור לילדים מופיעים איוריה של בתו, איה, כשהייתה בסך הכל בת 19. בסרט מספרת בתו ברצינות קומית כיצד סופר לה שציוריה פגעו לכאורה במכירות הספר. הספר זכה בפרס זאב לספרות ילדים שנה לאחר שפורסם לראשונה ומהווה אולי מעין הצצה קומית-גרוטסקית לעולמי המשפחתי והאינטימי של יורם האב והסופר.

הסופר שעצמו היה בסך הכל בן פחות משמונה-עשרה כששירת בימי מלחמת העצמאות מעיד ומספר כי המורה הגדול שלו הוא המקרא וממנו הוא שואב את ההשראה לסיפוריו ולסגנונו.

הוא מעלה את נס את כוחן של המילים המקראיות, את העלילות המטורפות והפיוטיות של המלכים ואת השירה העוצמתית – מכל אלה הוא שואב לסיפוריו שלו שהפכו להיות מה שהם בזכות ייחודה של השפה העברית המקראית והמאגיה המסתורית שלה ושל החסידים.

הוא מעיד שהוא כותב את אין-האונים שלו, ובצמוד לכך זוכה להכרה מהעולם. ארה"ב וצרפת הן אחדות מהארצות המגדירות את קניוק כאחד הסופרים החשובים של זמננו.

מה עשה לקניוק "אדם בן כלב" כסופר?
ספרו "אדם בן כלב" תורגם עד כה ל-13 שפות, ביניהן צרפתית, דנית, שוודית, נורווגית, פינית, סינית, ערבית ואיטלקית.מאז פרסומו ב-68 מפיקים נלחמים על הזכות לעבדו לסרט קולנוע, אך לרצון הגורל שאיפה זו התגשמה רק ארבעים ושלוש שנים אחר כך, בבימויו של פול שרדר ובכיכובם של ג'ף גולדבלום בתפקיד הבלתי-אפשרי של אדם שטיין, הבדרן היהודי-גרמני המצליח שנכפף לשמש כלב מבדר עבור הנידונים למוות במחנה ריכוז, וילהלם דפו בתפקיד מפקדו הרודה בו, ואיילת זורר בתפקיד האחות המאתגר בבית החולים הפסיכיאטרי לניצולי שואה בישראל.

קניוק זכה בדצמבר 2008 בפרס מפעל חיים המוענק לראשונה על ידי עיריית חולון במסגרת הענקת הפרס לספרות יפה. השופטים הגדירו את קניוק כאחד מבכירי הסופרים העבריים, חלוץ האוונגרד העברי ואחד מבין הסופרים המתורגמים החשובים ביותר, לצד גבריאל גרסיה מרקס.

כמו כן, הוסיפו שהוא מבולטי היוצרים האקספרסיוניסטים בפרוזה. בשנת 2010 זכה בפרס לספרות של קרן צרפת-ישראל המחלקת את פרסיה בישראל ובצרפת לסירוגין, על ספרו "היהודי האחרון" (ספריית פועלים, 1982) שתורגם זה מכבר לצרפתית. קיראו עוד על ספרות מתוגרמת.

קניוק זכה עד כה בחייו בפרסים רבים נוספים, ביניהם פרס זכויות האדם הצרפתי, פרס ברנר, פרס נשיא המדינה לספרות, פרס ביאליק לספרות יפה ועוד.

ספרו האחרון תש"ח (הוצאת ידיעות, 2010) שהצליח לכתוב סוף כל סוף לאחר התחבטויות של כשישים שנים בוודאי יוסיף לדיון הציבורי אודות יצירתו בהיותו נובר עמוק בנושא הכאוב, הלאומי והייחודי של אבסורד המלחמה בכלל ובישראל בפרט.

התעניינתם?

קיראו אודות דוד גרוסמן ואולי גם על… הספר הראשון שלי!

בקבוק – על ספרות יפה, סופרים ומה שביניהם אפשר לקרוא כאן  באתר – כמו גם להתעדכן בביקורות ובאקטואליה מעולם הספרות.

פעמים רבות עולה ההתלבטות – האם הנושאים לכתיבה נגמרו לי? התשובה היא לא. יכול להיות שנכנסתם לבלוק כתיבה, ואתם לא יודעים איך לצאת ממנו. להלן כמה רעיונות שיעזרו לכם לשחרר קצת את החסימה.

מה לעזאזל קרה פה?

אז מהו באמת בלוק כתיבה? תשאלו את כל מי שאי פעם החזיק עט והוא יענה לכם – זה כשאי אפשר לכתוב. "אני מנסה, באמת שאני מנסה, אבל הרעיונות פשוט לא באים". ואם יש רעיון סוף סוף? "אז אני לא מצליחה להוציא אותו אל הנייר".

טובי הכותבים, המשוררים והסופרים יכולים לספר על בלוק כתיבה שתקף אותם. לעיתים הוא בא ברגעים הכי לא צפויים, למשל דווקא בתקופה מאוד חיובית – הכל מצליח לכם, כולם מסביבכם בריאים (חמסה חמסה), אין לכם יותר מדי על הראש, עשיתם את הבלתי אפשרי ופיניתם זמן לכתיבה.

בעצם, הכל כבר מוכן – הדפים, השולחן המסודר, או לחילופין בית הקפה הקבוע שלכם, עם לפ-טופ איכותי ודקיק. אבל דווקא אז, אי אפשר לכתוב. פשוט אי אפשר.

אני חייבת, פשוט חייבת לצאת מהבלוק!

"אני חייבת לצאת מהבלוק" – קודם כל המחשבה הזו צריכה לעבור שינוי. כן, המחשבה שמסמנת לכם "זה רע שאני לא כותב". לחץ לא רק שלא עוזר, הוא אף מפריע וחוסם – כן, בדיוק, הוא מעודד חסימה! אני מבטיחה, מבטיחה שזה זמני. אולי כרגע קשה לראות את זה, אבל זה עובר.

עד כמה שזה נשמע ניו א'ייגי, אין ברירה אלא לקבל את זה שאתם במחסום כתיבה. לא ללחוץ את עצמכם אל הקיר, לא לצפות מעצמכם "להחזיר את החוב" על ימים אבודים של כתיבה. להבין שאתם, בדיוק כמו שאתם, בסדר גמור. ושהסיפורים שצריכים לצאת כבר ימצאו דרך לצאת. מה שאתם יכולים לעשות, הוא לנסות להקל עליהם את הדרך הזו.

בדיקה של השטח – מה השתנה לאחרונה?

שווה לבדוק אילו תנאים השתנו באחרונה, רק על מנת להבין את התהליך. אולי נולד לכם ילד שממלא לכם את הצורך לכתוב? אולי טוב לכם יחסית בחיים וכבר לא מרגישים שיש משהו "באמת מעניין" לכתוב עליו?

הרבה מאיתנו מוצאים את הכתיבה כשותפה לדרך דווקא כשלא הכל 100%. אני לא אומרת, חס וחלילה, שתשברו לעצמכם רגל כדי להשיג קצת דיספוריה, אלא מתכוונת לעצם הזיהוי, כי יש לו חלק גדול בתהליך.

יכול להיות שדווקא העובדה שהחלטתם לשם שינוי להקדיש את עצמכם ליצירה, היא זו שמאיימת עליכם. זה סיפור מוכר ועצוב, אנחנו פשוט פוחדים להודות שזה מה שאנחנו אוהבים לעשות, וכן – אולי אפילו כמקצוע. הסיפור העצוב הזה (ולא בהתנשאות), של לא לתת לגיטימציה לעצמכם ככותבים, שווה אפילו פנייה לטיפול פסיכולוגי, כזה שיעסוק בכוחות היצירה שלכם (לכו על איזה פסיכולוג מהגישה החיובית, המלצה חמה).

אם אתם רואים שלמרות הזמן הפנוי אתם מצליחים "לבזבז" כל דקה פנויה, מפייסבוק ועד השקיית העציצים שכבר עומדים למות מעודף מים, אולי שווה להכניס פאזה נוספת לחיים.

כן, אני יודעת, אתם אוהבים לכתוב. אבל כמו שחבר טוב שלי אמר לי פעם, "את צריכה למצוא לעצמך תחביב", שיצטרף אל הכתיבה ולא יתפוס את מקומה. מקרמיקה ועד נגרות, דווקא להוסיף משהו חדש, שלא עשיתם עד עכשיו, הוא זה שיכול לעודד את היצירה לצאת מנקבוביות שלא חשבתן עליהן עד עכשיו.

מחסום כתיבה - סעו בדרכים חלופיות!

סעו בדרכים חלופיות

הרבה פעמים דווקא הלבד, זה שאנחנו כל כך זקוקים לו על מנת לכתוב (אני אישית מאוהבת בו), יכול גם לאיים. אם הבלוק שלכם קשה מתמיד, אני ממליצה בחום על אנשים. כן, בני האנוש האלה שלעיתים יכולים להוות סביבה חמימה? אלו שאפשר לדבר איתם? זוכרים? תפתחו את הדלת, זו שווירג'יניה וולף דיברה עליה, ותנו לאוויר להיכנס.

אפשר להיפגש עם חברים שמזמן לא פגשתם, לדבר על דא ועל הא. דווקא לא הייתי ממליצה להתחיל לשפוך את ליבכם על מחסום הכתיבה אלא לעקוף אותו מסביב. לראות סרט, לשתות משהו, לקשקש.

אם אתם נכנסים ל'חפירות' אתם יכולים לבקש רשות להקליט את השיחה, לחזור הביתה ובתור תרגיל לתמלל אותה לקובץ וורד. אתם תגלו שאתם משקיעים משאבים בכתיבה אבל בלי לדרוש מעצמכם יותר מדי, חוץ מהקשבה לשיחה שכבר התרחשה. כאן תוכלו להתאמן על דיאלוגים. ובכלל, אני מאמינה גדולה בהפריה – אפילו אם היא לא הדדית, מה יש? תשאבו קצת!

זה היה חלק אחד. כשיהיו לי עוד רעיונות אשמח לשתף בהם.