קווי המתאר של כף הרגל משורטטים בהבלחי צבע אדום גסים, מעידים על התפוגגותם. כפות הרגליים שתיהן כמתמוססות ונעלמות אל תוך הרקע השחור, מותירות אחריהן דבר-מה אחד ברור, משורטט בחדות: התג המשתלשל מן הבוהן וחותם המוות.

מאת: טלי קורל

עיצוב כריכת הספר שגיאות קטנות מתעל את תודעתנו אל המיתה, אל האבדן ואל אמת הווייתנו אותה אי אפשר לשכוח או למחות.

בנג'מין בלאק רוצה שנאמין שזהו "רומן פשע". בוודאי, הלובן החד של תג המוות מעיד על כך ללא עוררין.

התובנות והשאלות למולו צפות ככתובות מראש בדמיוננו המשותף, מכות בחדוּת במצח בבנאליות שלהן: רצח התרחש.

מי רצח והיכן. מתוך אילו מניעים. מי המרוויח מכך. מי עוד ימות וכיצד. אם תוכל האמת להתגלות. ובאיזה מחיר.

וישנן האסוציאציות המוחשיות, הדימויים הקרים, הכבדים: רגעי המוות, אין-אונים, חוסר-משמעות, ריק וגופות חלולות מנשמה או מרצון, איברים ורקמות רופסים, דמומים ללא שם או תכלית מתחת לסדין לבן סטרילי או תחת האדמה הטחובה בבור שנטמן זה עתה, או לפני שנים רבות.
שמות שעתידים להשכח ושמות שנשכחו כמו לא היו מעולם. כמו דמויותיהם לא חלפו בעולם הזה, ולנו אין צל של ידיעה על – אודותיהם, צל של רצון לחקור את חייהם וגורלם. ומדוע לנו?

הם מעולם לא היו עבורנו לא כלום ושום דבר. אנו מסתפקים באהבת עצמנו, בתכנון אסטרטגיית הישרדות נוחה, נהנים מטעמם של החיים האלה, כאן ועכשיו. ודי לנו בכך.

אך לא די בזאת לקוורק, שעבורו החיפוש אחר נסיבות מותה של גופה מסוימת, אחת מבין הגופות הרבות מספור שעוברות תחת ידיו המיומנות במשרתו כפתולוג בכיר בדבלין, הוא בבואה לחייו שלו.

למוות יש משמעות לא פחותה מלחיים, בעיני קוורק, ואותה מוטל עליו לגלות – ממניעים שהוא עצמו לא מבינם. גופתה של כריסטין פולס נצרבת בזיכרונו מטעמים שנבין רק עם חלוף הדפים.

באמצעות מסעו הוא מגשים את התאווה שמעוררת בו עבודתו: גילוי התעלומה שחובה לפענחה, את הסיבות למיתה שרק הגופות עצמן יודעות, ובשלמותן טמנו אותן לנצח בממלכת המוות. הממלכה שבה קוורק מוצא את הזדהותו העמוקה ביותר.

שביל הפירורים שמותירה אחריה התעלומה ואותם מגלה קוורק בהדרגה, מציבים בפנינו אינספור רמזים מטרימים של מוות ואכזריות, של משהו נורא העתיד להתרחש. או של משהו נורא שהתרחש זה מכבר.

דיליה, אשתו לשעבר של קוורק, היפהפייה השחרחורת, מזכירה בשמה את "דליה השחורה", וכשקוורק חוקר את גיסו בנוגע למותה של כריסטין פולס, אני מהרהרת ברצח המזוויע של אליזבת שורט שאירע בסוף שנות הארבעים, בגופתה המבותרת וברוצח שלא נתפס מעולם.

דם אדום מטפטף מבין דפי הרומן, כמו טיפות הגשם של החורף הקר באירלנד ובארצות הברית. היכן שקוורק יהיה, ולאן שלא ינוס, הקור והדם ירדפוהו, והשלג ספק יסתיר ספק יאיר את הכול.

שגיאות קטנות מאת בנג'מין בלאק (ג'ון באנוויל)
Christine falls, 2006

מאנגלית: סמדר מילוא
367 עמודים, הוצאת עם עובד, 2010

קיראו עוד: ביקורות ספרים

מהו רומן חניכה, ואיך הולדן קולפילד שלנו קשור לכל זה? מאמר חובה לכל יוד-בי"תניק…

התבגרות אוניברסלית בטקסט

אפשר שחיבורו של קאנט על הנאורות משנת 1784 הוא אולי הפתיח או ההסבר התמציתי והמועיל ביותר להגדרת מהותו של סיפור ורומן החניכה המודרני ובכלל. תקופת הנאורות, "ההשכלה", אמנם צמחה רק זה עתה, במאות ה-17-18, אך מילותיהם של ההוגים שהניפו את דגלה בגאון, ובהם עמנואל קאנט, מבארות יפה ולפחות יוצרות הקדמה לרצוננו האוניברסלי – על אף שהוא בעיקרו מודרני ותלוי מקום – להיפרד משלשלאות החברה ולצאת למסע האינדיבידואלי בעולם הזמני הזה, להבין אותו ותוך כדי כך להותיר בו את חותמנו, יחד עם קמצוץ של נאמנות לעצמנו, וכמובן בצמוד או על רקע סיפור אהבה משגשג או לחלופין קורע לב.

מבחינת קאנט נאורות משמעה לעזוב את חוסר בגרותנו וחוסר היכולת לפעול לבד. בגרות לפיכך היא האפשרות המושכלת לפעול בצורה יחידנית בעולם הזה, ללא תלות בהדרכה. נאורות היא אומץ, נחישות ושכל – והשילוב ביניהם. באותה תקופה, תקופת ההשכלה, אכן רבים טוענים שהתפתחה ספרות החניכה – ספרות שבה עומד הפרוטגוניסט, הגיבור, בפני מסע, בדרך כלל מסע מכשולים, שבו הוא מתחנך, אם בכוחות עצמו לחלוטין ואם בעזרתם של אחרים, להיות הביטוי הטוב ביותר של עצמו – או פשוט להיות הוא עצמו, על כל ההשלכות הנובעות מכך.

ספרות חדשה בעולם חדש

זוהי ספרות חדשה יחסית שבה באופן מובהק עיקר העלילה היא בנפשו של הגיבור פנימה, ולא במאורעות החיצוניים הקורים אותו גרידא. זוהי קריאה להביט אל הפנים, להבין ולהזדהות עם התבגרות, התפתחות והתפכחות מוסרית ונפשית.

כמו בהיסטוריה שמלמדת אותנו שנקודת מפנה דתית וחברתית מתרחשת בעת משבר, כך גיבור רומן החניכה מתחיל את מסעו בעקבות משבר אישי. מעבר למשבר האישי הראשוני הסיפור מאופיין בקונפליקט, והקונפליקטים מלווים את הגיבור לאורך כל היצירה.

הסיפור יכול ללוות את הגיבור בהתחנכותו יחד עם מורה מלווה או דמות משמעותית, או הוא יכול להיות לבד לחלוטין מול העולם. בדרך כלל גיבור הסיפור מצליח לעבור את מסע החניכה בהצלחה ולהשתלב באותו עולם שדחה אותו – אך האם זהו בסך הכל ויתור קונפורמיסטי או הצלחה אינדיבידואליסטית מתוחכמת? האם אפשר להתייחס לכל מקרה לגופו?

באופן מרתק סיפור החניכה הראשון הידוע מתוארך למאה ה-12, מאת המלומד הערבי איבן טופיל. שמו "הפילוסוף האוטודידקט" לפי התרגום הלטיני, וסיפורו הוא סיפור של נער המגודל על ידי צבייה בטבע, באי מדברי באוקיינוס ההודי. כשאמו מתה בעוד הוא ילד, הוא מנתח את גופה לברר את סיבת מותה. המסקנות בעקבות הניתוח פותחות עבורו את הצוהר למסע של חקר מדעי וגילוי עצמי. הגילויים שהוא עובר והאמת שהוא מוצא אינם תלויים בחברה האנושית, שכן הוא מבודד לחלוטין, והם מונחים על ידי השכל. כשהוא כן מתוודע לחברה האנושית באמצעות היכרותו עם נווד, הוא מגיע בסופו של דבר למסקנה שהנאות אנושיות חומריות יש בהן נחמה עבור ההמונים, אך הן בגדר הסחות דעת מן האמת.

איבן טופיל נחשב כאבן דרך בספרות המערבית אירופאית כמו בספרות הערבית. תרגומו של הסיפור בשנת 1671 ללטינית הייתה בוודאי נקודת מפנה מבחינת משמעותה לסיפורת האירופאית: הוא נחשב אחד הספרים החשובים ביותר שהשפיעו על התפתחות תנועת ההשכלה ועל המהפכה המדעית בכלל, ומוכתר עד היום כחלוץ סיפורי החניכה. ככל הנראה הוא היווה השראה ליצירותיהם של דניאל דפו ("רובינזון קרוזו”, 1719), ז'אן ז'אק רוסו ("אמיל או על החינוך”, 1762), רודיארד קיפלינג ("ספר הג'ונגל”, 1894); וסלל את הדרך לאלו שנחשבים עד היום כסיפורי חניכה פורמליים: "וילהלם מייסטר: שנות החניכות" של יוהן וולפגנג גתה (1795), "דיוויד קופרפילד" של צ'ארלס דיקנס (1849), “דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'יימס ג'ויס (1922), “סידהרתא" של הרמן הסה (1922) ועוד.

כל אחד מהם מהווה את מסעו המודרני של היחיד להגשמה עצמית מול חברה בלתי מבינה או כובלת (דוגמא יותר מוכרת היא "התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר מ-1951) שממש מסמל מרד נעורים והתכחשות להבלי העולם. אך האם ה"לידה מחדש" יכולה להתאפשר רק במסגרות שהחברה הציבה לאינדיבידואל בכל מקרה? האם ייתכן מסע חניכה אישי באמת? חתרני באמת? הספרות אוצרת בתוכה את התשובה המסתורית שאולי קרובה מאי פעם לגילוי.

לעוד ז'אנרים ותחומי עניין :

• ספרי ילדים
  
• רומן
  
• מדע בדיוני
• ספרות מתח
• שירה
  
• סיפורים
• ריאליזם מאגי
• פעוטות

כמה מילים אודות הסופר החשוב מאיר שלו, שבין ריאליזם מאגי לכתיבה על מושבות א"י, מפנק אותנו ביצירות מעולות, אחת אחת.

מאת: טלי קורל

"למאיר", מקדים המשורר והסופר יצחק שלו בפתח ספר שיריו "נער שב מן הצבא" – אסופת שירים מצמררים המספרים את התוגה האישית והקוסמית הבלתי נתפסת על אובדן הבנים ועל הציפייה להם, אותה הקדיש לבנו אשר שב מן הצבא, מאיר שלו.

קצת ביוגרפיה…

מאיר שלו, סופר ועיתונאי יליד יולי 1948, נפצע בהיותו בן תשע-עשרה, בשנת 1967, בתאונה צבאית שממנה יצא בנס בריא. בראיון לעיתון הארץ מסר בזמנו כי יכול היה לשבת היום בכסא גלגלים לו לא הספיק לסטות ממקומו בשל רחש הכדור הנורה שכמעט פגע בעמוד שדרתו. רגעים כאלו של צירוף מקרים וגורל מבנים את חיינו, הוא אומר.

משפחתו של מאיר שלו היא משפחה של עוסקים בספרות – החל באביו המשורר ועד לבת דודתו צרויה שלו, אחיה ואביהם. מאיר עצמו רכש את השכלתו באוניברסיטה העברית בלימודי פסיכולוגיה לתואר ראשון שלאחריהם עסק שנים ארוכות בתחום התקשורת כתחקירן, תסריטאי, מנחה ומפיק, וכתב בעיתונים הגדולים בארץ, כאשר עד היום הוא כותב טור ב 'ידיעות אחרונות', עיתון בו הוא עובד מעל ארבע-עשרה שנים.

מאיר שלו כותב עבור ילדים ומבוגרים גם יחד, וספר הילדים הראשון שכתב פורסם כבר ב-1982 – "הילד חיים והמפלצת מירושלים" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד). בשנת 85 יצא לאור ספרו "תנ"ך עכשיו" בהוצאת שוקן, המבוסס על פירושים שפרסם במדור הקבוע שכתב בעת עבודתו בעיתון 'הארץ'. באותה שנה פורסם ספר ילדים נוסף – "גומות החן של זוהר", בהוצאת כתר, ושלוש שנים מאוחר יותר הספר "אבא עושה בושות" באותה הוצאה.

ריאליזם מאגי ב"רומן רוסי"

בשנה זו, 1988, פורסם ספרו הראשון שיועד לקהל הבוגר, ספר שביסס את מעמדו כסופר ברוך בכשרון השפה העברית וביכולת סיפור ההווי הארץ-ישראלי. היה זה הספר "רומן רוסי" (הוצאת עם עובד), המתאר אפוס משפחתי ישראלי, קורות משפחה על פני דורות, נרטיב שהמשיך בו גם אחר כך.

שנה מאוחר יותר זכה שלו בפרס ברנשטיין ליצירת ביכורים העוסקת בהווי הישראלי ובפרסים נוספים. הספר תורגם לאנגלית בשנת 91 בשם "ההר הכחול" (The Blue Mountain) ולעוד עשר שפות נוספות עד היום, ביניהן דנית, הולנדית, פולנית, שוודית, איטלקית, פורטוגזית, גרמנית וסינית.

ספר אחר של שלו שזכה לתרגומים רבים הוא הרומן "כימים אחדים" (עם עובד, 1994) שתורגם לאחת-עשרה שפות, ביניהן נורווגית, ספרדית, טורקית, יוונית, הולנדית, רוסית ואיטלקית. אותו הילד ש"קורא המון ספרים ולא מתבייש להראות את זה לכולם", במילותיו של שלו על עצמו, הוא כיום אחד הסופרים הישראלים הנקראים והמוערכים ביותר בישראל ובעולם.

בסופה של  2003 זכה בארץ בפרס קק"ל והיה בכך לסופר הראשון שזכה בו, לאחר שבשנים הקודמות הוענק בעיקר להיסטוריונים וסטודנטים שהתעמקו במחקריהם בתולדות הציונות ובהתיישבות היהודית. הפרס (עשרת-אלפים שקלים) הוענק לשלו כהערכה על מורשתו הספרותית המטעימה את הקשר בין הפרט לאדמת הארץ, לטבע ולהיסטוריה הייחודית של ארצנו. בנוסף זכה בפרסים באיטליה ובצרפת, כשבאיטליה בין היתר זכה לא מזמן (ינואר 2009) בפרס 'פורטה סיבריה' על ספרו לילדים "מבול, נחש ושתי תיבות" (סיפורי המקרא בעיבוד לילדים, הוצאת כתר, 1994), בסך הכל שנה אחת לאחר שתורגם לאיטלקית!

ויש גם ביקורת

כילדים רובנו ככולנו התוודענו ליצירתו באמצעות הסיפור שהפך זה מכבר לקאלט – "הכינה נחמה" (הוצאת עם עובד, 1990), שחינך אותנו להתמודד עם התופעה הטורדנית הזאת של טפילי הראש. שלו, בצמוד לעיסוקו הספרותי וכתיבתו העשירה עבור ילדים, עוסק רוב חייו בכתיבה פובליציסטית ובטיפול בטפילים בסדר גודל אחר – בעיות לאומיות, תרבותיות ובטחוניות בארץ השסועה שלנו. הוא עצמו הגדיר את פרנסתו כיום כמצב הנמשך אורגנית מבעיית קוצר ראייתו בילדות, מצב שבו הראייה שלו החמירה כל כך עד שהוא ראה את המציאות מטושטשת אך את הפיקציה בפוקוס. ואולם בטור הקבוע שלו ב 'ידיעות אחרונות' הוא מיטיב לבקר את המציאות הישראלית ואת המדיניות הממשלתית כמו שהן, באופן מפוכח. ובמילותיו שלו, על אף הביקורת הנוקבת שיש לו כלפי ישראל, הוא לא רואה עצמו חי או יוצר בשום מקום אחר.

הסופר מאיר שלו בהרצאה אודות "הגורל" מתוך סדרת הרצאות באוניברסיטת העברית:

עוד באתר:

ספרות מתורגמת | ספרים באינטרנט | ספרים משומשים | שירה עברית

ספרי מדע בדיוני | ספרות צרפתית | ספרים מומלצים

לאה גולדברג. השם הטבוע במוחנו ככוכב בשדרות הוליווד, כשסיפוריה, עיבודיה וחרוזיה מהדהדים בליבותינו לאחר שליוו את ימי ילדותנו – מי הרי לא טייל עם פלוטו הכלבלב מקיבוץ מגידו, ומי לא תהה על האורחים המוזרים שפקדו את הדירה להשכיר, או המתין בהשתאות ובציפייה דרוכה לגילוי סודם של שלושת האגוזים, ההופכים את המגלה למאושר בעולם.

מאת: טלי קורל

לא ייפלא שעבור רובנו, הקוראים הישראלים, לאה גולדברג הייתה בת-לווייתנו כמעין אמא שנייה, מכסה בשמיכת חרוזיה על תמימותנו. ואולם, לא רבים יודעים זאת, לאה גולדברג היתה אשה סנטימנטלית עד מאוד, אקדמאית ומסאית רצינית מגיל צעיר, ונוטה להתאהב בגברים בלתי מושגים עוד מימי נערותה המוקדמים.

אביה סבל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, מה שהשפיע על יצירתה, והיא לא התחתנה או הביאה ילדים לעולם. בחייה נודעה לאה גולדברג בעיקר כאקדמאית מוערכת וכמבקרת ספרות ועורכת, ורק לאחר מותה הפכה להיות האגדה שאנו מכירים היום.

במחצית הראשונה של המאה העשרים הימים היו אחרים – והשאיפות אחרות. היתה גם אהבה אחרת לארץ. אהבה של ממש. אהבה בוערת. לאה גולדברג אהבה את ישראל, אך בניגוד למשוררים ולמשוררות אחרות, שפיארו את המולדת וכתבו שירים ציוניים, גולדברג כתבה על הכאן והעכשיו, על הרגשות שבוערים באשר לנפתולי החיים באשר הם. הייתה שירה על הארץ, אבל היו אלה בעיקר מילים של געגועים לארץ אותה עזבה.

געגועים לנופים אחרים? לאה גולדברג

קצת ביוגרפיה…

גולדברג נולדה בקנינסברג, שעתה היא חלק מרוסיה, בשנת 1911, ועלתה לישראל בהיותה בת 24 – לא לפני שהשלימה דוקטורט מאוניברסיטת בון בבלשנות שמית (התמקדות בניב השומרוני), כשהייתה בת 22 בלבד. מייד אחר כך כבר לימדה גולדברג הצעירה ספרות בגימנסיה עברית. שנה לאחר מכן אמה הצטרפה אליה והן גרו יחד בתל אביב.

בישראל המשיכה גולדברג לעסוק בהוראה, אך לפני כן, בשנות העשרים לחייה, פרסמה בעיתון 'דבר' ביקורות ספרות ואמנות ומשם המשיכה בעיסוק הכתיבה והעריכה בצמוד להוראת ספרות כללית באוניברסיטה העברית. בשנת 1963, כשהיתה בת 52, נתמנתה לפרופסור באוניברסיטה, והקימה את החוג לספרות משווה.

גולדברג הייתה בשלב זה כבר לאחר קריירה ארוכה ומכובדת בעריכה למבוגרים ולילדים ובהוראה, קריירה שטרם נפסקה. במהלך שנים אלו פרסמה לאה גולדברג ספרי שירה, פרוזה למבוגרים וסיפורי ילדים לרוב.

היא הייתה סופרת פורייה מאוד, אסרטיבית, וליבה החם לא נתן לה מנוח שכן גם בשנותיה המאוחרות עוד המשיכה להתאהב בגברים לא מושגים, כפי שכתבה ביומניה שפורסמו בשנים האחרונות בהוצאת ספריית פועלים.

במרץ 1929, כשהיתה בת 18, רשמה גולדברג ביומנה מעין דיאלוג בינה לבין עצמה – מונולוג כן ומרגש: הנערה שטענה שהיא סובלת בחייה, השיבה לעצמה בנחרצות שאלו הם החיים. שבחיים רגעי הצער אינם נחותים מכל רגע אחר במהותם. הם אפילו טובים. ואז היא שאלה את עצמה – מה על החלומות? איפה בעצם מקומם? כך היא מקשה על עצמה, צעירה בת 18, משוררת וסופרת כבר אז בנשמתה, יוצרת: לחלום זה בסדר, היא משיבה. זה מותר. אבל רק אם החלומות האלה הם הקדמה ל"שירים לא רעים ופרוזה הגונה". כי לחלום סתם – לחלום סתם זה אסור. דבר אחד נותר לה באמת, כשהיא מנסה להתפכח מאהבה כוזבת – הספרות העברית. ואז היא משתיקה את עצמה, מפוחדת. יראה מן השם הזה. שם שלמעשה הקדישה עבורו את חייה.

בשנת 1970 נפטרה לאה גולדברג, בהיותה בת 59. באותה שנה הוענק לה לאחר מותה פרס ישראל לספרות. ואולי דווקא פרס זה היה האבן המתגלגלת הראשונה במדרון שהפכה את גולדברג לקאלט שהיא היום בתוככי כולנו. החוקרת והמתרגמת שתרגמה עבורנו את איבסן, שייקספיר וטולסטוי, ידועה לנו היום בזכות מה שהתחבטה בו עוד מאז נעוריה – תרומתה הנפלאה לספרות העברית.

רוצים עוד? קיראו על שירה עברית.

הריאליזם המאגי אף בתור הגדרה אפוף מסתורין – עד היום מתחבטים בשאלה כיצד להגדירו ואילו יצירות לכלול בו. בעוד ישנם שיגדירו תחתיו בצמצום את יצירות חברי תנועת ה"בום" של אמריקה הלטינית, אחרים ירחיקו עד פרנץ קפקא, פטריק זיסקינד, גינטר גראס וסלמאן רושדי.

יהיה אשר יהיה, הסגנון הריאליסטי המאגי הוא סוגה ספרותית – למרות שכיום מתייחסים בשם זה גם אל זרמים באמנויות אחרות כמו קולנוע ואמנות פלסטית – הכוללת היבטים מאגיים, על-טבעיים או אל-הגיוניים המעורבבים באווירה הריאליסטית בד בבד.

בריחה משלשלאות ההגיון והפרוזאיות
אפשר לראות באופן סיפור זה דרך להבנת המציאות על ידי הבריחה משלשלאות ההגיון והפרוזאיות. הקסם והנורמליות חוברים זה לזה וכך הקורא מקבל את זה ואת זה באותה הפתיחות כששניהם כביכול מצייתים לאותה חוקיות קוסמיות. ואולי החוקיות היא שאין חוקים? מעברים כאוטיים או פואטיים בין זמנים, חוסר לכידות בדמויות ועיוותים במרחב הם מן הסממנים הבולטים ביצירות הספרותיות של הסוגה.

מקובל לראות את הפרץ של הריאליזם המאגי בתנועת הספרות החלוצית של הסופרים הצעירים והאמיצים בני אמריקה הלטינית, שהושפעו בכתיבתם מהפוליטיקה ההפכפכה של ארצותיהם ומשגשוג המודרניזם הספרותי בצפון אמריקה.

עם יוצרים אלה מונים בדרך כלל את חוליו קורטזר הארגנטינאי, קרלוס פואנטס המקסיקני, מריו ורגה ליוסה מפרו, וגבריאל גרסיה מארקס מקולומביה. הם פעלו בעיקר בשנות ה-60 וה-70 ויצירותיהן היו הראשונות להתפרסם בהיקף כל כך רחב באירופה ובעולם.

את הזרם שהם שייכים לו מקובל לכנות בשם "בום אמריקה הלטינית" – The Latin American Boom,  שבדומה ל"לפלישה הבריטית" בתחומי המוסיקה המודרנית, הם החדירו את סגנונם, הריאליזם המאגי, לעולם המערבי כולו. אנחנו, קוראי העברית, קיבלנו אותם באיחור מה בדמותה של ספרות מתורגמת.

בורחס או מארקס? שאלת השאלות
יש כאלו שרואים בחורחה לואיס בורחס את הפורץ והמבשר של הפתיחות האירופאית הזאת לז'אנר החדש – שכתב כבר בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים והתפרסם בעולם בזכות יצירותיו הייחודיות כמו "גן השבילים המתפצלים", "מבוכי הזמן" ו-"בדיונות", העוסקים כולו בנקודת ראותו המיוחדת את העולם החברתי והתרבותי, לרבות המצאתו את הסגנון של המתבונן מהצד הממציא סופרים ויצירות שאינם קיימים אך מוצגים ככאלה כחלק מעלילה ומוקד העלילה, באופן אינטלקטואלי וחד.

אך גבריאל גרסיה מרקס היה ועודנו הסופר הבולט ביותר של פרץ הכותבים הלטיניים של שנות השישים (כשבורחס כנראה סלל עבורו את הדרך מבחינת ההכרה העולמית באזור הגאוגרפי הנתון) ויצירתו "מאה שנים של בדידות" (1967) היא המזוהה ביותר עמו ואף זיכתה אותו בפרס נובל היוקרתי.

בסאגה מיוחדת זו הנפרסת על פני מאה שנים, מסופר סיפורה של שושלת משפחתית שחיי בניה שלובים במציאות הקשה ובדמיון המטורף. תחילתו של הסיפור בפטריארך ג'וזה ארקדיו שעוזב יחד עם אשתו את עיר מולדתו כדי לחפש אושר ומשמעות במקום מרוחק. בעת מסעם הימי הוא חולם חלום חזיון שבעקבותיו הוא מחפש בעקשנות אחר העיר מקונדו, עיר המראות המשקפת את העולם.

כאשר הוא מוצא אותה הוא מקים בה בית וצאצאיו נכפפים למציאות העיר בה דמיון מתערבב עם בעתה ריאלית. עד לסוף העלילה הקורא חש מוקסם אך חנוק למול חוסר יכולתם של בני המשפחה להתנתק מהגורל ההזוי והמאגי של ה"קארמה" המיסטית של העיר.

ספרים נוספים של מארקס שימרו את האווירה שבה חוקים מסוגים שונים מתערבבים זה בזה ולא ייפלא מדוע שמו חרוט במוחותיהם של אוהבי ספר בכל העולם. בין יצירותיו האחרות המפורסמות מצויות "כרוניקה של מוות ידוע מראש" (1981), "אהבה בימי כולרה" (1985), "לחיות כדי לספר" (2002) ו"זכרונות מהזונות העצובות שלי" (2004). כל ספריו רבי מכר עד היום ונחשבים למגדירי הסוגה של הריאליזם המאגי.

לז'אנרים נוספים שיעניינו אותך: ספרי ילדים | ספרות מתח

כתיבה מעניינת אותך?

גרוסמן, יליד ינואר 54, שגדל ולמד בירושלים וגם בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה ובתיאטרון, פרסם את סיפוריו ראשונים כבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו. כאן תוכלו לקרוא על פועלו של היוצר הנפלא על זה ועל הפרסים בו זכה.

דויד גרוסמן – "כמה רוע אפשר לבלוע?"

בשנת 2004 "שירת הסטיקר" היה הסינגל המצליח ביותר מתוך האלבום "חומר מקומי" של להקת הדג-נחש. אולם כמה מאיתנו זוכרים שאת תצרף הסטיקרים החריף הזה, הכולל ביטויים כמו "הקדוש ברוך הוא, אנחנו קנאים לך / ימותו הקנאים" ו- "להשמיד, להכחיד, למגר, לבער / הכל בגללך חבר" חיבר הסופר דוד גרוסמן, שהיה מועמד לפרס נובל לספרות?

הסינגל כבש את המצעדים הישראליים וכמובן גרר פרשנויות סותרות לגבי האופי הפוליטי שלו. חלק מהמאזינים ראו בו סאטירה על כל קיצוניות פוליטית באשר היא, וחלקם בחרו לראות בו "ימני" או "שמאלני", שהרי על פניו הוא כולל ססמאות שחוקות של שני צידי המתרס הפוליטי.

באופן דומה מדדה הקריירה הספרותית של גרוסמן – מצד אחד אנחנו מעריכים אסתטית ואמנותית את יצירותיו, אך מצד שני איננו יכולים שלא להתייחס לדעותיו הפוליטיות של הסופר ופעולותיו ההומניטריות במישור המדיני לאומי בתווך הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

קצת ביוגרפיה…

גרוסמן, יליד ינואר 54, שגדל ולמד בירושלים וגם בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה ובתיאטרון, פרסם את סיפוריו ראשונים כבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו, ובהיותו בן 26 בלבד זכה בפרס הארי הירשון על סיפורו "חמורים" ופרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר".

אין סוף פרסים ספרותיים לדוד גרוסמן

גרוסמן זכה בפרסים ספרותיים רבים בחייו אך ככל הנראה אחד המשמעותיים בהם אם לא המשמעותי ביותר הוא פרס פרנקפורט לשלום 2010 שהוכרז כזוכה בו לא מזמן. ועדת הפרס הודיעה כי בחרה בו כהוקרה על תרומתו למען קידום הפיוס בין ישראלים לפלסטינים, וכי בספרו "אשה בורחת מבשורה" (2008) הוא מציע אפשרויות מילוט "לחברה שנלכדה בין מלחמה ושלום".

יש סופרים זיגזג. הוא דווקא ישר.

ספר זה, על פי דבריו של גרוסמן עצמו, מהדהדת בו באופן טראגי תמונת המציאות של נפילת בנו, אורי, בעת שירותו במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 – כשגיבורת הספר אורה, בורחת באופן סימבולי אך גם מוחשי להחריד מביתה כדי לא לשמוע בשום אופן את בשורת מותו של בנה שהיא בטוחה שהיא עתידה להתבשר בה. גרוסמן סיים את הגרסא האחרונה לספר לאחר בשורת מות בנו.

עוד בשנות השמונים היה גרוסמן פעיל חברתי וזכה להכרה בשל כך. בשנות ה-30 המוקדמות לחייו חזר לעבוד ככתב, עורך, מגיש ושחקן תסכיתים ב"קול ישראל", לאחר שהשתתף בתוכניות התחנה עוד בהיותו ילד ונער.

בשנת 88, וגרוסמן בן 34, קיבל את פרס הר ציון על תרומתו לשלום ולדו-שיח בין ערבים ליהודים, וזאת על רקע התפטרותו מ"קול ישראל" ומחאתו על ההגבלות שהוטלו על כתבים בנושאים פוליטיים.

גרוסמן זכה עד כה בפרסים רבים בהקשר לעשייתו החברתית, אך אלו לא מקפחים את פרסיו על כתיבת ספרות יפה כשלעצמה, בארץ ובעולם, ועל המפעל הרחב לתרגום ספריו בשפות שונות.

קורץ לילדים ולמבוגרים כאחד

כבר משנת 82 מכירים בו כיוצר ייחודי עם יכולת לקרוא את נפשם של ילדים ומבוגרים גם יחד – בשנת 84 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש לוי אשכול, וספרו הראשון "חיוך הגדי" מ-83 הועלה כסרט בשנת 86 בבימוי שמעון דותן, כאשר גרוסמן בן 32 ועמוק בתוך השיח של ה"כיבוש" הישראלי והדגשת הסכנות במשטר בגדה המערבית על ידי דמויות ספרו, השפויות והמטורפות.

ספריו הנוספים שזכו לעיבוד קולנועי הם "מישהו לרוץ איתו" (יצא כספר בשנת 2000 וכסרט ב-2006), ו-"ספר הדקדוק הפנימי" (כספר ב-91 וכסרט ב-2010). "מישהו לרוץ איתו" בבימוי עודד דוידוף היה מועמד לתריסר פרסי אופיר ועוסק באופן רגיש בסמים, פשע ואהבה מנקודת מבטם של צעירים אבודים בעולם גדול של זהויות תלושות.

"ספר הדקדוק הפנימי" בבימויו של ניר ברגמן עוסק בהתפתחותו המיוחדת והאינטימית של נער צעיר, על סף התבגרותו המינית, על רקע ירושלים בתחילת שנות השישים, כשבלבול ואפור שולטים בה ובמשפחתו. הסרט כבר הספיק לזכות בפרס הסרט העלילתי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים שנערך ביולי 2010.

ספריו של גרוסמן תורגמו כאמור לשפות רבות, ובמספר התרגומים בולטים למשל ספרים כגון "עיין ערך אהבה" (1986) שתורגם לחמש-עשרה שפות, בהן תורכית, צרפתית, סינית, סרבו-קרואטית, צ'כית, נורווגית ופורטוגזית; וכן אגד רשמיו מהגדה המערבית, "הזמן הצהוב" (1987) שתורגם לארבע-עשרה שפות ובהן ערבית, דנית, יפנית, ספרדית, איטלקית ושוודית. קיראו עוד אודות ספרות מתורגמת.

התעניינתם? קיראו גם על יורם קניוק!

ללא ספק, הספר הכי משמעותי שקראתי השנה. יצירה שמזמן הפסיקה להיות רק בגדר יצירה, ונכנסה לי מתחת לעור.

אני לא חושבת שאוכל להפריז במילים לגבי שאלימר הליצן. ואני לא מדברת מתוך חיבה או הערצה גדולה לסופר סלמאן רושדי (והאמת, בכלל לא).

אבל אני יודעת להפריד בין יצירה למחבר שלה.

הספר הזה ערבב אצלי מציאות ובדיון ברמה שהתחלתי לחשוש לבריאותי.

אפילו הייתה לי תחושה כאילו הכרתי (או שאני מכירה) את הדמות הראשית, היא שאלימר.

לביתי הקטנה רציתי לקרוא "אינדיה", על שם בת השגריר האמריקאי בהודו.

כשביקרתי בקברו של מהטמה גנדי, עליו השלום, דיברתי עם משפחה שביקרה שם איתי. סיפרתי לי להם על הרעיון, והם נורא התלהבו.

שאלתי איך קוראים לבן שלהם, והוא ענה לי, חצי מבוייש אך גאה: "שאלימר".

כשהחלפתי את הספר תמורת "על הכתיבה", השבעתי את המוכרת לא למכור אותו לכל אחד.

"תשימי לב למי את נותנת אותו", ביקשתי באנגלית רועדת. היא הביטה בי במבט עמוק והודתה לי. כנראה גם היא, כמוני, נושמת ספרות.

"ההמצאה של מורל", מאת אדולפו ביו קסארס, הינו ספר מיוחד מכמה נקודות מבט. אהבתי מאוד – קיראו מדוע.

בואו נתחיל ב"למה בכלל קניתי אותו". כלומר, 69 ש"ח על ספר במידות שיותר קטנות מחצי פיתה? ובכל זאת, נשכתי את הלשון וקניתי. ואני מרוצה עד מאוד.

ספר יוצא דופן – בדרך הלירית בה הוא מנוסח, בתכנים העולים ממנו.

בזכות העובדה שמדובר בטקסט שהוא בין "ממואר" לבין "ספר מואר". לרגע אחד הוא כמעט ביו-טכנולוגי, ברגע אחר הוא נבואי, ורגע אחר הוא פשוט אישי וכן.

הוא ספר שמדבר על ספרות – אז אל תתבלבלו ממי שמנסה לומר לכם אחרת. הוא ספר שמודע לעצמו ולז'אנר ממנו הוא בא.

לא סתם ההקדמה נכתבה על ידי לא אחר מחורחה לואיס בורחס!

סטיבן קינג בספר חובה למי שמתכנן אי פעם להחזיק עט ולא בשביל לגרד איתו בגב.

קראתי את הספר הזה כשהייתי בנפאל. החלפתי אותו תמורת ספר אחר ששווה מאוד שאכתוב עליו כאן, שאלימאר הליצן.

באותם ימים הייתי חולה, והציקו לי מחשבות בדבר העובדה שאני לא מממשת את עצמי בתחום הספרות (תחושות שהולכות לשוב כל תקופת מה).

לפעמים רק השורה הראשונה קובעת, לפעמים כבר העטיפה (גם על זה אכתוב, מבטיחה!). והספר הזה מתחיל בלא פחות משלוש הקדמות (!).

כבר אז הבנתי שמדובר במשהו טיפה אחר.

זה הספר שבזכותו אני נמצאת כאן, בגלגול הנוכחי שלי כמנהלת בלוג.

זה הספר שאיפשר לי לא לוותר לעצמי. לכתוב, לכתוב ושוב לכתוב – ולא למהר להראות לאחרים. להישאר עם מה שכתבתי קצת לבד. לנוח עם הטקסט, להכיר אותו, על המגרעות שלו ועל המקומות בהם הוא ממריא.

(הגעתי ל-125). תסלחו לי?