מהו רומן חניכה, ואיך הולדן קולפילד שלנו קשור לכל זה? מאמר חובה לכל יוד-בי"תניק…

התבגרות אוניברסלית בטקסט

אפשר שחיבורו של קאנט על הנאורות משנת 1784 הוא אולי הפתיח או ההסבר התמציתי והמועיל ביותר להגדרת מהותו של סיפור ורומן החניכה המודרני ובכלל. תקופת הנאורות, "ההשכלה", אמנם צמחה רק זה עתה, במאות ה-17-18, אך מילותיהם של ההוגים שהניפו את דגלה בגאון, ובהם עמנואל קאנט, מבארות יפה ולפחות יוצרות הקדמה לרצוננו האוניברסלי – על אף שהוא בעיקרו מודרני ותלוי מקום – להיפרד משלשלאות החברה ולצאת למסע האינדיבידואלי בעולם הזמני הזה, להבין אותו ותוך כדי כך להותיר בו את חותמנו, יחד עם קמצוץ של נאמנות לעצמנו, וכמובן בצמוד או על רקע סיפור אהבה משגשג או לחלופין קורע לב.

מבחינת קאנט נאורות משמעה לעזוב את חוסר בגרותנו וחוסר היכולת לפעול לבד. בגרות לפיכך היא האפשרות המושכלת לפעול בצורה יחידנית בעולם הזה, ללא תלות בהדרכה. נאורות היא אומץ, נחישות ושכל – והשילוב ביניהם. באותה תקופה, תקופת ההשכלה, אכן רבים טוענים שהתפתחה ספרות החניכה – ספרות שבה עומד הפרוטגוניסט, הגיבור, בפני מסע, בדרך כלל מסע מכשולים, שבו הוא מתחנך, אם בכוחות עצמו לחלוטין ואם בעזרתם של אחרים, להיות הביטוי הטוב ביותר של עצמו – או פשוט להיות הוא עצמו, על כל ההשלכות הנובעות מכך.

ספרות חדשה בעולם חדש

זוהי ספרות חדשה יחסית שבה באופן מובהק עיקר העלילה היא בנפשו של הגיבור פנימה, ולא במאורעות החיצוניים הקורים אותו גרידא. זוהי קריאה להביט אל הפנים, להבין ולהזדהות עם התבגרות, התפתחות והתפכחות מוסרית ונפשית.

כמו בהיסטוריה שמלמדת אותנו שנקודת מפנה דתית וחברתית מתרחשת בעת משבר, כך גיבור רומן החניכה מתחיל את מסעו בעקבות משבר אישי. מעבר למשבר האישי הראשוני הסיפור מאופיין בקונפליקט, והקונפליקטים מלווים את הגיבור לאורך כל היצירה.

הסיפור יכול ללוות את הגיבור בהתחנכותו יחד עם מורה מלווה או דמות משמעותית, או הוא יכול להיות לבד לחלוטין מול העולם. בדרך כלל גיבור הסיפור מצליח לעבור את מסע החניכה בהצלחה ולהשתלב באותו עולם שדחה אותו – אך האם זהו בסך הכל ויתור קונפורמיסטי או הצלחה אינדיבידואליסטית מתוחכמת? האם אפשר להתייחס לכל מקרה לגופו?

באופן מרתק סיפור החניכה הראשון הידוע מתוארך למאה ה-12, מאת המלומד הערבי איבן טופיל. שמו "הפילוסוף האוטודידקט" לפי התרגום הלטיני, וסיפורו הוא סיפור של נער המגודל על ידי צבייה בטבע, באי מדברי באוקיינוס ההודי. כשאמו מתה בעוד הוא ילד, הוא מנתח את גופה לברר את סיבת מותה. המסקנות בעקבות הניתוח פותחות עבורו את הצוהר למסע של חקר מדעי וגילוי עצמי. הגילויים שהוא עובר והאמת שהוא מוצא אינם תלויים בחברה האנושית, שכן הוא מבודד לחלוטין, והם מונחים על ידי השכל. כשהוא כן מתוודע לחברה האנושית באמצעות היכרותו עם נווד, הוא מגיע בסופו של דבר למסקנה שהנאות אנושיות חומריות יש בהן נחמה עבור ההמונים, אך הן בגדר הסחות דעת מן האמת.

איבן טופיל נחשב כאבן דרך בספרות המערבית אירופאית כמו בספרות הערבית. תרגומו של הסיפור בשנת 1671 ללטינית הייתה בוודאי נקודת מפנה מבחינת משמעותה לסיפורת האירופאית: הוא נחשב אחד הספרים החשובים ביותר שהשפיעו על התפתחות תנועת ההשכלה ועל המהפכה המדעית בכלל, ומוכתר עד היום כחלוץ סיפורי החניכה. ככל הנראה הוא היווה השראה ליצירותיהם של דניאל דפו ("רובינזון קרוזו”, 1719), ז'אן ז'אק רוסו ("אמיל או על החינוך”, 1762), רודיארד קיפלינג ("ספר הג'ונגל”, 1894); וסלל את הדרך לאלו שנחשבים עד היום כסיפורי חניכה פורמליים: "וילהלם מייסטר: שנות החניכות" של יוהן וולפגנג גתה (1795), "דיוויד קופרפילד" של צ'ארלס דיקנס (1849), “דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'יימס ג'ויס (1922), “סידהרתא" של הרמן הסה (1922) ועוד.

כל אחד מהם מהווה את מסעו המודרני של היחיד להגשמה עצמית מול חברה בלתי מבינה או כובלת (דוגמא יותר מוכרת היא "התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר מ-1951) שממש מסמל מרד נעורים והתכחשות להבלי העולם. אך האם ה"לידה מחדש" יכולה להתאפשר רק במסגרות שהחברה הציבה לאינדיבידואל בכל מקרה? האם ייתכן מסע חניכה אישי באמת? חתרני באמת? הספרות אוצרת בתוכה את התשובה המסתורית שאולי קרובה מאי פעם לגילוי.

לעוד ז'אנרים ותחומי עניין :

• ספרי ילדים
  
• רומן
  
• מדע בדיוני
• ספרות מתח
• שירה
  
• סיפורים
• ריאליזם מאגי
• פעוטות

חוטי המשפטים של היצירה :טוב נגד רוח הצפון" של דניאל גלטאואר, מתחברים למארג מופלא של הזדהות מיידית ועמוקה, פרוזאית אך מהפנטת וממכרת. טלי קורל מתכתבת ומסתמסת עד אובדן חודשים.

מאת: טלי קורל

לאורך המסע, גם כשהוא צפוי, פסיעה אחר פסיעה, בעומק כה ברור, בשלג כה לבן, במפגש העקב עם הצינה – לאט ובוטח, מבלי להרגיש – הפרוזאיות הנעימה של ימי האביב מתהדקת ברוחות קרות והופכת פיוטית וכובשת. האם אמנם ביטויי חיבה אלקטרוניים יכולים להיות פיוטיים? בימים שבהם תיבות הדואר האלקטרוני מתהדרות בנפח אינסופי, שגדל לכאורה כמו היקום, מהו באמת הנפח המוקצה בהן לאהבה?

בין צג המחשב לפעימות הלב

טוב גם לי | עטיפת הספר: יח"צ

בחלוף הזמן והמרחב – השניות, הדקות, העמודים, המיילים, האותיות המרכיבות את המשפטים הקצרים והארוכים – הסימנים המוסכמים שמפיקות האצבעות מן המקלדת נפלטים על הצג וצוללים לאיברינו הפנימיים. שוקעים כמו עוגן פלדה כבד מכפי שאותם סימנים יכולים לתאר. עבור אמה וליאו, זהו צג המחשב. עבור הקוראים אלו דפי הספר שמחליפים את זה זה בדהרה, כמעט מהר מידי. כפעימות לב.

לרוח הצפון תפקיד דרמטי הייחודי רק לה – היא המבשרת את בוא הקרה ואת המעבר בין העונות. היא שהחלטית, והיא מורגשת. היא שקשה לחמוק מפניה. אך למרות המוטיב הגלוי בעלילה, הרוח איננה באמת מצליחה לצנן את הלהט ולו במעט. התווים, הסמלים, הצורות שנטולות כל משמעות ללא צירופן, זועקים באלפי גוונים ורגשות, בכל טמפרטורה שמקציבות העונות – גם הבנאליים שבהם. והאצבעות מדפדפות ומלטפות, מותירות עקבות דקיקות אך מסגירות של זיעה.

אמי רוטנר רותמת את מירב מאמציה  – או אולי להיפך, יש יגידו שבאותנטיות קלילה? – להיראות אשה חזקה, בעלת דעה, עצמאית, משוחררת ומודרנית. היא בזה להגדרות צרות, מסוגרות, "מוסרניות", של חיי נישואין, של זוגיות, של אהבה, של רגשות, בגידה והתמסרות. מבחינתה היא מעבר לכל אלה, ומעשיה חפים מאשמה מוסרית. היא איננה חבה דין וחשבון לאיש, ואיננה מצפה זאת מאיש כלפיה – אך מילותיה, וביניהן דווקא אלה שנעלמות, רומזות על מציאות פנימית אחרת: פגיעה, לעיתים נואשת, מזדקקת, מלאת תשוקה. אמי רוצה הכל ולא כלום, והיא רוצה לחוש באותה טוטאליות כלפיה – במלוא העוצמה שמילים יכולות להעביר.

גלימת המצפון של טלי

אי-אפשר שלא להרגיש שליאו לייקה, בטוח בעצמו, ישיר ואינטיליגנטי, הוא זה שעוטה את גלימת המצפון, ומנסה בהדרגה, בקושי רב, להכניס את בת-שיחו תחתיה. האם דניאל גלטאואר מאמין שכך נראית האשה המודרנית? שחצנית ופזיזה, אימפולסיבית ורגשנית? בעלת נכות אמוציונלית המוסתרת בקפידה תחת חוסן אידיאולוגי נפוח אך חלול? או האם אני, הקוראת המופתעת, פזיזה מידי בשיפוטי, ממהרת להשליך בברוטאליות את גלימת המצפון? וליאו, שרגשותיו שלו מסנוורים את עיניו ומכשילים את צעדיו, נע ונד בין קבלה מוחלטת לבין עקיצות מוסריות – ומסרבל עוד יותר את ההפרדה החברתית הדיכוטומית בין התפקידים המגדריים. קלישאות המינים מתערבלות כשליאו מגלם מחשבות "נשיות" ואילו אמי את ה"גבריות", וכשאלו הופכים לאלו – הדיכוטומיה דוהה ונעלמת, כמו אביב, והדברים נהפכים ברורים וחונקים כמו קיץ.

מה קורה לאותם אנשים צעירים, נורמליים עד כאב, כשהם מבינים שהצורך היוקד לכתוב זה לזו הוא "כמו לנשק, רק לא בשפתיים"? מה קורה כשהמילים הופכות ללבה מתפרצת, אשר כווה את כל אשר נקרה בדרכה, מותירה עורות חרוכים, פצעים פתוחים, פיות רושפים, נשימות כבדות, לבבות בועטים, איברים מחושמלים מכאב? מותירה את בני האדם אנושיים עד-זרא, נואשים למגע, לריח ולטעם שמילים אינן יכולות להחזיק בתוכן, לתחושות שאין בכוחן לאצור? ומה קורה כשהרגשות נוטשים את הצג? כשכל החומות נגד רוח הצפון קורסות בזו אחר זו?

טוב נגד רוח הצפון/ דניאל גלטאואר
Gut Gegen Nordwind
Daniel Glattauer, 2006
מגרמנית – דפנה עמית
2010, כתר ספרים

רוצים עוד? ביקורת ספרות | ספרים | ספרי ילדים

כמה מילים אודות הסופר החשוב מאיר שלו, שבין ריאליזם מאגי לכתיבה על מושבות א"י, מפנק אותנו ביצירות מעולות, אחת אחת.

מאת: טלי קורל

"למאיר", מקדים המשורר והסופר יצחק שלו בפתח ספר שיריו "נער שב מן הצבא" – אסופת שירים מצמררים המספרים את התוגה האישית והקוסמית הבלתי נתפסת על אובדן הבנים ועל הציפייה להם, אותה הקדיש לבנו אשר שב מן הצבא, מאיר שלו.

קצת ביוגרפיה…

מאיר שלו, סופר ועיתונאי יליד יולי 1948, נפצע בהיותו בן תשע-עשרה, בשנת 1967, בתאונה צבאית שממנה יצא בנס בריא. בראיון לעיתון הארץ מסר בזמנו כי יכול היה לשבת היום בכסא גלגלים לו לא הספיק לסטות ממקומו בשל רחש הכדור הנורה שכמעט פגע בעמוד שדרתו. רגעים כאלו של צירוף מקרים וגורל מבנים את חיינו, הוא אומר.

משפחתו של מאיר שלו היא משפחה של עוסקים בספרות – החל באביו המשורר ועד לבת דודתו צרויה שלו, אחיה ואביהם. מאיר עצמו רכש את השכלתו באוניברסיטה העברית בלימודי פסיכולוגיה לתואר ראשון שלאחריהם עסק שנים ארוכות בתחום התקשורת כתחקירן, תסריטאי, מנחה ומפיק, וכתב בעיתונים הגדולים בארץ, כאשר עד היום הוא כותב טור ב 'ידיעות אחרונות', עיתון בו הוא עובד מעל ארבע-עשרה שנים.

מאיר שלו כותב עבור ילדים ומבוגרים גם יחד, וספר הילדים הראשון שכתב פורסם כבר ב-1982 – "הילד חיים והמפלצת מירושלים" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד). בשנת 85 יצא לאור ספרו "תנ"ך עכשיו" בהוצאת שוקן, המבוסס על פירושים שפרסם במדור הקבוע שכתב בעת עבודתו בעיתון 'הארץ'. באותה שנה פורסם ספר ילדים נוסף – "גומות החן של זוהר", בהוצאת כתר, ושלוש שנים מאוחר יותר הספר "אבא עושה בושות" באותה הוצאה.

ריאליזם מאגי ב"רומן רוסי"

בשנה זו, 1988, פורסם ספרו הראשון שיועד לקהל הבוגר, ספר שביסס את מעמדו כסופר ברוך בכשרון השפה העברית וביכולת סיפור ההווי הארץ-ישראלי. היה זה הספר "רומן רוסי" (הוצאת עם עובד), המתאר אפוס משפחתי ישראלי, קורות משפחה על פני דורות, נרטיב שהמשיך בו גם אחר כך.

שנה מאוחר יותר זכה שלו בפרס ברנשטיין ליצירת ביכורים העוסקת בהווי הישראלי ובפרסים נוספים. הספר תורגם לאנגלית בשנת 91 בשם "ההר הכחול" (The Blue Mountain) ולעוד עשר שפות נוספות עד היום, ביניהן דנית, הולנדית, פולנית, שוודית, איטלקית, פורטוגזית, גרמנית וסינית.

ספר אחר של שלו שזכה לתרגומים רבים הוא הרומן "כימים אחדים" (עם עובד, 1994) שתורגם לאחת-עשרה שפות, ביניהן נורווגית, ספרדית, טורקית, יוונית, הולנדית, רוסית ואיטלקית. אותו הילד ש"קורא המון ספרים ולא מתבייש להראות את זה לכולם", במילותיו של שלו על עצמו, הוא כיום אחד הסופרים הישראלים הנקראים והמוערכים ביותר בישראל ובעולם.

בסופה של  2003 זכה בארץ בפרס קק"ל והיה בכך לסופר הראשון שזכה בו, לאחר שבשנים הקודמות הוענק בעיקר להיסטוריונים וסטודנטים שהתעמקו במחקריהם בתולדות הציונות ובהתיישבות היהודית. הפרס (עשרת-אלפים שקלים) הוענק לשלו כהערכה על מורשתו הספרותית המטעימה את הקשר בין הפרט לאדמת הארץ, לטבע ולהיסטוריה הייחודית של ארצנו. בנוסף זכה בפרסים באיטליה ובצרפת, כשבאיטליה בין היתר זכה לא מזמן (ינואר 2009) בפרס 'פורטה סיבריה' על ספרו לילדים "מבול, נחש ושתי תיבות" (סיפורי המקרא בעיבוד לילדים, הוצאת כתר, 1994), בסך הכל שנה אחת לאחר שתורגם לאיטלקית!

ויש גם ביקורת

כילדים רובנו ככולנו התוודענו ליצירתו באמצעות הסיפור שהפך זה מכבר לקאלט – "הכינה נחמה" (הוצאת עם עובד, 1990), שחינך אותנו להתמודד עם התופעה הטורדנית הזאת של טפילי הראש. שלו, בצמוד לעיסוקו הספרותי וכתיבתו העשירה עבור ילדים, עוסק רוב חייו בכתיבה פובליציסטית ובטיפול בטפילים בסדר גודל אחר – בעיות לאומיות, תרבותיות ובטחוניות בארץ השסועה שלנו. הוא עצמו הגדיר את פרנסתו כיום כמצב הנמשך אורגנית מבעיית קוצר ראייתו בילדות, מצב שבו הראייה שלו החמירה כל כך עד שהוא ראה את המציאות מטושטשת אך את הפיקציה בפוקוס. ואולם בטור הקבוע שלו ב 'ידיעות אחרונות' הוא מיטיב לבקר את המציאות הישראלית ואת המדיניות הממשלתית כמו שהן, באופן מפוכח. ובמילותיו שלו, על אף הביקורת הנוקבת שיש לו כלפי ישראל, הוא לא רואה עצמו חי או יוצר בשום מקום אחר.

הסופר מאיר שלו בהרצאה אודות "הגורל" מתוך סדרת הרצאות באוניברסיטת העברית:

עוד באתר:

ספרות מתורגמת | ספרים באינטרנט | ספרים משומשים | שירה עברית

ספרי מדע בדיוני | ספרות צרפתית | ספרים מומלצים

מדע בדיוני – מתי הז'אנר נולד? מי פרץ (או פרצה) את הדרך הלא סלולה הזו, ולאן היא מובילה? טלי קורל מחפשת את שורשי המדע הבדיוני בספרות.

מאת: טלי קורל.

לא שורשי הרוע – אלא שורשי העונג

יש שמתארכים את הולדתה של סוגת המדע הבדיוני כבר בעת העתיקה, אחרים מכריזים על ראשיתה היכנשהו בימי הביניים המאוחרים עם יצירות כמו סומניום (1630) של האסטרונום יוהנס קפלר, שנחשבת יצירת המדע הבדיוני הראשונה, שלמרבה האירוניה נכתבה ככזו כדי להמנע מסנקציות חמורות של הכנסייה;  ואחרים מבחינים בתחילתה במאה השמונה עשרה ביצירות סאטיריות כמו מסעות גוליבר (1726) של ג'ונתן סוויפט או מיקרומגס (1752) של וולטר. אחרים יאמרו בוודאי שהז'אנר נולד כתחום מובחן של ממש במאה התשע-עשרה עם הופעתן של יצירות כגון "מלחמת העולמות" ו"מכונת הזמן" של ה.ג'.וולס הנודע והמוערץ.

ובוודאי אי אפשר להתעלם מההערצה המוצדקת לאייזק אסימוב שהמציא ושכלל את התת-סוג הרובוטי טנולוגי בתוך עולם המד"ב והתחיל את כתיבתו הפורה בשנות ה40 של המאה ה-20 עם יצירות המעלות שאלות חברתיות גורליות כמו "עד לכוכבים, “שקיעה" ו"השאלה האחרונה" שהשפיעו על יוצרים מאוחרים יותר כמו דאגלס אדאמס ויצירתו "המדריך לטרמפיסט לגלקסיה "כשספר ראשון של הסדרה יצא לאור בשנת 1979 בעקבות תסכיתי הרדיו.

עצם ההגדרה של יצירה נתונה כמדע-בדיוני היא סוגיה שנויה במחלוקת: את 1984 יגדירו חלק מהקוראים והמבקרים כ"מדע בדיוני רך", תת-סוג המתאר אוטופיות או דיסטופיות המפרטות את מצבה העתידי של האנושות מבחינה חברתית בעיקר ומעט מהבחינה הטכנולוגית. אחרים יגדירו את הספר כ"הסטוריה חלופית" שכן הוא מתייחס לתקופה שעבורנו היא עבר שיכול היה להתרחש אבל לא קרה. ואילו אחרים יתייחסו לסיפור כאל נובלה פילוסופית-סוציולוגית המתריעה מפני נזקיה האפשריים של חברה פוליטית קיצונית שבה הכוח מרוכז בידי מעטים.

כשמרי שלי כתבה את "פרנקנשטיין או פרומתאוס המודרני" בשנת 1818, סביר מאוד להניח שגילויים כבירים בתחום החשמל באותה תקופה היו אלה שהשפיעו על עיצובה את דמות המפלצת הנולדת באופן חשמלי מתוך המוות של האחרים. וזאת מדוע? בשנת 1780 אנטומאי איטלקי בשם גלוואני מצא את "החשמל החייתי", שלגביו פרסם מאמר 11 שנים מאוחר יותר, ובו תיאר את גילוי הזרם החשמלי, שנגלה לפניו כשערך ניסוי בצפרדע מתה שרגלה קרטעה בתגובת מגע של מתכות ושל הפעלת חשמל סטטי.

בסופה של אותה מאה, “גילוי" חדש נחשף לציבור, והפעם בתחום האסטרונומיה: בשנת 1877 האסטרונום שיאפרלי טעה לחשוב עקב תצפית אסטרונומית ייחודית שבמאדים קיימות תעלות שעל פי האמונה נחצבו באופן מלאכותי – כלומר על ידי יצורים חיים. 17 שנים לאחר מכן האסטרונום לוול דיווח גם כן על הימצאות תעלות, והפעם באמצעות ציוד משוכלל יותר. במשך שנים נחשב כי במאדים קיימים חיים ומאגרי מים. באותה תקופה ממש, בשנת 1898, פרסם וולס את ספרו האלמותי "מלחמת העולמות" המתאר פלישת יצורים ממאדים התוקפים את בני האדם בנשק כימי וכובשים את אנגליה. סיפורו נולד מתוך התחושה הכללית שאכן יכול להיווצר קשר כלשהו עם תושבי מאדים, וספרים המושפעים מרעיון זה באו אחר כך בהמוניהם.

מבט רחב על ספרות מד"ב

המשותף ליצירות המדע הבדיוני הוא הביקורת הארסית של כולם כלפי חולשות המין האנושי. וולס תקף את הקולוניאליזם, סוויפט את היהירות המדעית, וולטר את הדת הממוסדת, שלי את החלוקה למעמדות ואליטיזם, ויליאם גיבסון את הסכנות שבשוק החופשי ובטכנולוגיה  (“נוירומנסר”, 1984, שכנראה השפיע על סרטים מודרניים כמו "קוד מסוכן" ואחרים) ועוד ועוד. האחרון הושפע לטענת הסופר מסרט המד"ב "הבריחה מניו-יורק" (1981) שהוא עצמו נכתב בעת פרשת ווטרגייט שהכפישה את הנשיא ניקסון. זוהי דוגמא כיצד בעיות חברתיות, ספרות מד"ב ביקורתית  וקולנוע מד"ב פוליטי למעשה שלובים זה בזה במעגל המזין את עצמו.

האם יש סיכוי למד"ב מצליח בעברית?

בניגוד לתחושה הרווחת, הרבה ספרים נכתבו בז'אנר בעברית, אמנם תפוצתם מעטה ורובם נשכחים. קהילת מד"ב ופנטזיה של אתר נענע ריכזה רשימה של ספרים, בהם אפשר אפילו למצוא את אלטנוילנד של הרצל, את עמוס עוז, אופיר טושה גופלה ואלונה קמחי.  להצליח בארץ בקנה מידה של חו"ל זה כבר סיפור אחר – כי אולי אנחנו אוהבים לכתוב מד"ב בעברית, אבל פחות אוהבים לקנות אותו. אנחנו כמובן אופטימיים.

קיראו באתר:

ספרות מתורגמת | ספרים באינטרנט | ספרים משומשים | שירה עברית

לאה גולדברג. השם הטבוע במוחנו ככוכב בשדרות הוליווד, כשסיפוריה, עיבודיה וחרוזיה מהדהדים בליבותינו לאחר שליוו את ימי ילדותנו – מי הרי לא טייל עם פלוטו הכלבלב מקיבוץ מגידו, ומי לא תהה על האורחים המוזרים שפקדו את הדירה להשכיר, או המתין בהשתאות ובציפייה דרוכה לגילוי סודם של שלושת האגוזים, ההופכים את המגלה למאושר בעולם.

מאת: טלי קורל

לא ייפלא שעבור רובנו, הקוראים הישראלים, לאה גולדברג הייתה בת-לווייתנו כמעין אמא שנייה, מכסה בשמיכת חרוזיה על תמימותנו. ואולם, לא רבים יודעים זאת, לאה גולדברג היתה אשה סנטימנטלית עד מאוד, אקדמאית ומסאית רצינית מגיל צעיר, ונוטה להתאהב בגברים בלתי מושגים עוד מימי נערותה המוקדמים.

אביה סבל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, מה שהשפיע על יצירתה, והיא לא התחתנה או הביאה ילדים לעולם. בחייה נודעה לאה גולדברג בעיקר כאקדמאית מוערכת וכמבקרת ספרות ועורכת, ורק לאחר מותה הפכה להיות האגדה שאנו מכירים היום.

במחצית הראשונה של המאה העשרים הימים היו אחרים – והשאיפות אחרות. היתה גם אהבה אחרת לארץ. אהבה של ממש. אהבה בוערת. לאה גולדברג אהבה את ישראל, אך בניגוד למשוררים ולמשוררות אחרות, שפיארו את המולדת וכתבו שירים ציוניים, גולדברג כתבה על הכאן והעכשיו, על הרגשות שבוערים באשר לנפתולי החיים באשר הם. הייתה שירה על הארץ, אבל היו אלה בעיקר מילים של געגועים לארץ אותה עזבה.

געגועים לנופים אחרים? לאה גולדברג

קצת ביוגרפיה…

גולדברג נולדה בקנינסברג, שעתה היא חלק מרוסיה, בשנת 1911, ועלתה לישראל בהיותה בת 24 – לא לפני שהשלימה דוקטורט מאוניברסיטת בון בבלשנות שמית (התמקדות בניב השומרוני), כשהייתה בת 22 בלבד. מייד אחר כך כבר לימדה גולדברג הצעירה ספרות בגימנסיה עברית. שנה לאחר מכן אמה הצטרפה אליה והן גרו יחד בתל אביב.

בישראל המשיכה גולדברג לעסוק בהוראה, אך לפני כן, בשנות העשרים לחייה, פרסמה בעיתון 'דבר' ביקורות ספרות ואמנות ומשם המשיכה בעיסוק הכתיבה והעריכה בצמוד להוראת ספרות כללית באוניברסיטה העברית. בשנת 1963, כשהיתה בת 52, נתמנתה לפרופסור באוניברסיטה, והקימה את החוג לספרות משווה.

גולדברג הייתה בשלב זה כבר לאחר קריירה ארוכה ומכובדת בעריכה למבוגרים ולילדים ובהוראה, קריירה שטרם נפסקה. במהלך שנים אלו פרסמה לאה גולדברג ספרי שירה, פרוזה למבוגרים וסיפורי ילדים לרוב.

היא הייתה סופרת פורייה מאוד, אסרטיבית, וליבה החם לא נתן לה מנוח שכן גם בשנותיה המאוחרות עוד המשיכה להתאהב בגברים לא מושגים, כפי שכתבה ביומניה שפורסמו בשנים האחרונות בהוצאת ספריית פועלים.

במרץ 1929, כשהיתה בת 18, רשמה גולדברג ביומנה מעין דיאלוג בינה לבין עצמה – מונולוג כן ומרגש: הנערה שטענה שהיא סובלת בחייה, השיבה לעצמה בנחרצות שאלו הם החיים. שבחיים רגעי הצער אינם נחותים מכל רגע אחר במהותם. הם אפילו טובים. ואז היא שאלה את עצמה – מה על החלומות? איפה בעצם מקומם? כך היא מקשה על עצמה, צעירה בת 18, משוררת וסופרת כבר אז בנשמתה, יוצרת: לחלום זה בסדר, היא משיבה. זה מותר. אבל רק אם החלומות האלה הם הקדמה ל"שירים לא רעים ופרוזה הגונה". כי לחלום סתם – לחלום סתם זה אסור. דבר אחד נותר לה באמת, כשהיא מנסה להתפכח מאהבה כוזבת – הספרות העברית. ואז היא משתיקה את עצמה, מפוחדת. יראה מן השם הזה. שם שלמעשה הקדישה עבורו את חייה.

בשנת 1970 נפטרה לאה גולדברג, בהיותה בת 59. באותה שנה הוענק לה לאחר מותה פרס ישראל לספרות. ואולי דווקא פרס זה היה האבן המתגלגלת הראשונה במדרון שהפכה את גולדברג לקאלט שהיא היום בתוככי כולנו. החוקרת והמתרגמת שתרגמה עבורנו את איבסן, שייקספיר וטולסטוי, ידועה לנו היום בזכות מה שהתחבטה בו עוד מאז נעוריה – תרומתה הנפלאה לספרות העברית.

רוצים עוד? קיראו על שירה עברית.

שעת ערב ובני השבט כולו נאספים מסביב לאש לקבל את פניו של ליל ירח מלא. זקן השבט, החכם, פניו מוכרות לכל ושמו נישא על שפתי כל, נושא דברים, מהתל במשחקי לשון, מתפתל, לץ, חושק שיניים, רושף, נוהם, מפחיד, מרתיע, מגלגל מצחוק, מפסיק, נושם. ובין לבין – לשונו מספרת סיפור ובני השבט כולם מהופנטים.

מאת: טלי קורל

אנחנו בוודאי רוצים להאמין שמסורות מספרי סיפורים שרדו והשתמרו, ונהוגות עד היום במקומות פחות אורבניים בעולם, באיזורים בהם לסיפור שבעל פה השתמר קסמו ובהם יכולים להיאסף אנשים יחד שלא תחת כוחם של משחקי המונדיאל. ישנם סיפורים מחוצה לכדור ולשחקנים הרודפים אחריו. בעולמות ללא כדורי-רגל אנשים רודפים בדמיונם אחר סיפורים.

על פי אגדות הרומאים, סיפורי המשלים של איזופוס עלו לו בחייו. איזופוס חי ככל הנראה בין המאה השישית לשביעית לפני הספירה ביוון העתיקה, ומשליו המיוחסים לו העוסקים בעיקר בבעלי חיים נישאים היום בפי כל. משל מפורסם ואהוב המיוחס לאיזופוס מספר על אריה שחמד לטרוף עכבר משום שזה העירו משנתו. מלא חימה החליט אמנם לוותר לעכבר, כשזה שכנע אותו בבכי תמרורים כי אם יחוס עליו יום יגיע והוא ישלם לו כגמולו. החימה של האריה הפכה לצחוק רועם ורחמים כלפי העכבר הקטן, ולכן שחררו. יום אחד רשת ציידים לכדה את האריה הגדול והחזק ושאגותיו נשמעו עד למרחקי היער. העכבר הקטן זיהה את שאגתו, הגיע חיש מהר וכרסם את הרשת ושחרר את האריה לחופשי.

ואולי היה זה פשוט אורח חייו עצמו של איזופוס שלא מצא חן בעיני כוהני הדלפי, שראו בו כופר לכל דבר. על פי המסופר, הם הרגוהו משום שהעביר ביקורת נוקבת על שיטת הנבואה של האורקל, שבסיסה בתאוות בצע. דומה הדבר באופן לא מפתיע לביקורת המודרנית כלפי המוסד הכנסייתי המבקש תרומות ומנחות בעד מחילה.

אגדה, מיתוס, משל?

את כל אלה קושר הסיפור – השמועה ההיסטורית לגבי אופן מותו של איזופוס היא בחזקת אגדה, סיפוריו -  משלים, ומסריהם של נביאי הדלפי באתונה הקלאסית או של הכמרים בכנסייה המודרנית מכילים מיתוסים, אמונות טפלות והבטחות הנשענות על אמונה בכוח עליון. כל אלו הם סיפורים ממינים שונים המרכיבים את חיינו. משל האריה והעכבר הוא דוגמא לסיפור שבו יש לעלילה נמשל – מסר שמועבר על ידי דימויים ואיתו אנחנו יכולים להזדהות. בעלי החיים במשלי איזופוס מייצגים בני אדם ואת תכונותיהם הטובות והגרועות.

ועוברים לבוקאצ'ו…

משל מפורסם אחר הוא משל המערה של אפלטון הפילוסוף היווני הידוע, כאשר גם משל זה תפקידו לגרום לנו להביט בנפשנו פנימה ולשאול את השאלות המתבקשות על אורח חיינו. בספרו האלמותי "המדינה" מתאר אלפטון מצב מקאברי בו בני אדם כפותים במערה וחוזים בצלליות ריקוד האש על הקיר – לא את האש הם רואים אלא רק את תוצרי תנועתה בצללים. תמונות אלה הופכות למציאותם. כאשר אחד מהם מצליח להשתחרר מהכבלים, לצאת מן המערה אל העולם, להיות על סף השיגעון ולהצליח לחזור – כמובן חבריו אינם מאמינים לדבריו וחושבים אותו למשוגע. זהו כוחם של סיפורים להקסים ולהתל בנו בו בזמן.

מאות שנים מאוחר יותר, ג'ובאני בוקאצ'ו הופך את מגפת המוות השחור לקרקע לאסופת סיפוריו הקצרים – דקמארון, בת המאה ה-14. ספר עב-כרס זה מאגד סיפורים בתוך סיפור – המגיפה הקשה מניסה חבורת צעירים מפירנצה, ואלה, כדי להעביר את זמנם במקום מסתור, מספרים זה לזה סיפורים על פי נוסח קבוע. עשרת הצעירים מספרים לנו מאה סיפורים בעשרה ימים – סיפורים מצחיקים ומכעיסים לפרקים, שבמאה הארבע עשרה ככל הנראה נחשבו לסאטיריים ועוקצניים, אך כיום נחשבים כמאדירים שנאת נשים וטעם-רע. אלו סיפורים קצרים, הפורשים עלילות יומיומיות פרוזאיות ומטרידות – משברי אמונה בין בני זוג, שקרים ותככים, בגידות, מוות וקונדס – בקיצור, טלנובלה נוסח ימי תחילת הרנסאנס.

הסיפורים המוכרים והמצליחים ביותר היום הם הרומאנים רחבי היריעה. בין אם אלו רומאנים היסטוריים, ספרי בלשות, מתח, קומדיה או "ספרי טיסה" – אנו אוהבים לקרוא ספרים ארוכים ומסועפים בעלילות מרתקות, מותחות, מדגדגות, המביאות אותנו לכסוס בציפורנינו, לחרוק שינינו, ואולי אפילו לנהום מידי פעם, מצהלה או מתוך זעם, מעצב או משמחה. ממש כמו מספר הסיפורים בערב לבנה מלאה.

בעניין?

• ספרות מתורגמת
• ריאליזם מאגי
• ספרי מתח
• רוצים לכתוב אלינו?
• ביקורת ספרות
  

לרומאן המודרני שורשים הנטועים עמוק בתרבות האנושית ומשתרעים רחוק. הרומאן הפיקרסקי למשל, הוא הסוגה הנחשבת לצורה המוקדמת של הרומאן המודרני, הרבה אחרי השירה האפית שהיא הבסיס הארכאי לשניהם.

ברומן הפיקרסקי הפרוטגוניסט הוא אדם דחוי חברתית, מעין טימון איש אתונה או אודיסאוס בגרסא יותר עכשווית שלהם, רק שבניגוד להם, הוא איננו בוחר בנדודים אלא אלה נכפים עליו משום נסיבות חייו.

הרומן "קאנדיד" של וולטר הצרפתי הוא דוגמא מאוחרת יותר ומובהקת ששורשיה בסגנון זה, ובסיפור זה שיצא לאור בשנת 1752 הגיבור נע ונד בין מאורע מטורף למשנהו, בסחרחרה גרוטסקית שאמורה ללמדו כי המציאות אולי איננה הטובה שבעולמות האפשריים, כפי שמלמד אותו מורהו בביתו. יצירתו של וולטר לועגת לכל מה שאפשר ללעוג לו בחברה האנושית, וכך אכן הרומן הפיקרסקי מאופיין באלמנטים סאטיריים ובריבוי של מאורעות, רובם חסרי הסתברות הגיונית בעליל.

גם טום ג'ונס (1749) של הנרי פילדינג הבירטי משתלב בקטגוריה זו, המתאר סאגה רבת תהפוכות של נער סורר החל מחיי תענוגות וחסרי דאגות ועד למלחמת קיום של ממש (במובנים רבים טום ג'ונס וקאנדיד מהווים מראה הפוכה זה לזה, למרות הסוגה המשותפת – טום ג'ונס הוא כאפוס מודרני, ואילו קאנדיד מתומצת וחריף).

האפוס, שנחשב אביו של הרומאן המודרני, אפשר לראות בו שירה ארוכה עתיקה, או סיפור פיוטי עד לעייפה. בסוגה זו מוקד העלילה הוא הגיבור שעובר תלאות רבים, על רקע מסע חניכה, גילוי או אווירה חברתית או פוליטית ייחודית, וכן גם על רקע של קונפליקט בין הטוב הנצחי לרע הנצחי.

ישנם דברים שלא משתנים – שהרי עד היום הספרות המודרנית אוהבת לעסוק באינדיווידואל התר את העולם, מכורח או מבחירה, על מנת למצוא בו בעצם את עצמו מחדש (בספרות וכן במציאות).

המשותף לאפוס ולרומן המודרני הוא ההיקף – רומן בדרך כלל מוגדר ככזה כאשר הוא ארוך דיו ומקיף ורחב בעלילתו. עלילות קצרות יותר ומורכבות פחות מוגדרות כסיפורים קצרים, נובלות וכך הלאה.

מחזות ומסות הן קטגוריות נפרדות, וכך גם שירה ולעיתים קומדיות וסיפורי אימה – שיכולים להכתב בהיקפים שונים ובסגנונות שונים. האפוס הקדום קשור קשר הדוק למיתולוגיה – ואילו הרומן המודרני כמעט ולא עוסק בקשר זה משום תרבותנו העכשווית החילונית שמקדשת את המסע האישי ולא את הנרטיב המיתי – אלא אם הוא חלק מן העלילה המסייע לקדמה ומוסיף לה נופך.

אפוסים נודעים הם השירות ההומריות – האיליאדה והאודיסיאה שנכתבו במאה השמינית ככל הנראה לפני הספירה והיוו השראה עד היום ליצירות כמו "יוליסס" של ג'יימס ג'ויס, המגוללת מעין אודיסיאה מודרנית, את סיפורו של הגיבור לאופולד בלום לאורכו של יום אחד בלבד, בהיקף של מאות עמודים ועומק בל יתואר של רפרנסים תרבותיים מרתקים, בסגנון זרם התודעה (רומנים וסיפורים המדגישים את תודעתו של הדובר ומחשבותיו על העולם, לפעמים בסגנון חופשי לחלוטין המתעלם באופן גלוי מחוקי כתיבה ואסתטיקה), כאשר הוא למעשה נחשב על ידי רבים כמבשרו של הרומן המודרני בסגנונו הנוכחי.

תת-סוג בסוגת הרומן הצובר פופולריות חסרת תקדים הוא הרומן ההיסטורי, כאשר רומנים היסטוריים הם הראשונים בשנים האחרונות להפוך לרבי מכר. בדרך כלל רומנים היסטוריים מגוללים עלילה בדיוק כמו ברומן רגיל, כלומר באופן מורכב ורב-רבדי, תוך תיאור רגשות הגיבור והצלבת חייו עם דמויות שונות ומגוונות – רק שהרומן ההסטורי עוסק בדמויות אמיתיות של אישים הסטוריים שחיו בעבר, ומבסס על סיפוריהם האמיתיים את העלילה הבדיונית. במקרים אחרים רק התקופה או מאורעות הסטוריים ספציפיים הם אמיתיים וכל היתר הוא בדיוני לחלוטין.

רומן היסטורי הוא דוגמא לזכות ויכולת הסופר לשלב ברומן בדיון ומציאות במעגן ההסטוריה עצמה. רומנים הסטוריים מצליחים של ממש במאה העשרים, הנחשבים איכותיים בו בזמן, הם ספריו של אומברטו אקו, החוקר, ההסטוריון והבלשן האיטלקי – שם הוורד (1980) הוא המפורסם בהם, המגולל פרשת מתח ובלשות בימי הביניים, מתוך ידע רב שצבר הסופר על הדת, פילוסופיה, מדע ובוטניקה – ותחומי ידע נוספים. יצירתו המאוחרת יותר היא באודולינו (2000) המתייחסת בציניות ובהומור לגבול הדק שבין אמת לשקר בהמצאה הספרותית ובסיפורים שבעל פה, בטבע האנושי ובמהלכה של ההסטוריה, על חמקמקותה. גם עלילה זו חלה בימי הביניים (המאה ה-12) ומכילה ידע רב של הסופר – היותו של אקו "איש אשכולות" ברוח הרנסאנס, אך מודרני.

אולי יעניין אתכם לקרוא על…?

[פרוייקט הספר הראשון שלי - מיזם קריאה מקסים!]

[רוצים לכתוב אלינו ולקבל ספרים חינם? זה אפשרי!]

[הלדור לכסנס - מה לי ולאיסלנד? נקודת מבט אישית]

טלי קורל קוראת את "הילד שאהב לאכול ספרים" של אוליבר ג'פרס ושואלת למי הוא מיועד. טעים לה.

הילד שאהב לאכול ספרים / אוליבר ג'פרס

The incredible book eating boy

מאנגלית: תמי קרמר

2009, הוצאת כתר ספרים

אוליבר ג'פרס, מאייר אירי מוכשר ללא ספק, בשלושים ושלוש שנות חייו כבר הספיק לזכות בעולם להצלח אדירה. מה זה אדירה. הקוריקולום ויטה הצנוע שלו כולל קליינטים עלומים כמו אורנג' אנגלייה, סוני, סטארבאקס, טיימס האירי, הגארדיאן והטלגרף. הילד שאהב לאכול ספרים, ובשפת המקור – The incredible book eating boy, ספרו השלישי לילדים, יצא לאור באירלנד בשנת 2006 וזכה בפרס לספר הילדים הטוב ביותר של השנה. שנתיים מאוחר יותר ג'פרס נכלל ברשימת 'מאיירי הספרים החדשים הטובים ביותר' של מגזין טיימס.

כשאני אוחזת בספרו של ג'פרס בידיי, מדפדפת וקוראת בו, אני עוברת מעין תהליך – יש בי סקרנות כמובן, כלפי עלילה: משיכה, התעניינות והנאה. בדקות הקרובות מתרחשת ספיגה של הרעיון, הפשוט למדי: הסופר לועג באופן ברור, או בעצם משתמש בביקורת שהפכה כבר לנוסחה שבלונית במידת מה, לאותה אובססיה של אנשים לספרים ולנטייתם "לאכול" ו"לבלוע" אותם מבלי להבינם. ואז מתגבשת במהירות עוד השגה – זהו מסר למבוגרים, לא לילדים. בתור קוראת-עוברת-אורח בוגרת, אני שואלת את עצמי האם הסיפור הזה בכלל מיועד לילדים, או שהוא מיועד לאותם מבוגרים אליהם ג'פרס מכוון את ביקורתו. האיורים, לעומת זה – שכל כך קוסמים, מרתקים, ציניים ובעלי משמעויות כפולות או סימבוליות לעיניים שלנו, עיניים בוגרות שיכולות להבין מבין הקווים – עבור ילדים יכולים להראות קודרים, עמוסים ומבלבלים. אבל אז – אז עוברת בי תחושה משונה. והנה תוקפת אותי ההשגה הנוספת, או שיש לומר בימינו – השנקל נופל.

לצערי או לשמחתי לא גדלתי על הצבעים העזים הזועקים מספרי  דורה או המועדון של מיקי מאוס. צבעוניות האיורים של מיץ פטל אמנם אנרכית, אבל הציורים עצמם שמרניים למדי, ואין בהם, כמובן, שום תחושה מפוקסלת. הם טירוף של אצבעות אדם על הנייר, ולא על המקלדת. לא גדלתי על רקע האינטרנט כמובן מאליו ולא על שפע תוכניות ריאליטי. בילדותי הלא רחוקה הפורמט טרם הומצא כלל. גדלתי בצמוד לפתיחתו של ערוץ 6, הערוץ היחידי לילדים מלבד הערוץ הראשון שכלל שידורים עבורם -  כשהיום היצע ערוצי הילדים מתרחב בהתמדה.

מודל לגיטימי

אז פתאום אני מבינה, שרגע, אולי העיניים שלהם והמוח שלהם רגילים לאינטנסיביות הזאת, לעומס ועודף הגירויים, לאנימציה פרועה ולפונט מתחלף בכל עמוד. או פריים. לציניות ולרעיונות שפעם נחשבו תחומים בממלכת המבוגרים בלבד. ובכלל נראה עכשיו שאיוריו של ג'פרס לא מוגזמים כלל. מינימליסטיים אפילו. או-אז אני קולטת את היהירות שלי שבלנסות לכפות את הפסיכולוגיה שלי כילדה שגדלה כשהקשקושים הגסים על הפוגים נחשבו חתרניים ממש, על ילדים שבשבילם הפריצות והמסרים בשנקל הם מודל לגיטימי לכל דבר.

הצצה לספר באתר הסופר (לא למאכל)

ג'פרס מתאר בקווים ייחודיים, בשימוש בטכניקה של מדיה מעורבת, את הגרגרנות שלנו לתוצאות מיידיות. לאכול ספר ולהחכים ממנו כאן ועכשיו. לא אחר כך, לא עוד שנה, ובטח שלא עשר שנים. לא פלא שהילדים שלנו רוצים להיות מפורסמים ומצליחים ברגע אחד. מה איתנו? האם התיישבנו לרגע אחד על מנת לקרוא, לעכל, לחשוב, להרהר, לפני שהתחלנו לבלוס? לפני שמילאנו את הספריות והארונות שלנו במפלי ספרים שלא נקרא אפילו את מחציתם?  מי שטוב לו עם כאב הבטן לא מרגיש שמשהו לא בסדר. אנו מאביסים את גופנו בכל כך הרבה ידע עד שאנחנו לא מזהים את קריאות מצוקתו – שהוא בעומס וכבר הפסיק לעכל.

רק לטעום

אולי בימים כאלה, והנה הסנטימנטליות הערכית מתגנבת לה – ראוי באמת שיקראו הילדים מילה או שתיים – על טיבה של הקריאה עצמה. כן, על הדפים הכרוכים המוזרים הללו שלא באים מהטלוויזיה או מהמחשב. אז אולי הם עדיין לא מבינים מה זה אומר להגזים בצריכת ספרים מתוך התפארות בורגנית מתייהרת, ואין להם שמץ של מושג סגלגל למה לאכול יותר מידי ספרים יכול להיות מסוכן באמת. הרי זה בגדר מאורע קוסמי נדיר כמעט אם הם "אוכלים" ולו ספר אחד. אחרי שיקראו על הילד שאהב לאכול ספרים, מי יודע, אולי ירצו לנסות בעצמם. מילה אחת, רק לטעום.

מאת: טלי קורל

הריאליזם המאגי אף בתור הגדרה אפוף מסתורין – עד היום מתחבטים בשאלה כיצד להגדירו ואילו יצירות לכלול בו. בעוד ישנם שיגדירו תחתיו בצמצום את יצירות חברי תנועת ה"בום" של אמריקה הלטינית, אחרים ירחיקו עד פרנץ קפקא, פטריק זיסקינד, גינטר גראס וסלמאן רושדי.

יהיה אשר יהיה, הסגנון הריאליסטי המאגי הוא סוגה ספרותית – למרות שכיום מתייחסים בשם זה גם אל זרמים באמנויות אחרות כמו קולנוע ואמנות פלסטית – הכוללת היבטים מאגיים, על-טבעיים או אל-הגיוניים המעורבבים באווירה הריאליסטית בד בבד.

בריחה משלשלאות ההגיון והפרוזאיות
אפשר לראות באופן סיפור זה דרך להבנת המציאות על ידי הבריחה משלשלאות ההגיון והפרוזאיות. הקסם והנורמליות חוברים זה לזה וכך הקורא מקבל את זה ואת זה באותה הפתיחות כששניהם כביכול מצייתים לאותה חוקיות קוסמיות. ואולי החוקיות היא שאין חוקים? מעברים כאוטיים או פואטיים בין זמנים, חוסר לכידות בדמויות ועיוותים במרחב הם מן הסממנים הבולטים ביצירות הספרותיות של הסוגה.

מקובל לראות את הפרץ של הריאליזם המאגי בתנועת הספרות החלוצית של הסופרים הצעירים והאמיצים בני אמריקה הלטינית, שהושפעו בכתיבתם מהפוליטיקה ההפכפכה של ארצותיהם ומשגשוג המודרניזם הספרותי בצפון אמריקה.

עם יוצרים אלה מונים בדרך כלל את חוליו קורטזר הארגנטינאי, קרלוס פואנטס המקסיקני, מריו ורגה ליוסה מפרו, וגבריאל גרסיה מארקס מקולומביה. הם פעלו בעיקר בשנות ה-60 וה-70 ויצירותיהן היו הראשונות להתפרסם בהיקף כל כך רחב באירופה ובעולם.

את הזרם שהם שייכים לו מקובל לכנות בשם "בום אמריקה הלטינית" – The Latin American Boom,  שבדומה ל"לפלישה הבריטית" בתחומי המוסיקה המודרנית, הם החדירו את סגנונם, הריאליזם המאגי, לעולם המערבי כולו. אנחנו, קוראי העברית, קיבלנו אותם באיחור מה בדמותה של ספרות מתורגמת.

בורחס או מארקס? שאלת השאלות
יש כאלו שרואים בחורחה לואיס בורחס את הפורץ והמבשר של הפתיחות האירופאית הזאת לז'אנר החדש – שכתב כבר בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים והתפרסם בעולם בזכות יצירותיו הייחודיות כמו "גן השבילים המתפצלים", "מבוכי הזמן" ו-"בדיונות", העוסקים כולו בנקודת ראותו המיוחדת את העולם החברתי והתרבותי, לרבות המצאתו את הסגנון של המתבונן מהצד הממציא סופרים ויצירות שאינם קיימים אך מוצגים ככאלה כחלק מעלילה ומוקד העלילה, באופן אינטלקטואלי וחד.

אך גבריאל גרסיה מרקס היה ועודנו הסופר הבולט ביותר של פרץ הכותבים הלטיניים של שנות השישים (כשבורחס כנראה סלל עבורו את הדרך מבחינת ההכרה העולמית באזור הגאוגרפי הנתון) ויצירתו "מאה שנים של בדידות" (1967) היא המזוהה ביותר עמו ואף זיכתה אותו בפרס נובל היוקרתי.

בסאגה מיוחדת זו הנפרסת על פני מאה שנים, מסופר סיפורה של שושלת משפחתית שחיי בניה שלובים במציאות הקשה ובדמיון המטורף. תחילתו של הסיפור בפטריארך ג'וזה ארקדיו שעוזב יחד עם אשתו את עיר מולדתו כדי לחפש אושר ומשמעות במקום מרוחק. בעת מסעם הימי הוא חולם חלום חזיון שבעקבותיו הוא מחפש בעקשנות אחר העיר מקונדו, עיר המראות המשקפת את העולם.

כאשר הוא מוצא אותה הוא מקים בה בית וצאצאיו נכפפים למציאות העיר בה דמיון מתערבב עם בעתה ריאלית. עד לסוף העלילה הקורא חש מוקסם אך חנוק למול חוסר יכולתם של בני המשפחה להתנתק מהגורל ההזוי והמאגי של ה"קארמה" המיסטית של העיר.

ספרים נוספים של מארקס שימרו את האווירה שבה חוקים מסוגים שונים מתערבבים זה בזה ולא ייפלא מדוע שמו חרוט במוחותיהם של אוהבי ספר בכל העולם. בין יצירותיו האחרות המפורסמות מצויות "כרוניקה של מוות ידוע מראש" (1981), "אהבה בימי כולרה" (1985), "לחיות כדי לספר" (2002) ו"זכרונות מהזונות העצובות שלי" (2004). כל ספריו רבי מכר עד היום ונחשבים למגדירי הסוגה של הריאליזם המאגי.

לז'אנרים נוספים שיעניינו אותך: ספרי ילדים | ספרות מתח

כתיבה מעניינת אותך?

הגיע הזמן לומר את זה. "האריה שאהב תות" הוא אחד מספרי הילדים הבעייתיים שיש. זה לא מונע ממנו להיות רב מכר וספר אהוב ביותר. מה מצאנו בספר הזה? מה מצאו הילדים?

האריה שאהב תות – למה ילדים אוהבים את הספר?

א. המצלול

המילה תּוּת חוזרת על עצמה עשרות פעמים במהלך הסיפור דל היריעה. לילדים קטנים קל יחסית להגות את המילה (יותר קל מ"אמא", פחות קל מ"אבא"). במקום חרוזים (שבקושי יש, ועם זה אין לי בעיה בכלל), בחרה הסופרת לסיים את השורות באותה מילה:תּוּת. "פעם אחת הלכו ילדים קטנים לטייל ביער ההוא, ולילדים ההם היה תות. כי במקום שבו הם גרו ושממנו לטיול יצאו היה תות. וכשהם יצאו לטיול, אמא שלהם שמה להם בתיק האוכל תות, כדי שאם פתאום יהיו רעבים, יוכלו לאכול תות. הרבה תות". פשוט, בסיסי, קל. יצירתי? לא יותר מדי, אבל אין הכרח ליצירתיות בשום מקום.

ב. הויזואליות
תות הוא יופי של פרי. לא סתם אנחנו מאמינים בכך – הוא משדר בריאות, חשק, מתיקות, חושניות, טעם. זהו פרי שאהוב גם על ילדים (אפילו אלו שאלרגיים אליו עדיין אוהבים אותו), וגם על הורים. חשבו על אותו הספר, רק שהכותרת שלו היתה "האריה שאהב חסה". לא בדיוק אותו דבר, הא? להורים קל להתחבר לחיבה לפרי האדום האדום הזה (וכנראה גם לחברות התרופות, שנותנות לסירופים לילדים טעם דמוי תות על מנת שהילדים ישתו אותו).

הוסיפו לכך את העמודים הפנימיים לכריכה, אשר מורכבים מטפט לבן שעליו הדפסים של ארטיק אדום, ביצת עין, תפוח, בננה, פסטה, במבה, גזר – כל מה שילדים מכירים ואוהבים. אוכל בסיסי ופשוט, אוכל ש"בריא" לנו. אגב, זה העמוד האהוב על אחיין שלי, שמשתמש בו כקרקע פוריה להצגת הידע הוורבלי ההולך וגדל שלו. והעמוד האחרון, שכל כולו תות גדול, מצויר בידו האמונה של דני קרמן (שאגב, איוריו לספר זה אינו פסגת יצירתו לדעתי: חלקם מפחידים או פשוט לא נעימים).

למה הורים אוהבים את הספר?

כי הבן של החברים אוהב, כי הבת של השכנים. כי זה מדבק, בדיוק כמו כל טרנד אחר. אה, ואיך שכחתי. כי כתבה אותו תרצה אתר. כן, אותה תרצה אתר, בתו של אלתרמן המהולל. היצירתיות חייבת לעבור במשפחה, לא? מסתבר שלא.

אחת ולתמיד, למה אני שונאת את הספר הזה כל כך, למה אני נכנסת בו באופן אישי? מה כל כך דחוף לי?

בדיוק בגלל שהוא רב מכר, בגלל שאבות ואמהות וסבתות קונות את הסיפור הזה, "שיהיה בבית, הרי שמעתי עליו כל כך הרבה". אבל מה יושב בבסיס של זה? קנאה? חוסר הבנה? לא.

בגלל שהוא ספר בעייתי, עם גוונים של טיפשות, אטימות וקונפורמיות מהצד הכי מכוער שלה. כי אם הסיפור עוד איכשהו נסבל עד סופו, בעמוד 20 אנחנו מגלים שהאריה בכלל לא אוהב תות (שזו זכותו המלאה, ואין לי טענות נגדו), ו…: "ומאז הוא אוכל רק מה שאמא שלו מכינה, ולא רוצה דברים שאין, ושרק לילדים אחרים יש. הוא אוכל ביצה ולחם וגבינה לבנה, והוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש". חבר'ה, האמירה הזו, ואפילו היא לבדה, מהווה עילה מספקת בכדי לא להביא את הספר הזה לדפוס!

אני אחזור על הדברים, למקרה שמישהו לא איתי עדיין: "ולא רוצה דברים שאין" ו"ולא מתנהג כמו טיפש"– סליחה?! ומה רע בדיוק בלרצות דברים שאין? ומה בין טיפשות לבין הרצון, הכמיהה, התשוקה? תראו לאן האריה הגיע רק כי הוא בחר לרצות משהו שאין! הוא הגיע לגילוי של משהו חדש, אפילו על דרך האלימינציה. ועזבו אתכם ממטאפורות ומשלים. האם אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא ירצו דברים שאין? דברים שאי-אפשר? האם זו חשיבה נכונה להקנות לילד, ש"זה לא הגיוני לחשוב ככה" ו"מה קרה לך, ילד?".

דמיינו לרגע את העולם שלנו אם אנשים לא היו רוצים את מה שאין. כנראה שהיינו ממשיכים לצייר על הקירות, אם בכלל היינו מגיעים לשם. כן, החשיבה של תרצה אתר היא חשיבה של עידן האבן. יש בה יסוד בעייתי, יש כאן אמונות חולות. לאחיין שלי אני מקריאה את הספר עם עריכה משלי, תוך כדי. אני פשוט ממציאה את הסוף שנראה לי מתאים יותר, וזה כל פעם סיום אחר. אני תמיד עושה את זה בספרים שאני לא מסכימה עם הטקסט שלהם. אני חושבת שחשוב מאוד שכהורים, אנשי משפחה, חינוך ובכלל – חשוב שנפעיל את המסננת הזו – עם מה אני מסכימה? אילו ספרים אני מקריאה לילדים שלי?

באופן כללי, אני לא חובבת של מסרים בספרות. עזבו אותי ממסרים – יש לך מסר? תדפיס אותו על סטיקר לאוטו או על חולצה. את הזרם הזה הוביל לואיס קרול, באחד הדיונים של אליס עם המלכה (תחת הכותרת: פרודיה, הומור ואיגיון).

אבל נניח ויש מסר בספר, שאני צריכה לבלוע איכשהו, אז בואו לפחות ננסה שהוא לא יסתור את כל מה שאנחנו מאמינים בו! המאה האחרונה עומדת בסימן של מימוש עצמי, חיפוש אחר ה"אני" ומיצוי הפוטנציאל הגלום בנו. גם עם הגישה הזו יש לא מעט בעיות (הפסיכולוגים יספרו על זה כאשר ילדינו יגדלו ואנחנו נשלם הון על הבירור הפנימי שלהם), אבל לדעתי הגישה הזו בלתי נמנעת, ועדיפה על תרבות ה"קאסטות" אשר סוגרת אנשים בתוך מעמד חברתי סוציו-אקונומי בלתי ניתן להזזה, או על אחרים, שבויים בתוך קונבנציות מחשבתיות.

אני מעדיפה לשלם לפסיכולוג בשביל הבן שלי כאשר הוא מתלבט האם להיות אסטרונאוט או מטפל באומנות, מאשר להנחיל לו שאם אבא שלו משורר, אז גם הוא צריך להיות.

עשו טררם די גדול מגילוי ה'כתבים הסודיים' של תרצה אתר, בתור בתו של אלתרמן ובתה של רחל מרכוס. כעת, הטטרם הזה מתעורר שוב, בצאתו של קובץ סיפורים פרי עטה (שגם הוא נמצא בעזבונה והמתין עשרים שנה לגילוי) בכתבה נהדרת של צליל אברהם שהתפרסמה היום במדור הספרות של ידיעות אחרונות, היא בודקת את שני הקטבים – יוצרת מוכשרת או אדם עצוב שלא הצליח לצאת מכסות אדרתו של אביה.

אני לא מכריזה מלחמה על תרצה אתר בשום אופן. קראתי רק מעט משיריה ולא עשיתי דוקטורט על ספרי הילדים שלה. אבל מה שאני רוצה להגיד, ונדמה לי שזה כבר די ברור, הוא ש"האריה אהב תות" אינו יצירת מופת ואינו ראוי לקומץ מהתשבוחות שהוא זכה להן. איך לא ראו את זה המוציאים לאור ב"ידיעות אחרונות", אני לא יודעת; יכול להיות שהשם שלה היה חלק מהרעיון להדפיסו, ויכול להיות שעורכי ספרי הילדים ראו והתעלמו, יכול להיות שאפילו לא שאלו אותם – בתור מהלך כלכלי גרידא. זה מה שאני מנסה לספר לעצמי. עם מהלכים כלכליים אני יכולה להסכים (אני כועסת וזועמת אבל אני יודעת שספרים הם לא רק רומנטיקה ואידיאולוגיות אם בכלל), אבל עם שגיאות של עורכים, פחות. ואולי זה הכל ביחד. אחרי הכל, תרצה אתר.

לסיום, אני רוצה להפנות אתכם לשורה בשיר מקסים של של סילברסטיין, אחד מהיוצרים החשובים לדעתי בספרות הילדים של המאה העשרים (אגב, לא הכל כל כך ורוד, ע"ע "העץ הנדיב"): הכל יכול לקרות, ילד, גם מה שאי אפשר. ("תקשיב לכל האל ת-, ילד", מאת של סילברסטיין, מתוך "בקצה מדרכת הרחוב", תרגם לעברית בצורה משגעת ונאמנה למקור בני הנדל, אדם מוציאים לאור, ת"א, 1985).