מי שבאמת מתעניין ביהדות ברית המועצות לשעבר ובתהליכים שהובילו לגלי העלייה לישראל, מומלץ לו לקרוא בעיון את ספרו של יעקב (יאשה) קדמי, "מלחמות אבודות – עדות אישית" , בהוצאת מטר.

על תרומתם של העולים לחיזוקה של מדינת ישראל יש בדרך כלל קונצנזוס. במקרים בודדים, העולים לא התקבלו תמיד בסבר פנים יפות. קהילות אתניות שמוצאן שונה, הרגישו מאוימות ומתוסכלות לנוכח סל הקליטה וההטבות שקבלו העולים והביעו את זעמם באמירות עוקצניות ומעליבות.

רבים לא מודעים לנתיב הייסורים שנדרשו העולים לעבור בדרכם לישראל. מי שנתן דוגמה אישית לרצון העז להגשים חלום ציוני בעצם עלייתו לישראל ולימים התמנה לעמוד בראש הארגון החשאי "נתיב" שעסק בהבאת העולים לישראל ממזרח אירופה, הוא מחבר הספר, יעקב קדמי.

כבר בשנת 1966 בהיותו בן 19 פרץ מר קדמי לשגרירות ישראל במוסקבה והכריז על כוונתו הבלתי מתפשרת לעלות לישראל באופן חוקי וגלוי. באותם תקופה, מהלך מתריס שכזה, כנגד השלטון, סופו הגליה לסיביר המושלגת.

קדמי ידע מה צפוי לו ובכל זאת לקח על עצמו את הסיכון תוך ידיעה שגם משפחתו עלולה להינזק קשות.  הוא נולד והתחנך תחת המשטר הקומוניסטי שסגר הרמטית את שערי היציאה ליהודים שנאלצו להסתיר ולהתכחש לכל סממן יהודי.

המוטיבציה שהניעה אותו לפעולה כחלוץ בפני המחנה לא נתנה לו מנוח. הוא גמר אומר עם עצמו לא לשקוט עד אשר יקבל היתר יציאה. שנתיים חלפו והאשרה ניתנה. זה קרה בתקופה שברית המועצות ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים.

עם הגעתו לישראל, נקלט מר קדמי לתוך החברה הישראלית כעולה חדש, מבולבל ותלוש שמחפש את דרכו. הוא מצא אותה. התגייס לצה"ל. סיים קורס קצינים, השתלם כקצין מודיעין והשתתף במלחמת יום כיפור בגדוד שריון עליו פיקד אהוד ברק. הקים משפחה והתמסר לפעילות ציבורית למען העלאת יהודי ברית המועצות.

תוך כדי ביצוע תפקידיו במסגרת ארגון "נתיב", נוכח לדעת, לדאבונו, עד כמה עלולה מעורבות פוליטית ושיקולי אגו של מנהיגים לעמוד בדרכה של העלייה ולהערים עליה מכשולים. עובדי הארגון התמנו בחלקם לפי שיוך פוליטי. עובדים בכירים הרגישו חובת נאמנות למי שמינה אותם ונאלצו לפעול לפי רוח פטרונם שלא תמיד התיישבה עם המטרות והמשימות של הארגון.

ל "נתיב" הוגדרו מספר משימות עיקריות. ליצור ולקיים קשרים עם יהודי מזרח אירופה ובמיוחד עם אלו מברית המועצות. ליזום פעילות מבצעית חשאית להעלאת היהודים לישראל. לבנות תשתית לפעילות מדינית בארצות הברית ומערב אירופה כדי למנף אותה ליצירת לחץ בלתי פוסק על השלטון במוסקבה להתיר את יציאת היהודים.

קדמי הגיע לתפקידו בארגון ללא שיוך פוליטי מוגדר ומוצהר. זה לא עניין אותו. בראש מעייניו עמדה המשימה להביא כמה שיותר עולים לישראל.

כשם שניהל מאבק אישי אמיץ ונועז כדי לעלות לישראל כך החליט לפעול באותה גישה לוחמנית, עם אמת אחת שאין בלתה מבחינתו, לפעול בכל מחיר להעלאת היהודים לישראל. תוך כדי ביצוע משימות חייו הוא הרגיש שהוא נסחף למלחמות אבודות.

סוג של דון קישוט. הביורוקרטים עמדו בדרכו והפעילו שיקולים פסולים מגובים באינטרסים אישיים ולא ענייניים שלא קידמו את המטרות שלשמן הוקם "נתיב".

אפרים הלוי, מי שכיהן כראש המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים כתב בהקדמה לספר, כי לקדמי היתה גישה שונה בתכלית לשינויים המהפכניים שיש לחולל בתפיסה הישראלית את הסובייטים בכל הקשור למדיניות הסברה ולהפעלת לחץ בלתי פוסק של המערב על ברית המועצות, בעיקר בתקופה של המלחמה הקרה והמתיחות הרבה שבין שני הגושים.

אפרים הלוי מעיד מידיעה אישית כפי שבאה לביטוי בדברי ההקדמה, שקדמי נאבק על האמת שלו והצליח לחולל שינויים מהותיים במדיניות הנהוגה, דבר שהוביל לפתיחת השערים ויציאה המונית של יהודים.

אכן, מלחמתו של קדמי לא היתה אבודה לחלוטין. המלחמה העיקשת והממושכת ידעה עליות ומורדות  אך בסופה הביאה לתוצאה המיוחלת. מליון עולים הגיעו לישראל במספר גלי עלייה.
העולים נקלטו.

מדינת ישראל המתינה להם ונערכה בהתאם בניגוד להיערכותה עם הקמת המדינה שנדרשה לקלוט את גלי העלייה מצפון אפריקה ואסיה. הקליטה של העולים מרוסיה ותרומתם לרווחת המדינה ופיתוחה מורגשת מדי יום. תרומתם לא תסולא בפז.

למרות שהשלים את מפעל חייו, מר קדמי לא שקט. באחרית דבר לספרו הוא תוהה עם עצמו ומתלבט בשאלה, האם הדרך שבחר היא נכונה ומובילה למטרה הראויה. "האם המלחמות שלחמתי כל חיי מוצדקות וצודקות" , הוא שואל במקום אחר. בראייה לאחור הוא מרגיש, שגם כיום בחלוף השנים הוא עדיין מתלבט בסוגיה אבל הוא מעיד, "אני פחות נחרץ בביטחוני בצדקתי".

לבו של קדמי מתמלא סיפוק והנאה לנוכח השתלבות העולים בתוך החברה הישראלית. עם זאת לבו דואב ורוחו סוערת בעקבות אלפי מקרים של השפלה, ביזוי, ניצול, גזענות והפליה של העולים בהם נתקל במהלך השנים. עם כזה מטען כבד הוא מודה בזו הלשון: "יש לי חלק בפגיעה בהם. לא רק מפני שאני נושא במידה רבה את "האשמה" על כך שהם בארץ, אלא מפני שהמדינה היהודית, המדינה שלי, מתייחסת כך ליהודים שעלו אליה".

קדמי לא עושה הנחות לעצמו. הוא משתף את קוראיו בלבטים ובייסורים המלווים אותו דרך קבע ובהקשר זה הוא כותב: "ברגעים אלה, עולה בי הרהור נורא, האם לא לקחתי על עצמי יותר מדי אחריות כאשר קבעתי את גורלם של העולים ומנעתי מהם להגר למדינה אחרת ולא לישראל ".

ועל תהייה זו הוא משיב:"בראייה לאומית ובהיבט של טובת המדינה, אין לי ספקות. אבל מהבחינה האנושית" הוא שואל שוב ועונה לעצמו: " על כך אין לי תשובה חד משמעית. אין לי כיום אותו ביטחון, שהיה לי בעבר לגבי שאלה קשה זו".

כך הוא חותם את ספרו ומותיר את הקורא עם טעם לוואי מעט מר. חבל שכך מרגיש מי שעמד במרכזו של מפעל לאומי יחיד במינו להעלאת יהודי ברית המועצות לישראל. עם זאת, לא נותר אלא לאחל למדינה המוטרפת שלנו שרבים וטובים כמו המחבר, יתגייסו למענה ויתרמו ממיטב כישוריהם, כי בנפשנו הדבר.

יעקב (יאשה) קדמי, מלחמות אבודות – עדות אישית. הוצאת מטר 427 עמודים.

ליחצו לחזרה לדף הבית: ספרים וספרות זה בקבוק

ג'ונתן ספרן פויר וניקול קראוס – שניהם נמנים עם הסופרים המצליחים והמרוויחים יותר מתחת לגיל ארבעים. שניהם ממוצא יהודי. ספריהם תורגמו לעשרות שפות והיו לרבי מכר גם בישראל. שניהם משכילים ושניהם זכו בפרסים ספרותיים נחשבים וגרים בברוקלין, ניו יורק. יחד.

בשנת 2004 הם נישאו זה לזו ויש להם היום שני ילדים. בלי שהם שמים לב הם נהפכים למקבילה של "בראנג'לינה" בתחום סלבריטאי הספרות.
הפפארצי כבר מתרוצצים במרץ, העדשות מצקצקות ומקלדות העיתונאים מתקתקות ורועשות. עם זאת שניהם ידועים בצניעותם אותה הם מבקשים להדגיש גם בראיונות עמם.

ג'ונתן ספרן פויר מצדו תורם את הפרסים הכספיים שהוא זוכה בהם לאותם ארגונים המעניקים לו אותם, וניקול קראוס לא נותנת להצלחה המסחררת לבלבל אותה, כאילו היא לא הוגדרה כאחת מבין הסופרים האמריקאים הצעירים הטובים ביותר. אבל בכלל מה שמטלטל אותה באמת, זה להיות אמא.

ניקול קראוס (1974) נולדה אמנם בארה"ב אך את אהבתה ותמיכתה בישראל היא מציגה בגלוי. היא ובעלה בהווה, ג'ונתן (1977), מבקרים בישראל אחת לתקופה (הפעם האחרונה היתה למשך ארבעה חודשים במאי 2010, תחת סיקור נרחב ואוהד של עיתונאים וכותבי טורים ישראלים) כדי באיזשהו מקום לשוב לשורשים, למקום שהם רוצים לשמר כבית חם, ולהכיר לילדיהם את התרבות הזאת, החמה והרועשת, העמוקה ולעיתים גם פולשנית, שכל כך שונה מזו האמריקאית שרק נוגעת בך בקצה העור, מפחדת להגיע עמוק מידי.

כשהתחילה קראוס ללמוד באוניברסיטת סטנפורד היא היתה צעירה בת 18 (התמחתה באנגלית וסיימה בהצטיינות), וכבר אז חברה לסופר זוכה פרס הנובל לספרות, ממוצא יהודי, יוסף ברודסקי. ברודסקי היה לפטרונה הרוחני – בתחום השירה והספרות גם יחד – ולאחר מותו קראוס הפיקה על-אודותיו תכנית לרדיו של הבי.בי.סי. ספרה הראשון, שהפך במהרה לרב-מכר, היה "אדם נכנס לחדר" (2002). לעברית הוא תורגם רק שש שנים אחר כך, ורק לאחר שספרה השני הפך לרב-מכר בישראל, "תולדות האהבה"(2005) שתורגם רק שנה לאחר יציאתו לאור בארה"ב. באוקטובר 2010 קראוס הוציאה את ספרה "בית גדול" שאך תורגם לעברית.

ג'ונתן ספרן פויר, אמנם צעיר מקראוס בשלוש שנים (בן 28 בלבד!) אך מצליח ברמה בין-לאומית לא פחות מבת-זוגו. פויר כמו קראוס כתב הרבה לפני 2002 (היא עסקה בשירה בעיקר והוא בפרוזה) אך גם הוא כמוה התפרסם לראשונה בשנת 2002 עם ספרו הראשון המצליח שהפך לרב-מכר מיידית, "הכל מואר" (תורגם לעברית ב-2004), המגולל את סיפורו של צעיר שיוצא לחפש באוקראינה את האשה שהצילה את סבו מהנאצים.

"קרוב להפליא ורועש להחריד" (תורגם ב-2007) גם הוא נכתב בשנת 2005, בדומה לספרה השני המצליח של קראוס, וגם הוא הפך להצלחה מסחררת, הפורשת את סיפורו הטראגי של ילד אמריקאי ברקע אסון התאומים של ספטמבר 2001.

בשנת 2010 תרגמה כנרת-זמורה ביתן את ספרו האחרון "לאכול בעלי חיים", שנה בסך הכול לאחר שיצא לאור בארה"ב. ספר זה, הראשון (ולדברי פויר, גם האחרון) שאיננו רומן אלא עוסק במסע, מתעד את חיפושו של פויר ברחבי ארה"ב אחר התשובה האם להיהפך לצמחוני או לא. באופן מעניין ספר זה הגביר עוד יותר את ההכרה בפויר ואת תהילתו, כמו גם את הביקורת כלפיו. הוא התראיין רבות על-אודות הספר, המניעים לכתיבתו ועל-אודות צמחונות בכלל, ומסתמן כי הקריאה לוויתור על אכילת בעלי חיים הדהדה במעריציו ועוד מהדהדת בקוראים חדשים, שאולי אף יהפכו למעריצים חדשים.

• ביקורת ספרים
• סופרים
• רומן חניכה

בבוקר השביעי באוקטובר הוכרז בכלי התקשורת בעולם כולו, כי מריו ורגס יוסה, זוכה פרס ירושלים לשנת 1995, הוא הזוכה בפרס נובל לספרות לשנת 2010.

הבשורה

על רגעי הזכייה כתב יוסה בטורו הקבוע "אבן בוחן" בעיתון "אל פאיס" היוצא לאור במדריד. טורו זה הוא שהקנה לו את הפרסום בעולם הדובר ספרדית ובו הוא כותב מזה שנים רבות את דעותיו על תרבות ויצירה. הוא כותב על תיירות ועל הפוליטיקה של אמריקה הלטינית כמו גם על זו של המזרח התיכון.

לניו-יורק טיימס אמר שהבשורה הייתה הפתעה גדולה ודרך נפלאה להתחיל יום ניו – יורקי. עבורו הזכייה מייצגת את ההכרה בספרות הספרדית. ועדת פרס הנובל נימקה את בחירתה ביכולתו של ורגס למפות בכתיבתו את מבני הכוח בחברה, את התנגדות הפרט ואת גורלו. "כעת אנו יודעים", אמר ביחס לזכייה, "כי אמריקה הלטינית יוצרת מתוכה גם אמנים, מוסיקאים, ציירים והוגי דעות וגם כותבי רומנים גדולים." אפילו נשיא מקסיקו, פליפה קלדרון, צייץ בטוויטר שלו למשמע הבשורה וכתב כי "הפרס הוא מקור גאווה לאמריקה הלטינית כולה."

בגיל 22, החליט מריו ורגס יוסה, יליד מרץ 1936, כי יקדיש את חייו למימוש חלומו להיות סופר. כדי לעשות זאת הוא יבחר רק בעבודות שישרתו את מטרתו בכך שיאפשרו לו די זמן בכל יום בשביל לכתוב. היום במבט לאחור הוא טוען שמתווה זה שהציב לעצמו אכן הוגשם הלכה למעשה בחייו.

הספרות סייעה בידו לחיות, כך טען לאחר זכייתו, שכן הוא נולד וגדל בארץ רווית אלימות בחוץ כמו גם בבית. ארץ שבה אולי אחת הדרכים היחידות להתמודד עם אכזריות העולם היא לכתוב ולפתור בכך את הקונפליקט הנצחי בין רצונו של היחיד לשרוד לבין עריצות המשטר והאבסורדיות שבו.

התערבות פוליטית

ורגס ראה את הספרות כקשורה בקשר הדוק לפוליטיקה. "ספרות היא ביטוי של החיים", אמר, "ואי אפשר לנטרל את הפוליטיקה מהחיים". קל וחומר עבור כותב לטינו-אמריקני, טען סמוך לזכייתו.

יוסה עבר תהפוכות משמעותיות בתקופה שניסה את כוחו בפוליטיקה. מאמונות שמאליות קיצוניות  הוא עבר למרכז ולימין. בזמנו תמך בממשלה המהפכנית של קסטרו, אבל כשרץ לנשיאות (1988-90) עשה זאת עם מפלגת הימין – מרכז וקרא לרפורמות נאו – ליברליות. בשנה שבה הפסיד טבע יוסה את הביטוי "מקסיקו היא הדיקטטורה המושלמת".

על השנים ההן בפרו אמר יוסה כי הן לימדו אותו רבות על הפוליטיקה שמתחוורת כאחרת לגמרי כאשר מכירים אותה מן הרחוב. אך חשוב מכך, ליוסה עצמו ולעולם הספרותי, הוא כי הרפתקאותיו הפוליטיות לימדו אותו כי מקומו האמיתי הוא בספרות.

על הכתיבה

כבר בשנת 1957 פרסם את הסיפורים הקצרים "המנהיגים" ו"הסבא", בעת שעבד עבור שתי מערכות עיתונים בפרו. אחרי שנותיו באוניברסיטה כתב ולמד בצרפת, באנגליה ובספרד. על הכתיבה עצמה התוודה יוסה שהיא באה כדרך להלחם בעצב. והמקום שבו היא נולדה לראשונה היה בתקופת לימודיו בפנימייה הצבאית בלימה.

ספרו "העיר והכלבים" (1962) שכתב אודות החוויה מיצב אותו בין הסופרים הלטינו – אמריקאיים המצליחים ביותר במאה העשרים והקנה לו תהילה בין – לאומית. הוצאת הספר לוותה בהתנגדות אלימה שכללה את שריפת עותקיו ואת טענות גנרלים פרואנים כי ורגס מומן על-ידי ממשלת אקוודור כדי להפחית ולזלזל ביוקרת הצבא הפרואני. ורגס שמח על הספקולציות, כי בגינן צבר הספר התעניינות עצומה.

"העין השחורה" של גבריאל גרסיה מארקס

הזוכה הקודם של "דור הבום" של אמריקה הלטינית בפרס נובל לספרות היה גבריאל גרסיה מארקס בשנת 1982. כבוד נוסף שזכה לו מארקס היה לקבל פנס בעין מורגס יוסה, בתקרית מפורסמת במקסיקו סיטי, שעד היום אפופה מסתורין.

לפני הפנס בעין ורגס כתב על מארקס תזת דוקטורט שאחר כך הוציא כספר עב-כרס על עבודתו (1971). לפני תקרית האגרוף שני הסופרים המהוללים היו חברים והיום מתוודה ורגס כי הסיבה לקונפליקט היא לא עקרונית אלא אישית. שמועות עיקשות טוענות שהיא קשורה באחת מנשותיו של יוסה שאותה ניחם מארקס בתקופת הגירושין.

מספריו החשובים של יוסה שתורגמו לעברית: העיר והכלבים (1963), הבית הירוק (1966), דודה חוליה והכתבן (1977), מלחמת סוף העולם (1981), חגיגת התיש (2000), ו- תעלוליה של ילדה רעה (2006). למידע נוסף: ספרות מתורגמת.

כיום מלמד ורגס יוסה באוניברסיטת פרינסטון בחוג ללימודים לטינו-אמריקאיים.

בשנת 1895 כותב אלפרד נובל (1833 – 1896), סופר, משורר, כימאי וממציא הדינמיט, את צוואתו המותירה את מרב הונו להקמת קרן נובל. מה ומי עומד בבסיס הפרס הנחשק בעולם הספרות?

זה שעל שמו קרוי היסוד נובליום…

אלפרד נובל היה ידוע באהבתו הגדולה לתחום הספרות ובספרייתו נמצאו מאות ספרים מסוגות שונות ובשפות שונות. פרס נובל לספרות מוענק מאז 1901 בצמוד לפרסים נוספים עבור הישגים ראויים לציון המקדמים את האנושות: בפיזיקה, בכימיה, ברפואה, בשלום, והחל משנת 1968 גם בכלכלה. הפרס ניתן על ידי קרן נובל בשטוקהולם שבשוודיה על ידי האקדמיה השוודית, ומכיל מדליה, תעודה אישית ומענק כספי.

הפרס לספרות ניתן בשל הישגים יוצאי דופן בעלי אופי אידיאליסטי. לעיתים הפרס ניתן בעקבות יצירה ספציפית אך לרוב הוא מוענק כהערכה למכלול יצירתו של הכותב. הוא יכול להינתן ליוצרים אנונימיים כמו למוכרים, כשהשיקולים אמורים להיות נטולי פניות ככל שניתן (ביחס לפופולריות וכדומה) ומונחים על פי שפיטת היצירה עצמה ותרומתה לאנושות בתחום הרוח והחברה.

שיטת בחירת המועמדים

ראשית בוחרת וועדת הנובל מומחים שראויים לדעתה להציע שמות מועמדים לקבלת הפרס. היא שולחת להם את המכתבים בספטמבר כשהדד-ליין הוא בפברואר העוקב. שמותיהם הם של המומחים הן של המועמדים אסורים לפרסום עד חמישים שנים לאחר הענקת הפרס.

מומחים שלא קיבלו מכתבים מהוועדה רשאים להציע מועמדויות גם הם, אך כל המומחים צריכים להיות או חברי האקדמיה השוודית, או פרופסורים לספרות ולבלשנות, או זוכים קודמים בפרס הנובל לספרות או נשיאיהן של אגודות סופרים בארצם, המייצגות נאמנה את ההפקה הספרותית המקומית.

לא רשאי אדם בשום אופן להציע את עצמו כמועמד. וועדת הנובל מגישה את ההצעות לאקדמיה השוודית וזו בוחרת את המועמדים הסופיים עד מאי. בספטמבר נועצים חברי האקדמיה ובאוקטובר נבחרים הזוכים. ב-10 בדצמבר מתקיים טקס הענקת פרס נובל בשטוקהולם.

הזוכה הראשון בפרס נובל לספרות

המשורר והמסאיסט הצרפתי רנה פרנסואה ארמן סילי פרידום (1839 – 1907) היה הזוכה הראשון בפרס, בשנת 1901. באירוניה של מה, פרודום לא עסק בביקורת חברתית כי אם להיפך (רוב הזוכים המאוחרים יותר כתבו מתוך אוריינטציה פוליטית-חברתית).

הוא הנהיג יחד עם משוררים מוכרים אחרים את אסכולת הפאראנס בשירה, שהייתה קונטרה לגישה הרומנטית באמנות. מבחינת חברי האסכולה השירה צריכה לעסוק באסתטיקה לשמה ולא בעניינים חברתיים, כשפרידום עצמו הצהיר שבכוונתו ליצור שירה מדעית לעת המודרנית. נימוקי השופטים לזכייתו היו שהוא הצליח לשלב ביצירתו באופן נדיר בין לב לבין אינטלקט.

זוכים ממוצא יהודי

בוריס פסטרנק (1890 – 1960), משורר וסופר רוסי ממוצא יהודי, הידוע בעולם המערבי בעיקר בשל יצירתו האפית "דוקטור ז'יוואגו" (1957) זכה בפרס בשנת 1958. לא תהיה גוזמה לומר שבמקרה של פסטרנק היתה מידה לא מעטה של טראגיות רוחנית וחברתית. ימים ספורים לאחר שהתבשר על זכייתו נאלץ לוותר על הפרס עקב לחץ הממשלה הסובייטית ברוסיה. הקריקטוריסט האמריקאי ביל מולדין זכה בפרס פוליצר באותה שנה עבור קריקטורה בה ביקורת גלויה ועוקצנית שבה צייר את פסטרנק בגולאג, שואל אסיר לצדו "אני זכיתי בפרס נובל לספרות, ומה הפשע שלך?"

שמואל יוסף עגנון (1887 – 1970), אינטלקטואל, חוקר יהדות ואבן דרך בעולם הרוח היהודי, מקבל את הפרס בשנת 1966 במשותף עם המשוררת והמחזאית נלי זק"ש (1891 – 1970). {על עגנון אהוב ליבנו יש כל כך הרבה מה לומר, שאנחנו מבטיחים להקדיש לו פוסט נפרד}.

זק"ש הרבתה לכתוב, מאז מלחמת העולם השנייה, על זוועות השואה, גורל העם היהודי ועל התקווה לפיוס עם הגרמנים, שיכולים למרות הכל להיות "עם אחר". עגנון, שכתביו נחשבים לנכסי צאן ברזל בספרות העברית (אורח נטה ללון; תמול שלשום; הכנסת כלה, הרומאן "שירה") אמר בתוגה בנאום קבלת הפרס, ביחס לגלות עמו, על כך שנבצר ממנו "לשיר עם אחיי הלווים בבית המקדש", ושהפרס ניתן לו בעקבות ש"כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב".

יצחק בשביס זינגר (1902 – 1991), ההומניסט היהודי, סופר היידיש, מקבל את הפרס בשנת 1978. זינגר ידוע בצמחונותו ובמשפט "עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה" (מתוך הסיפור "כותב המכתבים"), ולמרות השאלות הנוקבות ששאל את היהדות בפרט ואת האנושות בכלל, על טרוניותיו הסאטיריות, יצירתו גדושה באהבת הטוב שבאדם ובמוטיבים יהודיים. זכייתו נומקה באמנות העלילתית המרגשת, שניכרים בה שורשיה של מסורת יהודית-פולנית, המקימה מצבים אנושיים אוניברסליים לחיים.

ומי עוד מ"אצלנו"?…

• פאול פון הייז (הייזה), 1910.
• הנרי ברגסון, 1927.
• סול בלו, 1976.
• אליאס קנטי, 1981.
• יוסף ברודסקי, 1987.
• נאדין גורדימר, 1991.
• אימרה קרטס, 2002.
• אלפרידה ילינק, 2004.
• הרולד פינטר, 2005.

מהו רומן חניכה, ואיך הולדן קולפילד שלנו קשור לכל זה? מאמר חובה לכל יוד-בי"תניק…

התבגרות אוניברסלית בטקסט

אפשר שחיבורו של קאנט על הנאורות משנת 1784 הוא אולי הפתיח או ההסבר התמציתי והמועיל ביותר להגדרת מהותו של סיפור ורומן החניכה המודרני ובכלל. תקופת הנאורות, "ההשכלה", אמנם צמחה רק זה עתה, במאות ה-17-18, אך מילותיהם של ההוגים שהניפו את דגלה בגאון, ובהם עמנואל קאנט, מבארות יפה ולפחות יוצרות הקדמה לרצוננו האוניברסלי – על אף שהוא בעיקרו מודרני ותלוי מקום – להיפרד משלשלאות החברה ולצאת למסע האינדיבידואלי בעולם הזמני הזה, להבין אותו ותוך כדי כך להותיר בו את חותמנו, יחד עם קמצוץ של נאמנות לעצמנו, וכמובן בצמוד או על רקע סיפור אהבה משגשג או לחלופין קורע לב.

מבחינת קאנט נאורות משמעה לעזוב את חוסר בגרותנו וחוסר היכולת לפעול לבד. בגרות לפיכך היא האפשרות המושכלת לפעול בצורה יחידנית בעולם הזה, ללא תלות בהדרכה. נאורות היא אומץ, נחישות ושכל – והשילוב ביניהם. באותה תקופה, תקופת ההשכלה, אכן רבים טוענים שהתפתחה ספרות החניכה – ספרות שבה עומד הפרוטגוניסט, הגיבור, בפני מסע, בדרך כלל מסע מכשולים, שבו הוא מתחנך, אם בכוחות עצמו לחלוטין ואם בעזרתם של אחרים, להיות הביטוי הטוב ביותר של עצמו – או פשוט להיות הוא עצמו, על כל ההשלכות הנובעות מכך.

ספרות חדשה בעולם חדש

זוהי ספרות חדשה יחסית שבה באופן מובהק עיקר העלילה היא בנפשו של הגיבור פנימה, ולא במאורעות החיצוניים הקורים אותו גרידא. זוהי קריאה להביט אל הפנים, להבין ולהזדהות עם התבגרות, התפתחות והתפכחות מוסרית ונפשית.

כמו בהיסטוריה שמלמדת אותנו שנקודת מפנה דתית וחברתית מתרחשת בעת משבר, כך גיבור רומן החניכה מתחיל את מסעו בעקבות משבר אישי. מעבר למשבר האישי הראשוני הסיפור מאופיין בקונפליקט, והקונפליקטים מלווים את הגיבור לאורך כל היצירה.

הסיפור יכול ללוות את הגיבור בהתחנכותו יחד עם מורה מלווה או דמות משמעותית, או הוא יכול להיות לבד לחלוטין מול העולם. בדרך כלל גיבור הסיפור מצליח לעבור את מסע החניכה בהצלחה ולהשתלב באותו עולם שדחה אותו – אך האם זהו בסך הכל ויתור קונפורמיסטי או הצלחה אינדיבידואליסטית מתוחכמת? האם אפשר להתייחס לכל מקרה לגופו?

באופן מרתק סיפור החניכה הראשון הידוע מתוארך למאה ה-12, מאת המלומד הערבי איבן טופיל. שמו "הפילוסוף האוטודידקט" לפי התרגום הלטיני, וסיפורו הוא סיפור של נער המגודל על ידי צבייה בטבע, באי מדברי באוקיינוס ההודי. כשאמו מתה בעוד הוא ילד, הוא מנתח את גופה לברר את סיבת מותה. המסקנות בעקבות הניתוח פותחות עבורו את הצוהר למסע של חקר מדעי וגילוי עצמי. הגילויים שהוא עובר והאמת שהוא מוצא אינם תלויים בחברה האנושית, שכן הוא מבודד לחלוטין, והם מונחים על ידי השכל. כשהוא כן מתוודע לחברה האנושית באמצעות היכרותו עם נווד, הוא מגיע בסופו של דבר למסקנה שהנאות אנושיות חומריות יש בהן נחמה עבור ההמונים, אך הן בגדר הסחות דעת מן האמת.

איבן טופיל נחשב כאבן דרך בספרות המערבית אירופאית כמו בספרות הערבית. תרגומו של הסיפור בשנת 1671 ללטינית הייתה בוודאי נקודת מפנה מבחינת משמעותה לסיפורת האירופאית: הוא נחשב אחד הספרים החשובים ביותר שהשפיעו על התפתחות תנועת ההשכלה ועל המהפכה המדעית בכלל, ומוכתר עד היום כחלוץ סיפורי החניכה. ככל הנראה הוא היווה השראה ליצירותיהם של דניאל דפו ("רובינזון קרוזו”, 1719), ז'אן ז'אק רוסו ("אמיל או על החינוך”, 1762), רודיארד קיפלינג ("ספר הג'ונגל”, 1894); וסלל את הדרך לאלו שנחשבים עד היום כסיפורי חניכה פורמליים: "וילהלם מייסטר: שנות החניכות" של יוהן וולפגנג גתה (1795), "דיוויד קופרפילד" של צ'ארלס דיקנס (1849), “דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'יימס ג'ויס (1922), “סידהרתא" של הרמן הסה (1922) ועוד.

כל אחד מהם מהווה את מסעו המודרני של היחיד להגשמה עצמית מול חברה בלתי מבינה או כובלת (דוגמא יותר מוכרת היא "התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר מ-1951) שממש מסמל מרד נעורים והתכחשות להבלי העולם. אך האם ה"לידה מחדש" יכולה להתאפשר רק במסגרות שהחברה הציבה לאינדיבידואל בכל מקרה? האם ייתכן מסע חניכה אישי באמת? חתרני באמת? הספרות אוצרת בתוכה את התשובה המסתורית שאולי קרובה מאי פעם לגילוי.

לעוד ז'אנרים ותחומי עניין :

• ספרי ילדים
  
• רומן
  
• מדע בדיוני
• ספרות מתח
• שירה
  
• סיפורים
• ריאליזם מאגי
• פעוטות

חלומותיה של רחל בלובשטיין סלע נעו בין תפרחת האמנות לבין הפריחה עצמה של החקלאות. טלי קורל כותבת אודות רחל, שבארבעים ואחת שנות חייה הותירה חותם שאין כדוגמתו על השירה העברית.

מאת: טלי קורל

רחל התיישבה בישראל "במקרה", כשהארץ הייתה כתחנת-מעבר עבורה ועבור אחותה, בדרכן ללימודי אמנות באירופה. רחל העבירה את ימיה בין רוסיה לישראל, לעיתים מבחירה, לעיתים מכורח המציאות והמלחמה. מושבה האהוב בארץ היה מושב דגניה, שממנו למרבה הצער סולקה בבושה בעת גסיסתה מהשחפת בערוב ימיה. 'את החולה ואנו הבריאים', נכתב לה במכתב הפרידה מהיישוב.

רחל נפטרה צעירה מאוד, בגיל 41, ממחלת השחפת שממנה נפטרה גם אמה כשרחל הייתה בת 16 בלבד. על חייה של הנערה שהחלה לכתוב שירה בגיל 14, ושחלומה הגדול מלבד הכתיבה היה בניית הארץ, העיב, בעיניה, צל של חוסר הגשמה ועמידה על קצה המצוק, על קצות האצבעות, על הר נבו, מבלי ממש להגיע.

ואילו אנו, בשאננות הבנאלית של ההווה, מעדיפים לזכור אותה ולדמיינה בזכרון הפרטי והקולקטיבי שלנו כמשוררת ישראלית בשלה שבירכה אותנו בטנא יצירות, שהפך ללב ליבה של התרבות הישראלית. רחל, הקרויה מאז השנים שלאחר מותה 'רחל המשוררת', נחשבת המשוררת העברית הראשונה – הישג מרשים ויוצא דופן עבור נערה שעלתה לארץ בנעוריה מרוסיה וכתבה בכלל שירים ברוסית, שחלקם התגלו רק לאחר מותה.

חוט השני של המוות

חייה ושירתה נסוך בהם חוט השני של המוות, ובעיקר בשיריה המאוחרים נכרכים גם יחד קימורי האדמה הישראלית עם ההכרה הפיזית ממש במוות הקרב, עם הציפייה למאכלת חסרת הרחם והחסד. אהבות מיוחדות היו לה, ובחייה הקצרים, משנת 1890 ועד ל1931, ציר חייה נכרך בזה של דמויות ישראליות מרתקות אחרות: לימודי החקלאות הובילו אותה להכרת האישים שהשפיעו על שירתה ועל חייה. בשנות העשרים המוקדמות שלה עברה לחוות כנרת שם הכירה את ברל כצנלסון, את אהרן דוד גורדון ואת זלמן רובשוב, הלא הוא זלמן שז"ר. עם זה היה לה רומן, ואהבתה אליו מתגלית בשירים שהקדישה לו, בהם מוכר בעיקר 'גן נעול' מ-1927, הטראגי במידה גדולה, המספר בכנות את אכזבתה מקרירותו של זלמן שהיה עבורה חתום.

הוא בתורו תרגם משיריה ליידיש, באותה שנה, והוא לא היה היחיד לעשות כן. משוררים ואישים אחרים גם הם תירגמו משיריה (ביניהם א.ליסין, אהרון צייטלין, דב סדן), וכיום היא מתורגמת לשפות רבות, בהן איטלקית, אספרנטו, פולנית, גרמנית, סלובקית והונגרית. את האספרנטו למדה מבן זוגה מיכאל ברנשטיין בעת לימודיה בצרפת, כשברנשטיין היה במובנים רבים האהבה המשמעותית בחייה, ולו הקדישה את השיר 'זמר נוגה' שבו כתבה  "אחכה לך עד ייכבו חיי". זוגיותם נקטעה עם סירובו לעלות עמה לישראל.

בין שתי שפות, שתי גדות

סגנון הכתיבה של רחל קנה לה את הצלחתה, לא פחות מהתוכן האנושי, הסנטימנטלי והאינטיליגנטי כל כך של שיריה – באופן כל כך אירוני ומקסים למישהי שעברית כלל לא הייתה שפת אמה. אולי זוהי הסיבה ששיריה כל כך נוגעים מצד אחד, אך כל כך פשוטים מצד אחר. והרי זו גאונות – ליצור את המינימליזם החד והמרטיט, להיות אמן של ממש בשפה שנייה, בצמוד להמשך הכתיבה בשפת האם. על אדם להיות אמן ואומן המילה על מנת לדייק בַתמצות, כפי שעשתה רחל.

שירי האהבה שלה היו הן לגבריה הן לארץ ישראל המתחדשת – והמילים נכתבו כאילו נכתבות מרחוק, עבור אהבה בלתי מושגת, כזו שלא יכולה להתממש, אהבה נכזבת. רחל, שחיה בישראל את מרבית חייה, כתבה עליה כאילו היתה עבורה מושא מרוחק וזר לנצח נצחים. אולי זה מה שהצליח לשמר אותה כאדמה קסומה בעיניה ובליבה. ולצד המלנכוליה, האופטימיות וההתמסרות לפעמים גם מתוגמלות, ולצד הפסימיות מתגלה אהבת-אדמה טהורה, מיסטית. שירה 'עץ אגס' משנת 1924 הוא אולי אחד השמחים שבשיריה, השמחים באופן פשוט. ב"תמורה" משנת 1926 כבר מבוטאת בחריפות בשורת המוות, היכן שרחל ידעה בדרכה הייחודית למזג בין הוקרתה לטבע לבין ההכלה של כליונה, שהוא חלק בלתי נפרד ממנו.

כדאי לקרוא גם על:

מאיר שלו

ספרים מומלצים

סיפורים, משלים ואגדות

ריאליזם מאגי

בקבוק - על ספרים וספרות

כמה מילים אודות הסופר החשוב מאיר שלו, שבין ריאליזם מאגי לכתיבה על מושבות א"י, מפנק אותנו ביצירות מעולות, אחת אחת.

מאת: טלי קורל

"למאיר", מקדים המשורר והסופר יצחק שלו בפתח ספר שיריו "נער שב מן הצבא" – אסופת שירים מצמררים המספרים את התוגה האישית והקוסמית הבלתי נתפסת על אובדן הבנים ועל הציפייה להם, אותה הקדיש לבנו אשר שב מן הצבא, מאיר שלו.

קצת ביוגרפיה…

מאיר שלו, סופר ועיתונאי יליד יולי 1948, נפצע בהיותו בן תשע-עשרה, בשנת 1967, בתאונה צבאית שממנה יצא בנס בריא. בראיון לעיתון הארץ מסר בזמנו כי יכול היה לשבת היום בכסא גלגלים לו לא הספיק לסטות ממקומו בשל רחש הכדור הנורה שכמעט פגע בעמוד שדרתו. רגעים כאלו של צירוף מקרים וגורל מבנים את חיינו, הוא אומר.

משפחתו של מאיר שלו היא משפחה של עוסקים בספרות – החל באביו המשורר ועד לבת דודתו צרויה שלו, אחיה ואביהם. מאיר עצמו רכש את השכלתו באוניברסיטה העברית בלימודי פסיכולוגיה לתואר ראשון שלאחריהם עסק שנים ארוכות בתחום התקשורת כתחקירן, תסריטאי, מנחה ומפיק, וכתב בעיתונים הגדולים בארץ, כאשר עד היום הוא כותב טור ב 'ידיעות אחרונות', עיתון בו הוא עובד מעל ארבע-עשרה שנים.

מאיר שלו כותב עבור ילדים ומבוגרים גם יחד, וספר הילדים הראשון שכתב פורסם כבר ב-1982 – "הילד חיים והמפלצת מירושלים" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד). בשנת 85 יצא לאור ספרו "תנ"ך עכשיו" בהוצאת שוקן, המבוסס על פירושים שפרסם במדור הקבוע שכתב בעת עבודתו בעיתון 'הארץ'. באותה שנה פורסם ספר ילדים נוסף – "גומות החן של זוהר", בהוצאת כתר, ושלוש שנים מאוחר יותר הספר "אבא עושה בושות" באותה הוצאה.

ריאליזם מאגי ב"רומן רוסי"

בשנה זו, 1988, פורסם ספרו הראשון שיועד לקהל הבוגר, ספר שביסס את מעמדו כסופר ברוך בכשרון השפה העברית וביכולת סיפור ההווי הארץ-ישראלי. היה זה הספר "רומן רוסי" (הוצאת עם עובד), המתאר אפוס משפחתי ישראלי, קורות משפחה על פני דורות, נרטיב שהמשיך בו גם אחר כך.

שנה מאוחר יותר זכה שלו בפרס ברנשטיין ליצירת ביכורים העוסקת בהווי הישראלי ובפרסים נוספים. הספר תורגם לאנגלית בשנת 91 בשם "ההר הכחול" (The Blue Mountain) ולעוד עשר שפות נוספות עד היום, ביניהן דנית, הולנדית, פולנית, שוודית, איטלקית, פורטוגזית, גרמנית וסינית.

ספר אחר של שלו שזכה לתרגומים רבים הוא הרומן "כימים אחדים" (עם עובד, 1994) שתורגם לאחת-עשרה שפות, ביניהן נורווגית, ספרדית, טורקית, יוונית, הולנדית, רוסית ואיטלקית. אותו הילד ש"קורא המון ספרים ולא מתבייש להראות את זה לכולם", במילותיו של שלו על עצמו, הוא כיום אחד הסופרים הישראלים הנקראים והמוערכים ביותר בישראל ובעולם.

בסופה של  2003 זכה בארץ בפרס קק"ל והיה בכך לסופר הראשון שזכה בו, לאחר שבשנים הקודמות הוענק בעיקר להיסטוריונים וסטודנטים שהתעמקו במחקריהם בתולדות הציונות ובהתיישבות היהודית. הפרס (עשרת-אלפים שקלים) הוענק לשלו כהערכה על מורשתו הספרותית המטעימה את הקשר בין הפרט לאדמת הארץ, לטבע ולהיסטוריה הייחודית של ארצנו. בנוסף זכה בפרסים באיטליה ובצרפת, כשבאיטליה בין היתר זכה לא מזמן (ינואר 2009) בפרס 'פורטה סיבריה' על ספרו לילדים "מבול, נחש ושתי תיבות" (סיפורי המקרא בעיבוד לילדים, הוצאת כתר, 1994), בסך הכל שנה אחת לאחר שתורגם לאיטלקית!

ויש גם ביקורת

כילדים רובנו ככולנו התוודענו ליצירתו באמצעות הסיפור שהפך זה מכבר לקאלט – "הכינה נחמה" (הוצאת עם עובד, 1990), שחינך אותנו להתמודד עם התופעה הטורדנית הזאת של טפילי הראש. שלו, בצמוד לעיסוקו הספרותי וכתיבתו העשירה עבור ילדים, עוסק רוב חייו בכתיבה פובליציסטית ובטיפול בטפילים בסדר גודל אחר – בעיות לאומיות, תרבותיות ובטחוניות בארץ השסועה שלנו. הוא עצמו הגדיר את פרנסתו כיום כמצב הנמשך אורגנית מבעיית קוצר ראייתו בילדות, מצב שבו הראייה שלו החמירה כל כך עד שהוא ראה את המציאות מטושטשת אך את הפיקציה בפוקוס. ואולם בטור הקבוע שלו ב 'ידיעות אחרונות' הוא מיטיב לבקר את המציאות הישראלית ואת המדיניות הממשלתית כמו שהן, באופן מפוכח. ובמילותיו שלו, על אף הביקורת הנוקבת שיש לו כלפי ישראל, הוא לא רואה עצמו חי או יוצר בשום מקום אחר.

הסופר מאיר שלו בהרצאה אודות "הגורל" מתוך סדרת הרצאות באוניברסיטת העברית:

עוד באתר:

ספרות מתורגמת | ספרים באינטרנט | ספרים משומשים | שירה עברית

ספרי מדע בדיוני | ספרות צרפתית | ספרים מומלצים

לאה גולדברג. השם הטבוע במוחנו ככוכב בשדרות הוליווד, כשסיפוריה, עיבודיה וחרוזיה מהדהדים בליבותינו לאחר שליוו את ימי ילדותנו – מי הרי לא טייל עם פלוטו הכלבלב מקיבוץ מגידו, ומי לא תהה על האורחים המוזרים שפקדו את הדירה להשכיר, או המתין בהשתאות ובציפייה דרוכה לגילוי סודם של שלושת האגוזים, ההופכים את המגלה למאושר בעולם.

מאת: טלי קורל

לא ייפלא שעבור רובנו, הקוראים הישראלים, לאה גולדברג הייתה בת-לווייתנו כמעין אמא שנייה, מכסה בשמיכת חרוזיה על תמימותנו. ואולם, לא רבים יודעים זאת, לאה גולדברג היתה אשה סנטימנטלית עד מאוד, אקדמאית ומסאית רצינית מגיל צעיר, ונוטה להתאהב בגברים בלתי מושגים עוד מימי נערותה המוקדמים.

אביה סבל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, מה שהשפיע על יצירתה, והיא לא התחתנה או הביאה ילדים לעולם. בחייה נודעה לאה גולדברג בעיקר כאקדמאית מוערכת וכמבקרת ספרות ועורכת, ורק לאחר מותה הפכה להיות האגדה שאנו מכירים היום.

במחצית הראשונה של המאה העשרים הימים היו אחרים – והשאיפות אחרות. היתה גם אהבה אחרת לארץ. אהבה של ממש. אהבה בוערת. לאה גולדברג אהבה את ישראל, אך בניגוד למשוררים ולמשוררות אחרות, שפיארו את המולדת וכתבו שירים ציוניים, גולדברג כתבה על הכאן והעכשיו, על הרגשות שבוערים באשר לנפתולי החיים באשר הם. הייתה שירה על הארץ, אבל היו אלה בעיקר מילים של געגועים לארץ אותה עזבה.

געגועים לנופים אחרים? לאה גולדברג

קצת ביוגרפיה…

גולדברג נולדה בקנינסברג, שעתה היא חלק מרוסיה, בשנת 1911, ועלתה לישראל בהיותה בת 24 – לא לפני שהשלימה דוקטורט מאוניברסיטת בון בבלשנות שמית (התמקדות בניב השומרוני), כשהייתה בת 22 בלבד. מייד אחר כך כבר לימדה גולדברג הצעירה ספרות בגימנסיה עברית. שנה לאחר מכן אמה הצטרפה אליה והן גרו יחד בתל אביב.

בישראל המשיכה גולדברג לעסוק בהוראה, אך לפני כן, בשנות העשרים לחייה, פרסמה בעיתון 'דבר' ביקורות ספרות ואמנות ומשם המשיכה בעיסוק הכתיבה והעריכה בצמוד להוראת ספרות כללית באוניברסיטה העברית. בשנת 1963, כשהיתה בת 52, נתמנתה לפרופסור באוניברסיטה, והקימה את החוג לספרות משווה.

גולדברג הייתה בשלב זה כבר לאחר קריירה ארוכה ומכובדת בעריכה למבוגרים ולילדים ובהוראה, קריירה שטרם נפסקה. במהלך שנים אלו פרסמה לאה גולדברג ספרי שירה, פרוזה למבוגרים וסיפורי ילדים לרוב.

היא הייתה סופרת פורייה מאוד, אסרטיבית, וליבה החם לא נתן לה מנוח שכן גם בשנותיה המאוחרות עוד המשיכה להתאהב בגברים לא מושגים, כפי שכתבה ביומניה שפורסמו בשנים האחרונות בהוצאת ספריית פועלים.

במרץ 1929, כשהיתה בת 18, רשמה גולדברג ביומנה מעין דיאלוג בינה לבין עצמה – מונולוג כן ומרגש: הנערה שטענה שהיא סובלת בחייה, השיבה לעצמה בנחרצות שאלו הם החיים. שבחיים רגעי הצער אינם נחותים מכל רגע אחר במהותם. הם אפילו טובים. ואז היא שאלה את עצמה – מה על החלומות? איפה בעצם מקומם? כך היא מקשה על עצמה, צעירה בת 18, משוררת וסופרת כבר אז בנשמתה, יוצרת: לחלום זה בסדר, היא משיבה. זה מותר. אבל רק אם החלומות האלה הם הקדמה ל"שירים לא רעים ופרוזה הגונה". כי לחלום סתם – לחלום סתם זה אסור. דבר אחד נותר לה באמת, כשהיא מנסה להתפכח מאהבה כוזבת – הספרות העברית. ואז היא משתיקה את עצמה, מפוחדת. יראה מן השם הזה. שם שלמעשה הקדישה עבורו את חייה.

בשנת 1970 נפטרה לאה גולדברג, בהיותה בת 59. באותה שנה הוענק לה לאחר מותה פרס ישראל לספרות. ואולי דווקא פרס זה היה האבן המתגלגלת הראשונה במדרון שהפכה את גולדברג לקאלט שהיא היום בתוככי כולנו. החוקרת והמתרגמת שתרגמה עבורנו את איבסן, שייקספיר וטולסטוי, ידועה לנו היום בזכות מה שהתחבטה בו עוד מאז נעוריה – תרומתה הנפלאה לספרות העברית.

רוצים עוד? קיראו על שירה עברית.

טלי קורל קוראת את "הילד שאהב לאכול ספרים" של אוליבר ג'פרס ושואלת למי הוא מיועד. טעים לה.

הילד שאהב לאכול ספרים / אוליבר ג'פרס

The incredible book eating boy

מאנגלית: תמי קרמר

2009, הוצאת כתר ספרים

אוליבר ג'פרס, מאייר אירי מוכשר ללא ספק, בשלושים ושלוש שנות חייו כבר הספיק לזכות בעולם להצלח אדירה. מה זה אדירה. הקוריקולום ויטה הצנוע שלו כולל קליינטים עלומים כמו אורנג' אנגלייה, סוני, סטארבאקס, טיימס האירי, הגארדיאן והטלגרף. הילד שאהב לאכול ספרים, ובשפת המקור – The incredible book eating boy, ספרו השלישי לילדים, יצא לאור באירלנד בשנת 2006 וזכה בפרס לספר הילדים הטוב ביותר של השנה. שנתיים מאוחר יותר ג'פרס נכלל ברשימת 'מאיירי הספרים החדשים הטובים ביותר' של מגזין טיימס.

כשאני אוחזת בספרו של ג'פרס בידיי, מדפדפת וקוראת בו, אני עוברת מעין תהליך – יש בי סקרנות כמובן, כלפי עלילה: משיכה, התעניינות והנאה. בדקות הקרובות מתרחשת ספיגה של הרעיון, הפשוט למדי: הסופר לועג באופן ברור, או בעצם משתמש בביקורת שהפכה כבר לנוסחה שבלונית במידת מה, לאותה אובססיה של אנשים לספרים ולנטייתם "לאכול" ו"לבלוע" אותם מבלי להבינם. ואז מתגבשת במהירות עוד השגה – זהו מסר למבוגרים, לא לילדים. בתור קוראת-עוברת-אורח בוגרת, אני שואלת את עצמי האם הסיפור הזה בכלל מיועד לילדים, או שהוא מיועד לאותם מבוגרים אליהם ג'פרס מכוון את ביקורתו. האיורים, לעומת זה – שכל כך קוסמים, מרתקים, ציניים ובעלי משמעויות כפולות או סימבוליות לעיניים שלנו, עיניים בוגרות שיכולות להבין מבין הקווים – עבור ילדים יכולים להראות קודרים, עמוסים ומבלבלים. אבל אז – אז עוברת בי תחושה משונה. והנה תוקפת אותי ההשגה הנוספת, או שיש לומר בימינו – השנקל נופל.

לצערי או לשמחתי לא גדלתי על הצבעים העזים הזועקים מספרי  דורה או המועדון של מיקי מאוס. צבעוניות האיורים של מיץ פטל אמנם אנרכית, אבל הציורים עצמם שמרניים למדי, ואין בהם, כמובן, שום תחושה מפוקסלת. הם טירוף של אצבעות אדם על הנייר, ולא על המקלדת. לא גדלתי על רקע האינטרנט כמובן מאליו ולא על שפע תוכניות ריאליטי. בילדותי הלא רחוקה הפורמט טרם הומצא כלל. גדלתי בצמוד לפתיחתו של ערוץ 6, הערוץ היחידי לילדים מלבד הערוץ הראשון שכלל שידורים עבורם -  כשהיום היצע ערוצי הילדים מתרחב בהתמדה.

מודל לגיטימי

אז פתאום אני מבינה, שרגע, אולי העיניים שלהם והמוח שלהם רגילים לאינטנסיביות הזאת, לעומס ועודף הגירויים, לאנימציה פרועה ולפונט מתחלף בכל עמוד. או פריים. לציניות ולרעיונות שפעם נחשבו תחומים בממלכת המבוגרים בלבד. ובכלל נראה עכשיו שאיוריו של ג'פרס לא מוגזמים כלל. מינימליסטיים אפילו. או-אז אני קולטת את היהירות שלי שבלנסות לכפות את הפסיכולוגיה שלי כילדה שגדלה כשהקשקושים הגסים על הפוגים נחשבו חתרניים ממש, על ילדים שבשבילם הפריצות והמסרים בשנקל הם מודל לגיטימי לכל דבר.

הצצה לספר באתר הסופר (לא למאכל)

ג'פרס מתאר בקווים ייחודיים, בשימוש בטכניקה של מדיה מעורבת, את הגרגרנות שלנו לתוצאות מיידיות. לאכול ספר ולהחכים ממנו כאן ועכשיו. לא אחר כך, לא עוד שנה, ובטח שלא עשר שנים. לא פלא שהילדים שלנו רוצים להיות מפורסמים ומצליחים ברגע אחד. מה איתנו? האם התיישבנו לרגע אחד על מנת לקרוא, לעכל, לחשוב, להרהר, לפני שהתחלנו לבלוס? לפני שמילאנו את הספריות והארונות שלנו במפלי ספרים שלא נקרא אפילו את מחציתם?  מי שטוב לו עם כאב הבטן לא מרגיש שמשהו לא בסדר. אנו מאביסים את גופנו בכל כך הרבה ידע עד שאנחנו לא מזהים את קריאות מצוקתו – שהוא בעומס וכבר הפסיק לעכל.

רק לטעום

אולי בימים כאלה, והנה הסנטימנטליות הערכית מתגנבת לה – ראוי באמת שיקראו הילדים מילה או שתיים – על טיבה של הקריאה עצמה. כן, על הדפים הכרוכים המוזרים הללו שלא באים מהטלוויזיה או מהמחשב. אז אולי הם עדיין לא מבינים מה זה אומר להגזים בצריכת ספרים מתוך התפארות בורגנית מתייהרת, ואין להם שמץ של מושג סגלגל למה לאכול יותר מידי ספרים יכול להיות מסוכן באמת. הרי זה בגדר מאורע קוסמי נדיר כמעט אם הם "אוכלים" ולו ספר אחד. אחרי שיקראו על הילד שאהב לאכול ספרים, מי יודע, אולי ירצו לנסות בעצמם. מילה אחת, רק לטעום.

מאת: טלי קורל

הריאליזם המאגי אף בתור הגדרה אפוף מסתורין – עד היום מתחבטים בשאלה כיצד להגדירו ואילו יצירות לכלול בו. בעוד ישנם שיגדירו תחתיו בצמצום את יצירות חברי תנועת ה"בום" של אמריקה הלטינית, אחרים ירחיקו עד פרנץ קפקא, פטריק זיסקינד, גינטר גראס וסלמאן רושדי.

יהיה אשר יהיה, הסגנון הריאליסטי המאגי הוא סוגה ספרותית – למרות שכיום מתייחסים בשם זה גם אל זרמים באמנויות אחרות כמו קולנוע ואמנות פלסטית – הכוללת היבטים מאגיים, על-טבעיים או אל-הגיוניים המעורבבים באווירה הריאליסטית בד בבד.

בריחה משלשלאות ההגיון והפרוזאיות
אפשר לראות באופן סיפור זה דרך להבנת המציאות על ידי הבריחה משלשלאות ההגיון והפרוזאיות. הקסם והנורמליות חוברים זה לזה וכך הקורא מקבל את זה ואת זה באותה הפתיחות כששניהם כביכול מצייתים לאותה חוקיות קוסמיות. ואולי החוקיות היא שאין חוקים? מעברים כאוטיים או פואטיים בין זמנים, חוסר לכידות בדמויות ועיוותים במרחב הם מן הסממנים הבולטים ביצירות הספרותיות של הסוגה.

מקובל לראות את הפרץ של הריאליזם המאגי בתנועת הספרות החלוצית של הסופרים הצעירים והאמיצים בני אמריקה הלטינית, שהושפעו בכתיבתם מהפוליטיקה ההפכפכה של ארצותיהם ומשגשוג המודרניזם הספרותי בצפון אמריקה.

עם יוצרים אלה מונים בדרך כלל את חוליו קורטזר הארגנטינאי, קרלוס פואנטס המקסיקני, מריו ורגה ליוסה מפרו, וגבריאל גרסיה מארקס מקולומביה. הם פעלו בעיקר בשנות ה-60 וה-70 ויצירותיהן היו הראשונות להתפרסם בהיקף כל כך רחב באירופה ובעולם.

את הזרם שהם שייכים לו מקובל לכנות בשם "בום אמריקה הלטינית" – The Latin American Boom,  שבדומה ל"לפלישה הבריטית" בתחומי המוסיקה המודרנית, הם החדירו את סגנונם, הריאליזם המאגי, לעולם המערבי כולו. אנחנו, קוראי העברית, קיבלנו אותם באיחור מה בדמותה של ספרות מתורגמת.

בורחס או מארקס? שאלת השאלות
יש כאלו שרואים בחורחה לואיס בורחס את הפורץ והמבשר של הפתיחות האירופאית הזאת לז'אנר החדש – שכתב כבר בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים והתפרסם בעולם בזכות יצירותיו הייחודיות כמו "גן השבילים המתפצלים", "מבוכי הזמן" ו-"בדיונות", העוסקים כולו בנקודת ראותו המיוחדת את העולם החברתי והתרבותי, לרבות המצאתו את הסגנון של המתבונן מהצד הממציא סופרים ויצירות שאינם קיימים אך מוצגים ככאלה כחלק מעלילה ומוקד העלילה, באופן אינטלקטואלי וחד.

אך גבריאל גרסיה מרקס היה ועודנו הסופר הבולט ביותר של פרץ הכותבים הלטיניים של שנות השישים (כשבורחס כנראה סלל עבורו את הדרך מבחינת ההכרה העולמית באזור הגאוגרפי הנתון) ויצירתו "מאה שנים של בדידות" (1967) היא המזוהה ביותר עמו ואף זיכתה אותו בפרס נובל היוקרתי.

בסאגה מיוחדת זו הנפרסת על פני מאה שנים, מסופר סיפורה של שושלת משפחתית שחיי בניה שלובים במציאות הקשה ובדמיון המטורף. תחילתו של הסיפור בפטריארך ג'וזה ארקדיו שעוזב יחד עם אשתו את עיר מולדתו כדי לחפש אושר ומשמעות במקום מרוחק. בעת מסעם הימי הוא חולם חלום חזיון שבעקבותיו הוא מחפש בעקשנות אחר העיר מקונדו, עיר המראות המשקפת את העולם.

כאשר הוא מוצא אותה הוא מקים בה בית וצאצאיו נכפפים למציאות העיר בה דמיון מתערבב עם בעתה ריאלית. עד לסוף העלילה הקורא חש מוקסם אך חנוק למול חוסר יכולתם של בני המשפחה להתנתק מהגורל ההזוי והמאגי של ה"קארמה" המיסטית של העיר.

ספרים נוספים של מארקס שימרו את האווירה שבה חוקים מסוגים שונים מתערבבים זה בזה ולא ייפלא מדוע שמו חרוט במוחותיהם של אוהבי ספר בכל העולם. בין יצירותיו האחרות המפורסמות מצויות "כרוניקה של מוות ידוע מראש" (1981), "אהבה בימי כולרה" (1985), "לחיות כדי לספר" (2002) ו"זכרונות מהזונות העצובות שלי" (2004). כל ספריו רבי מכר עד היום ונחשבים למגדירי הסוגה של הריאליזם המאגי.

לז'אנרים נוספים שיעניינו אותך: ספרי ילדים | ספרות מתח

כתיבה מעניינת אותך?