כמה מילים אודות הסופר החשוב מאיר שלו, שבין ריאליזם מאגי לכתיבה על מושבות א"י, מפנק אותנו ביצירות מעולות, אחת אחת.

מאת: טלי קורל

"למאיר", מקדים המשורר והסופר יצחק שלו בפתח ספר שיריו "נער שב מן הצבא" – אסופת שירים מצמררים המספרים את התוגה האישית והקוסמית הבלתי נתפסת על אובדן הבנים ועל הציפייה להם, אותה הקדיש לבנו אשר שב מן הצבא, מאיר שלו.

קצת ביוגרפיה…

מאיר שלו, סופר ועיתונאי יליד יולי 1948, נפצע בהיותו בן תשע-עשרה, בשנת 1967, בתאונה צבאית שממנה יצא בנס בריא. בראיון לעיתון הארץ מסר בזמנו כי יכול היה לשבת היום בכסא גלגלים לו לא הספיק לסטות ממקומו בשל רחש הכדור הנורה שכמעט פגע בעמוד שדרתו. רגעים כאלו של צירוף מקרים וגורל מבנים את חיינו, הוא אומר.

משפחתו של מאיר שלו היא משפחה של עוסקים בספרות – החל באביו המשורר ועד לבת דודתו צרויה שלו, אחיה ואביהם. מאיר עצמו רכש את השכלתו באוניברסיטה העברית בלימודי פסיכולוגיה לתואר ראשון שלאחריהם עסק שנים ארוכות בתחום התקשורת כתחקירן, תסריטאי, מנחה ומפיק, וכתב בעיתונים הגדולים בארץ, כאשר עד היום הוא כותב טור ב 'ידיעות אחרונות', עיתון בו הוא עובד מעל ארבע-עשרה שנים.

מאיר שלו כותב עבור ילדים ומבוגרים גם יחד, וספר הילדים הראשון שכתב פורסם כבר ב-1982 – "הילד חיים והמפלצת מירושלים" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד). בשנת 85 יצא לאור ספרו "תנ"ך עכשיו" בהוצאת שוקן, המבוסס על פירושים שפרסם במדור הקבוע שכתב בעת עבודתו בעיתון 'הארץ'. באותה שנה פורסם ספר ילדים נוסף – "גומות החן של זוהר", בהוצאת כתר, ושלוש שנים מאוחר יותר הספר "אבא עושה בושות" באותה הוצאה.

ריאליזם מאגי ב"רומן רוסי"

בשנה זו, 1988, פורסם ספרו הראשון שיועד לקהל הבוגר, ספר שביסס את מעמדו כסופר ברוך בכשרון השפה העברית וביכולת סיפור ההווי הארץ-ישראלי. היה זה הספר "רומן רוסי" (הוצאת עם עובד), המתאר אפוס משפחתי ישראלי, קורות משפחה על פני דורות, נרטיב שהמשיך בו גם אחר כך.

שנה מאוחר יותר זכה שלו בפרס ברנשטיין ליצירת ביכורים העוסקת בהווי הישראלי ובפרסים נוספים. הספר תורגם לאנגלית בשנת 91 בשם "ההר הכחול" (The Blue Mountain) ולעוד עשר שפות נוספות עד היום, ביניהן דנית, הולנדית, פולנית, שוודית, איטלקית, פורטוגזית, גרמנית וסינית.

ספר אחר של שלו שזכה לתרגומים רבים הוא הרומן "כימים אחדים" (עם עובד, 1994) שתורגם לאחת-עשרה שפות, ביניהן נורווגית, ספרדית, טורקית, יוונית, הולנדית, רוסית ואיטלקית. אותו הילד ש"קורא המון ספרים ולא מתבייש להראות את זה לכולם", במילותיו של שלו על עצמו, הוא כיום אחד הסופרים הישראלים הנקראים והמוערכים ביותר בישראל ובעולם.

בסופה של  2003 זכה בארץ בפרס קק"ל והיה בכך לסופר הראשון שזכה בו, לאחר שבשנים הקודמות הוענק בעיקר להיסטוריונים וסטודנטים שהתעמקו במחקריהם בתולדות הציונות ובהתיישבות היהודית. הפרס (עשרת-אלפים שקלים) הוענק לשלו כהערכה על מורשתו הספרותית המטעימה את הקשר בין הפרט לאדמת הארץ, לטבע ולהיסטוריה הייחודית של ארצנו. בנוסף זכה בפרסים באיטליה ובצרפת, כשבאיטליה בין היתר זכה לא מזמן (ינואר 2009) בפרס 'פורטה סיבריה' על ספרו לילדים "מבול, נחש ושתי תיבות" (סיפורי המקרא בעיבוד לילדים, הוצאת כתר, 1994), בסך הכל שנה אחת לאחר שתורגם לאיטלקית!

ויש גם ביקורת

כילדים רובנו ככולנו התוודענו ליצירתו באמצעות הסיפור שהפך זה מכבר לקאלט – "הכינה נחמה" (הוצאת עם עובד, 1990), שחינך אותנו להתמודד עם התופעה הטורדנית הזאת של טפילי הראש. שלו, בצמוד לעיסוקו הספרותי וכתיבתו העשירה עבור ילדים, עוסק רוב חייו בכתיבה פובליציסטית ובטיפול בטפילים בסדר גודל אחר – בעיות לאומיות, תרבותיות ובטחוניות בארץ השסועה שלנו. הוא עצמו הגדיר את פרנסתו כיום כמצב הנמשך אורגנית מבעיית קוצר ראייתו בילדות, מצב שבו הראייה שלו החמירה כל כך עד שהוא ראה את המציאות מטושטשת אך את הפיקציה בפוקוס. ואולם בטור הקבוע שלו ב 'ידיעות אחרונות' הוא מיטיב לבקר את המציאות הישראלית ואת המדיניות הממשלתית כמו שהן, באופן מפוכח. ובמילותיו שלו, על אף הביקורת הנוקבת שיש לו כלפי ישראל, הוא לא רואה עצמו חי או יוצר בשום מקום אחר.

הסופר מאיר שלו בהרצאה אודות "הגורל" מתוך סדרת הרצאות באוניברסיטת העברית:

עוד באתר:

ספרות מתורגמת | ספרים באינטרנט | ספרים משומשים | שירה עברית

ספרי מדע בדיוני | ספרות צרפתית | ספרים מומלצים

הגיע הזמן לומר את זה. "האריה שאהב תות" הוא אחד מספרי הילדים הבעייתיים שיש. זה לא מונע ממנו להיות רב מכר וספר אהוב ביותר. מה מצאנו בספר הזה? מה מצאו הילדים?

האריה שאהב תות – למה ילדים אוהבים את הספר?

א. המצלול

המילה תּוּת חוזרת על עצמה עשרות פעמים במהלך הסיפור דל היריעה. לילדים קטנים קל יחסית להגות את המילה (יותר קל מ"אמא", פחות קל מ"אבא"). במקום חרוזים (שבקושי יש, ועם זה אין לי בעיה בכלל), בחרה הסופרת לסיים את השורות באותה מילה:תּוּת. "פעם אחת הלכו ילדים קטנים לטייל ביער ההוא, ולילדים ההם היה תות. כי במקום שבו הם גרו ושממנו לטיול יצאו היה תות. וכשהם יצאו לטיול, אמא שלהם שמה להם בתיק האוכל תות, כדי שאם פתאום יהיו רעבים, יוכלו לאכול תות. הרבה תות". פשוט, בסיסי, קל. יצירתי? לא יותר מדי, אבל אין הכרח ליצירתיות בשום מקום.

ב. הויזואליות
תות הוא יופי של פרי. לא סתם אנחנו מאמינים בכך – הוא משדר בריאות, חשק, מתיקות, חושניות, טעם. זהו פרי שאהוב גם על ילדים (אפילו אלו שאלרגיים אליו עדיין אוהבים אותו), וגם על הורים. חשבו על אותו הספר, רק שהכותרת שלו היתה "האריה שאהב חסה". לא בדיוק אותו דבר, הא? להורים קל להתחבר לחיבה לפרי האדום האדום הזה (וכנראה גם לחברות התרופות, שנותנות לסירופים לילדים טעם דמוי תות על מנת שהילדים ישתו אותו).

הוסיפו לכך את העמודים הפנימיים לכריכה, אשר מורכבים מטפט לבן שעליו הדפסים של ארטיק אדום, ביצת עין, תפוח, בננה, פסטה, במבה, גזר – כל מה שילדים מכירים ואוהבים. אוכל בסיסי ופשוט, אוכל ש"בריא" לנו. אגב, זה העמוד האהוב על אחיין שלי, שמשתמש בו כקרקע פוריה להצגת הידע הוורבלי ההולך וגדל שלו. והעמוד האחרון, שכל כולו תות גדול, מצויר בידו האמונה של דני קרמן (שאגב, איוריו לספר זה אינו פסגת יצירתו לדעתי: חלקם מפחידים או פשוט לא נעימים).

למה הורים אוהבים את הספר?

כי הבן של החברים אוהב, כי הבת של השכנים. כי זה מדבק, בדיוק כמו כל טרנד אחר. אה, ואיך שכחתי. כי כתבה אותו תרצה אתר. כן, אותה תרצה אתר, בתו של אלתרמן המהולל. היצירתיות חייבת לעבור במשפחה, לא? מסתבר שלא.

אחת ולתמיד, למה אני שונאת את הספר הזה כל כך, למה אני נכנסת בו באופן אישי? מה כל כך דחוף לי?

בדיוק בגלל שהוא רב מכר, בגלל שאבות ואמהות וסבתות קונות את הסיפור הזה, "שיהיה בבית, הרי שמעתי עליו כל כך הרבה". אבל מה יושב בבסיס של זה? קנאה? חוסר הבנה? לא.

בגלל שהוא ספר בעייתי, עם גוונים של טיפשות, אטימות וקונפורמיות מהצד הכי מכוער שלה. כי אם הסיפור עוד איכשהו נסבל עד סופו, בעמוד 20 אנחנו מגלים שהאריה בכלל לא אוהב תות (שזו זכותו המלאה, ואין לי טענות נגדו), ו…: "ומאז הוא אוכל רק מה שאמא שלו מכינה, ולא רוצה דברים שאין, ושרק לילדים אחרים יש. הוא אוכל ביצה ולחם וגבינה לבנה, והוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש". חבר'ה, האמירה הזו, ואפילו היא לבדה, מהווה עילה מספקת בכדי לא להביא את הספר הזה לדפוס!

אני אחזור על הדברים, למקרה שמישהו לא איתי עדיין: "ולא רוצה דברים שאין" ו"ולא מתנהג כמו טיפש"– סליחה?! ומה רע בדיוק בלרצות דברים שאין? ומה בין טיפשות לבין הרצון, הכמיהה, התשוקה? תראו לאן האריה הגיע רק כי הוא בחר לרצות משהו שאין! הוא הגיע לגילוי של משהו חדש, אפילו על דרך האלימינציה. ועזבו אתכם ממטאפורות ומשלים. האם אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא ירצו דברים שאין? דברים שאי-אפשר? האם זו חשיבה נכונה להקנות לילד, ש"זה לא הגיוני לחשוב ככה" ו"מה קרה לך, ילד?".

דמיינו לרגע את העולם שלנו אם אנשים לא היו רוצים את מה שאין. כנראה שהיינו ממשיכים לצייר על הקירות, אם בכלל היינו מגיעים לשם. כן, החשיבה של תרצה אתר היא חשיבה של עידן האבן. יש בה יסוד בעייתי, יש כאן אמונות חולות. לאחיין שלי אני מקריאה את הספר עם עריכה משלי, תוך כדי. אני פשוט ממציאה את הסוף שנראה לי מתאים יותר, וזה כל פעם סיום אחר. אני תמיד עושה את זה בספרים שאני לא מסכימה עם הטקסט שלהם. אני חושבת שחשוב מאוד שכהורים, אנשי משפחה, חינוך ובכלל – חשוב שנפעיל את המסננת הזו – עם מה אני מסכימה? אילו ספרים אני מקריאה לילדים שלי?

באופן כללי, אני לא חובבת של מסרים בספרות. עזבו אותי ממסרים – יש לך מסר? תדפיס אותו על סטיקר לאוטו או על חולצה. את הזרם הזה הוביל לואיס קרול, באחד הדיונים של אליס עם המלכה (תחת הכותרת: פרודיה, הומור ואיגיון).

אבל נניח ויש מסר בספר, שאני צריכה לבלוע איכשהו, אז בואו לפחות ננסה שהוא לא יסתור את כל מה שאנחנו מאמינים בו! המאה האחרונה עומדת בסימן של מימוש עצמי, חיפוש אחר ה"אני" ומיצוי הפוטנציאל הגלום בנו. גם עם הגישה הזו יש לא מעט בעיות (הפסיכולוגים יספרו על זה כאשר ילדינו יגדלו ואנחנו נשלם הון על הבירור הפנימי שלהם), אבל לדעתי הגישה הזו בלתי נמנעת, ועדיפה על תרבות ה"קאסטות" אשר סוגרת אנשים בתוך מעמד חברתי סוציו-אקונומי בלתי ניתן להזזה, או על אחרים, שבויים בתוך קונבנציות מחשבתיות.

אני מעדיפה לשלם לפסיכולוג בשביל הבן שלי כאשר הוא מתלבט האם להיות אסטרונאוט או מטפל באומנות, מאשר להנחיל לו שאם אבא שלו משורר, אז גם הוא צריך להיות.

עשו טררם די גדול מגילוי ה'כתבים הסודיים' של תרצה אתר, בתור בתו של אלתרמן ובתה של רחל מרכוס. כעת, הטטרם הזה מתעורר שוב, בצאתו של קובץ סיפורים פרי עטה (שגם הוא נמצא בעזבונה והמתין עשרים שנה לגילוי) בכתבה נהדרת של צליל אברהם שהתפרסמה היום במדור הספרות של ידיעות אחרונות, היא בודקת את שני הקטבים – יוצרת מוכשרת או אדם עצוב שלא הצליח לצאת מכסות אדרתו של אביה.

אני לא מכריזה מלחמה על תרצה אתר בשום אופן. קראתי רק מעט משיריה ולא עשיתי דוקטורט על ספרי הילדים שלה. אבל מה שאני רוצה להגיד, ונדמה לי שזה כבר די ברור, הוא ש"האריה אהב תות" אינו יצירת מופת ואינו ראוי לקומץ מהתשבוחות שהוא זכה להן. איך לא ראו את זה המוציאים לאור ב"ידיעות אחרונות", אני לא יודעת; יכול להיות שהשם שלה היה חלק מהרעיון להדפיסו, ויכול להיות שעורכי ספרי הילדים ראו והתעלמו, יכול להיות שאפילו לא שאלו אותם – בתור מהלך כלכלי גרידא. זה מה שאני מנסה לספר לעצמי. עם מהלכים כלכליים אני יכולה להסכים (אני כועסת וזועמת אבל אני יודעת שספרים הם לא רק רומנטיקה ואידיאולוגיות אם בכלל), אבל עם שגיאות של עורכים, פחות. ואולי זה הכל ביחד. אחרי הכל, תרצה אתר.

לסיום, אני רוצה להפנות אתכם לשורה בשיר מקסים של של סילברסטיין, אחד מהיוצרים החשובים לדעתי בספרות הילדים של המאה העשרים (אגב, לא הכל כל כך ורוד, ע"ע "העץ הנדיב"): הכל יכול לקרות, ילד, גם מה שאי אפשר. ("תקשיב לכל האל ת-, ילד", מאת של סילברסטיין, מתוך "בקצה מדרכת הרחוב", תרגם לעברית בצורה משגעת ונאמנה למקור בני הנדל, אדם מוציאים לאור, ת"א, 1985).

מה בין החיה הקטנטנה לבין היצר שלנו לאהבת ספרות ולגמיאת ספרים כאילו סגרו את המחר? קיראו על השילוב בין השניים בחנות הספרים "תולעת ספרים" אשר בכיכר רבין?

תולעת ספרים ומשפחת הפרפראים

'כינת הספרים' או 'דגיג כסף הסוכר' היו מוצאים את בחירתנו לכנות כ'תולעת ספרים' מישהו המתייחס אל כרכי הדפים המוזרים הללו בחרדת קודש, ולא סועד אותם בלהט, כבחירה מתמיהה ואירונית. אלו השניים הם דוגמאות לחרקים הניזונים מכריכות ודפי ספרים, יחד עם הפרפראים המוכרים כעשי ספרים. תולעת ספרים אנושית, לעומת זאת, אכילתה את הספר היא סימבולית בלבד.

אבל עצם גמיעת הדפים, הרדיפה אחר ספרים חדשים, הנטייה הכפייתית לאוספם, השמירה וההקפדה כאילו היו ילדים זכים – כל אלו נראים מן הצד דומים לאובססיה ולנטייתם הבלתי נשלטת של חרקי ספרים אמיתיים לנכס את הדפים לעצמם – ואולם בדרך פטאליסטית יותר.

רכונים ברצינות מוקפדת

בימי השבוע פרט ליום שבת, בין שמונה וחצי בבוקר לעשר בערב, ובשישי עד חמש אחר הצהריים, בכיכר רבין מספר 9 בתל אביב, לא תראו ככל הנראה אנשים בולסים ספרים בצורה מפורשת, אבל כן תמצאו אותם רכונים ברצינות מוקפדת כלפי הספרים, מחטטים בסקרנות בין האוספים ושקועים באחד מספרי התצוגה בין לגימת קפה לבין נשנושי עוגייה או קיש.

הפנטזיה של תולעי ספרים רבים מאיתנו המחברת בין ספרים לאוכל היא מזמן לא פנטזיה בחנות הספרים "תולעת ספרים" שבתל אביב. ובכל אופן, לא מאז ינואר 1984, כאשר המיזם קם והוציא שורשים ועלים.

חנות הספרים הוכיחה את הצלחתה עד שיכלה להרשות לעצמה להקים תחתיה הוצאת ספרים באותו שם, הפועלת מאז 1999 ומתרכזת בספרי פסיכואנליזה וביקורת תרבות.

בחנות הספרים עצמה המבקר הסקרן יוכל למצוא שפע של ספרי פסיכולוגיה, אדיכלות ועיצוב – שכן בשלושת אלו מתמחה החנות על פי הצהרתה מאז ימי הקמתה הראשונים.

תולעת ספרים - חנות וסיפור אהבה

מארבעה ספרים בעיצוב שהביאו יזמות החנות מיפן הרחוקה, כיום מתהדרת החנות בשלל רחב של ספרים מוקפדים הנבחרים בעין בוחנת בכנסי ספרים בינלאומיים שיוצאות אליהם היזמות האמביציוניות הרשנזון ויידוב.

יחד עם הספרים האלה יש היצע רחב של ספרים באנגלית, ספרי ילדים, ספרי שירה, עיון ופרוזה – כך שעל כוס קפה כל אחד כמעט ימצא את משאת נפשו מחכה לו בין הדפים. ואם הספרים מעוררים רעב של ממש בית הקפה מציע גם טוסטים, סלטים, מרקים ומנות משביעות נוספות. הכל בטוב טעם.

ההוצאה לאור "תולעת ספרים" תעניין בוודאי את הקהל הרחב כמו שהיא מעניינת אקדמאים, אנשי מקצוע ומשוגעים לפסיכולוגיה. קטלוג ההוצאה כולל כותרים מרתקים בעלי שם עולמי כמו "פרויד ומעבר לו" של מיטשל ובלאק; "ה'אני עור'" של אנזייה; "פסיכולוגיית העצמי וחקר רוח האדם" של קוהוט ועוד.

בואו נפנה אל המגדיר…

הגדרה ממוצעת של "תולעת ספרים" אומרת כך – תולעי ספרים הם לא חרק אחד, כי אם קבוצה של חרקים שמשותפת לה האהבה הבלתי נשלטת לבליסת וביעור ספרים ומסמכים אחרים.

אוהבי הספרים האנושיים המבקרים בחנות "תולעת ספרים" או מתכרבלים בביתם באינטימיות עם הספר האהוב עליהם, גם להם משותפת אותה אהבה גדולה – רחשי כבוד ייחודיים לספרים והוקרתם כחברים נאמנים, המספקים מזור בשעת יגון ומשב של יצירה והשראה בשעת אפלוליות הנפש.

בתמורה, מבטיחה תולעת הספרים האנושית, לשמור על ספרה מכל משמר ובהחלט לא לנגוס בו. אפילו אם דבק בו ריח המאפה מחנות הספרים המטריפה בכיכר רבין.

אולי יעניין אתכם לקרוא על…?

[פרוייקט הספר הראשון שלי - מיזם קריאה מקסים!]

[לימודי ספרות - מסלול הלימודים של אלו שלא יכולים בלי הסם המשכר הזה...]

[הלדור לכסנס - מה לי ולאיסלנד? נקודת מבט אישית]

[אתר בקבוק - הכל על ספרות]

הוצאות ספרים - הוצאה לאור והדפסת ספרים

במשך ההיסטוריה נודעה חשיבות רבה להוצאות הספרים. בזכותם יצא לנו להכיר סופרים גדולים כמו הומרוס, הרמן מלוויל, המינגווי ואלבר קאמי. הוצאות הספרים הם אלה שניאותו לפרסם את הרומנים והספרות הגדולה בהיסטוריה. הם שומרי הסף, הסלקטורים של אחד המועדונים החשובים בתלודות האנושות – מועדון הספרות.

סקירה היסטורית

הוצאות הספרים המודרניות שונות בתכלית מאלו של המאות הקודמות. כמו בכל תחום אמנותי, מי שהוציא את הספר לאור היה הפטרון העשיר שידע קרוא וכתוב.

הוצאת ספר הייתה בזמנו סטטוס מעמדי המראה על עושר וייחוס משפחתי. הפטרונים רכשו את זכויות הספר והמחבר הקדיש להם את כתב היד.

בהמשך, ועם המצאת הדפוס השתנתה הגישה אל ספרות ויותר ויותר אנשים קיבלו גישה חופשית אל הספריות ואל הכתבים. כעת ניתן היה להפיץ את הספר לחתך רחב יותר של אוכלוסייה, חתך שהלך והתרחב עם השינויים הדרסטיים המאה ה-17 בואכה המהפכה הצרפתית.

המאות ה- 18 וה – 19 נודעו כתור הזהב של הספרות ושל הסופרים. עידן הנאורות הביא איתו שפע של סופרים והוגים אשר פירסמו את כתביהם ורכשו להם מעמד חברתי גבוה.

הוצאות הספרים היוו בית לסופרים ופלטפורמה ייצוגית בלבד. הוצאה לאור בעידן הדפוס והרשת הינם שני דברים שונים, ויש לעמוד על ההבדלים בין שני עידנים אלו.

חברות הוצאה לאור מודרניות היא תוצאה של המהפכה התעשייתית. הספר הפך למוצר סחיר כמו כל מוצר אחר והוצאות הספרים הפכו להיות עסק כלכלי. אם אתם מתעניינים בזוית זו, קיראו על ספרות ממבט חברתי.

מבנה ההוצאה

ההוצאה היא מבנה כלכלי המורכב מבעלי תפקידים – בעלים, עורך ראשי, עורך משנה, לקטורים, מנהלי מחלקות, מעצבים גראפיים, מגיהים ועוד. תפקיד ההוצאה היא למצוא כתבי יד אשר נשלחים אליה ולהחליט האם לפרסם אותם בדפוס או שלא.

השיקולים להוצאת ספר לאור מורכבים מכמה פרמטרים כאשר העיקרי מביניהם הוא השיקול הכלכלי. לעתים חורגת ההוצאה מעמדתה הפיננסית ומוציאה ספר אשר אינו נמכר טוב אך מוסיף לה יוקרה מבחינת איכות. גם זה שיקול.

באם נבחר כתב יד הרי שתפקיד ההוצאה היא להפיק אותו מתחילתו עד סופו – לערוך אותו ביחד עם המחבר, להדפיס אותו, לעצב אותו מבחינה גראפית, להפיץ בחנויות הספרים ולשווק אותו כפי יכולתה. ככל שההוצאה גדולה יותר ומפורסמת יותר כך גוברים סיכויי ההצלחה של הספר.

הוצאות מפורסמות

ישראל היא מדינה קטנה ואף יותר מכך, המדינה היחידה בעולם בה קוראים עברית. משום כך ישנו מספר מצומצם של הוצאות לאור שאכן מצליחות לייצר תעשייה אמיתית של ספרים – כנרת זמורה ביתן (אשר מפעילה את צומת ספרים) לצד עם עובד, כתר וידיעות ספרים לוקחות חלק במשחק.
בח"ול ובמיוחד במדינות דוברות אנגלית השוק הוא שונה והרבה יותר מפולח. רנדום האוס היא הוצאה הגדולה ביותר בארצות הברית, אך גם הוצאות קטנות וייחודיות מצליחות לייצר קהל קוראים נאמן. אם מעניינים אתכם ספרים באנגלית, למה שלא תקראו על ספרים באינטרנט?

אנקדוטה לקראת סיום: תזמון הוא הכל. באנגליה נעשה נסיון לשלוח ספר מפורסם של ג'יין אוסטין, עם שינוייים מינורים, להוצאת ספרים גדולה בבריטניה. הפרק והסינופסיס שנשלחו להוצאה הוחזרו עם תשובה שלילית.

אז מה אתם יודעים על צומת ספרים? מדובר ברשת חנויות ספרים אשר מפעילה גם חנות מקוונת. המותג הביא עימו קונטרה לא פשוטה עבור סטימצקי, שנראה ששלטה בכיפה עד אז.

ההצלחה

"צומת ספרים" הוקמה רשמית בשנת 2002, כמיזוג של שתי חברות קטנות יותר. לחנות מעל ל-90 סניפים, מדן ועד אילת, כאשר חנות הדגל שלה יושבת בתל אביב, בדיזינגוף סנטר. במקביל, החנות המקוונת מוכרת ספרים באינטרנט ובהצלחה לא מעטה.

החנות

בעוד בכל חנות רגילה תמצאו מוכר/ת, ערימות, מדפים וסולמות, חנות הדגל מסודרת בתור ספריה, עם פינות קריאה ומנורות קריאה ירוקות (נשבעת שהן תוצרת איקאה. בעצם לא נשבעת) שיחזירו אתכם לילדות שלא הייתה לכם באנגליה.

הבעיתיות

מכירים את המושג "ניגוד אינטרסים"? אהם. אז זה העניין: רשת החנויות המצליחה שייכת להוצאה זמורה ביתן (אנחנו נכנה אותם לעיתים זב"מ, אז אל תיבהלו). מדובר בבית הוצאה לאור מוצלח, שהביא לנו לא מעט כותרים חשובים: החל ב"מומו" של סדרת מרגנית ועד "אדון החצר".

אני אפשט לכם את זה: נגיד שאתם מייצרים גרביים (מכירים את הבית האדום בתל אביב? נגיד ששם). והחלטתם לפתוח חנות שמוכרת, איך לא, גרביים. אילו מוצרים תמקמו במרכז החנות, במקום הבולט ביותר? כן, בהחלט, עניתם נכון, את הגרביים שאתם סרגתם, ולא של החנויות המתחרות. זו התורה על רגע אחת.

העימות בין סטימצקי לצומת ספרים

למי שרוצה לקבל "על שתי רגליים" את מהות הדיון הבעייתי, הדיון שמעורר כל-כך הרבה תגובות, כדאי שתציצו כאן: עשיתי בשבילכם סדר בכמה כתבות חשובות, המעבירות את הדיון אל הקרקע.

המיזוג המאיים על עולם הספרות – כתבה ב- NRG

המלחמה בין רשתות הספרים – כתבה ב-NRG

סטימצקי משיבים מלחמה – כתבה ב-Ynet

ח"כ ניצן הורוביץ מקדם את "החוק הצרפתי" – כתבה ב-The Marker

גם אתם מוזמנים להוסיף את התגובות שלכם לעניין הכל כך לא פשוט הזה, כאן באתר.

נראה שהמלחמה בין צומת ספרים לסטימצקי רק הולכת ומחריפה. העימות הזה מספק הרבה "צהוב" לעולם הספרות בשנים האחרונות, וסביר להניח שרק ילך ויגדל.

ובמלחמה, כמו במלחמה, כל המטרות כשרות. רק חבל שהנפגעים העיקריים מכך הינם היוצרים שלנו, הנלחמים על כל שקל שההוצאות כן או לא מסכימות להפריש להם.

מחירי ספרים – כמה אמור לעלות ספר?

על העמדה הצרכנית-חברתית של מחירי הספרים אפשר להגיד עוד המון דברים, ואנחנו גם נגיד אותם. בינתיים נאמר רק שהרעיון של להוזיל ספרים, במקורו הוא נכון. לא כולנו יכולים להרשות לעצמנו ספר ב-88 ש"ח! כן, לא כולנו מרוויחים 400 שקל לשעה אחרי מס הכנסה.

מצד שני, הוזלה משמעותית מדי של ספרים גם היא טומנת בחובה מסר בעייתי, אולי בעייתי הרבה יותר: למה שספר יעלה כמו כוס קפה? לכאן נכנסת הפסיכולוגיה החברתית, שמביטה על שיווק כעל אקט פסיכולוגי.

דוגמה לכך הינה השאלה – מה המשמעות של מוצר (למשל ספר "תולדות האהבה" מאת ניקול קראוס) בעיני שתי עיניים שונות: פעם אחת כשהוא עולה 10 ש"ח, ופעם שניה כשהוא עולה 92 ש"ח. דווקא בגלל הניגודיות הזו, אני מציעה דרך ביניים: או כמו שאומרים, לא ברצפה ולא בתקרה.

לכם, הצרכנים, יש את היכולת להשפיע – אתם בוחרים כיצד, מתי כמה ומהיכן לקנות את הספרים שלכם. גם אם מי מאיתנו נמצא עמוק ב"ביצה" הספרותית, כדאי לצאת לרגע מהקופסה ולשאול – איך הייתי רואה את זה בתור צרכן?

הקמתה של צומת ספרים, על כל הבעייתיות שבה, העלתה לסדר היום מספר שאלות חשובות: התגמול שניתן לסופרים, רשימות רבי מכר (מטעם – כן או לא?), מה משמעותו של ספר במבצע, ועוד.

אנו מציעים לכם לשמור את היד על הדופק ועל המקלדת, ולהיות, בשתי מילים, צרכנים מודעים של ספרות.

ממתי נוהגים בני אנוש להדפיס את הגיגיהם על נייר? קיראו על הדפסת הספר הראשון ועל הוצאות לאור בישראל ובחו"ל.

צעדים ראשונים

תעשיית הדפוס עברה מהפכות רבות החל מהמאה התשיעית בסין שבה הוצא לאור הספר הראשון בטכניקת הדפוס דאז – מגילה בודהיסטית בשם "סוטרת היהלום".

במאה החמש-עשרה יוהאן גוטנברג שידרג את שיטת הדפוס לכזו שמתמקדת בייצור אותיות מתכת ואופן הטבעתן על הנייר (כשהספר הראשון שהודפס בטכניקה זו היה התנ"ך בתרגום לטיני).

אחד הביטויים של מערכת הדפוס דאז היה כלי קיבול לפרופגנדות דתיות כהוצאת "אינדקס הספרים האסורים" על ידי הכנסייה הקתולית במאה השש-עשרה, והוצאות האנציקלופדיות הצרפתית, הבריטית והאמריקאית הגדולות במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה.

בהוצאות לאור תמיד נקשרה יוקרה בשל היותן תיווך בין הקהל המשכיל לבין מרב הידע האנושי, מה שלמצער העמיק הבדלי מעמדות -  משכילים ועשירים רכשו ביוקר מההוצאות הגדולות, כשההמונים נאלצו להסתפק בבידור שהודפס על נייר זול וצהוב (מקור המונח "צהובונים") או ברומנים שבלוניים שנמכרו בזול.

האגדה מספרת שבתחילת שנות השלושים של המאה העשרים, מוציא לאור אנגלי צעיר בשם אלן ליין חש מתוסכל מההיצע ה"ספרותי" שפוזר למכביר בתחנות הרכבת שבהן עבר, והחליט לתווך בין ספרות יפה לבין הקהל הרחב – מה שהוביל לייסוד הוצאת פינגווין המפורסמת בשנת 1935.

עד ליום זה הוצאה זו מפרסמת ספרות מתורגמת מן הקאנון הקלאסי וכן רבי מכר, במחירים השווים לכל כיס. בכך היא מהווה מתחרה רצינית להוצאות ספרים גדולות אחרות המשווקות את אותם ספרים וספרים אחרים במחירים "סטנדרטיים" הגבוהים בהרבה.

ואצלנו?

בישראל, ההוצאות לאור הראשונות התחילו את פועלן מתוך שאיפה ציונית מובהקת לחזק את התרבות והשפה העברית אך במקביל גם להציג לקהל הישראלי את הספרות היפה העולמית.

בין ההוצאות הראשונות ניתן למנות את הוצאת ספריית פועלים (1939), מחברות לספרות (1940), הקיבוץ המאוחד (1940), עם עובד (1942) וכתר (1958).

בהקשר הציוני אפשר לציין את ספריית פועלים שנוסדה כבית ההוצאה של תנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, ואת הוצאת הקיבוץ המאוחד שהתמקדה בספרות ידיעת הארץ, בציונות ובסוציאליזם. ברוח המזכירה את כוונתו של ליין, הוצאת עם עובד נוסדה ביוזמת ברל כצנלסון ויועדה במוצהר לציבור הפועלים.

למול האידיאליזם העומד בשורשי מפעל ההוצאות לאור, נשאלת השאלה הטריוויאלית בתקופתנו לגבי עתידן של ההוצאות בדפוס.

כשהסצנה התרבותית שוקקת בלוגים, אתרים אישיים ופורטלים המספקים פלטפורמות להוצאה לאור עצמית במחירים סמליים, התחושה הרווחת היא שהיוצרים מבינינו כבר לא זקוקים לתיווך המודפס, המייצג איזשהו שריד לאליטיזם וסלקציה.

הוצאה לאור בעידן הרשת

מהי אפוא נחיצותה של ההוצאה לאור בצורתה הקלאסית והקונבנציונלית בעידן הרשת?

האתרים המציעים שירות הוצאה עצמית מדגישים כי "לא צריך להיות סופר או משורר" בכדי להוציא ספר – הצהרות שמעלות שאלות באשר לעתיד איכות התוכן הספרותי הישראלי.

ובעניין ההוצאה ברשת למול הדפוס – הוצאות לאור הבחינו בתחרות המסתמנת, והחלו ביוזמות לאיתור יצירות נבחרות ברשת על מנת לפרסמן בדפוס – מה שזימן התעניינות ושיתוף פעולה מלא מצד הכותבים, שכנראה עדיין רואים בהוצאת-דפוס בימה יוקרתית יותר.