בשנת 1895 כותב אלפרד נובל (1833 – 1896), סופר, משורר, כימאי וממציא הדינמיט, את צוואתו המותירה את מרב הונו להקמת קרן נובל. מה ומי עומד בבסיס הפרס הנחשק בעולם הספרות?

זה שעל שמו קרוי היסוד נובליום…

אלפרד נובל היה ידוע באהבתו הגדולה לתחום הספרות ובספרייתו נמצאו מאות ספרים מסוגות שונות ובשפות שונות. פרס נובל לספרות מוענק מאז 1901 בצמוד לפרסים נוספים עבור הישגים ראויים לציון המקדמים את האנושות: בפיזיקה, בכימיה, ברפואה, בשלום, והחל משנת 1968 גם בכלכלה. הפרס ניתן על ידי קרן נובל בשטוקהולם שבשוודיה על ידי האקדמיה השוודית, ומכיל מדליה, תעודה אישית ומענק כספי.

הפרס לספרות ניתן בשל הישגים יוצאי דופן בעלי אופי אידיאליסטי. לעיתים הפרס ניתן בעקבות יצירה ספציפית אך לרוב הוא מוענק כהערכה למכלול יצירתו של הכותב. הוא יכול להינתן ליוצרים אנונימיים כמו למוכרים, כשהשיקולים אמורים להיות נטולי פניות ככל שניתן (ביחס לפופולריות וכדומה) ומונחים על פי שפיטת היצירה עצמה ותרומתה לאנושות בתחום הרוח והחברה.

שיטת בחירת המועמדים

ראשית בוחרת וועדת הנובל מומחים שראויים לדעתה להציע שמות מועמדים לקבלת הפרס. היא שולחת להם את המכתבים בספטמבר כשהדד-ליין הוא בפברואר העוקב. שמותיהם הם של המומחים הן של המועמדים אסורים לפרסום עד חמישים שנים לאחר הענקת הפרס.

מומחים שלא קיבלו מכתבים מהוועדה רשאים להציע מועמדויות גם הם, אך כל המומחים צריכים להיות או חברי האקדמיה השוודית, או פרופסורים לספרות ולבלשנות, או זוכים קודמים בפרס הנובל לספרות או נשיאיהן של אגודות סופרים בארצם, המייצגות נאמנה את ההפקה הספרותית המקומית.

לא רשאי אדם בשום אופן להציע את עצמו כמועמד. וועדת הנובל מגישה את ההצעות לאקדמיה השוודית וזו בוחרת את המועמדים הסופיים עד מאי. בספטמבר נועצים חברי האקדמיה ובאוקטובר נבחרים הזוכים. ב-10 בדצמבר מתקיים טקס הענקת פרס נובל בשטוקהולם.

הזוכה הראשון בפרס נובל לספרות

המשורר והמסאיסט הצרפתי רנה פרנסואה ארמן סילי פרידום (1839 – 1907) היה הזוכה הראשון בפרס, בשנת 1901. באירוניה של מה, פרודום לא עסק בביקורת חברתית כי אם להיפך (רוב הזוכים המאוחרים יותר כתבו מתוך אוריינטציה פוליטית-חברתית).

הוא הנהיג יחד עם משוררים מוכרים אחרים את אסכולת הפאראנס בשירה, שהייתה קונטרה לגישה הרומנטית באמנות. מבחינת חברי האסכולה השירה צריכה לעסוק באסתטיקה לשמה ולא בעניינים חברתיים, כשפרידום עצמו הצהיר שבכוונתו ליצור שירה מדעית לעת המודרנית. נימוקי השופטים לזכייתו היו שהוא הצליח לשלב ביצירתו באופן נדיר בין לב לבין אינטלקט.

זוכים ממוצא יהודי

בוריס פסטרנק (1890 – 1960), משורר וסופר רוסי ממוצא יהודי, הידוע בעולם המערבי בעיקר בשל יצירתו האפית "דוקטור ז'יוואגו" (1957) זכה בפרס בשנת 1958. לא תהיה גוזמה לומר שבמקרה של פסטרנק היתה מידה לא מעטה של טראגיות רוחנית וחברתית. ימים ספורים לאחר שהתבשר על זכייתו נאלץ לוותר על הפרס עקב לחץ הממשלה הסובייטית ברוסיה. הקריקטוריסט האמריקאי ביל מולדין זכה בפרס פוליצר באותה שנה עבור קריקטורה בה ביקורת גלויה ועוקצנית שבה צייר את פסטרנק בגולאג, שואל אסיר לצדו "אני זכיתי בפרס נובל לספרות, ומה הפשע שלך?"

שמואל יוסף עגנון (1887 – 1970), אינטלקטואל, חוקר יהדות ואבן דרך בעולם הרוח היהודי, מקבל את הפרס בשנת 1966 במשותף עם המשוררת והמחזאית נלי זק"ש (1891 – 1970). {על עגנון אהוב ליבנו יש כל כך הרבה מה לומר, שאנחנו מבטיחים להקדיש לו פוסט נפרד}.

זק"ש הרבתה לכתוב, מאז מלחמת העולם השנייה, על זוועות השואה, גורל העם היהודי ועל התקווה לפיוס עם הגרמנים, שיכולים למרות הכל להיות "עם אחר". עגנון, שכתביו נחשבים לנכסי צאן ברזל בספרות העברית (אורח נטה ללון; תמול שלשום; הכנסת כלה, הרומאן "שירה") אמר בתוגה בנאום קבלת הפרס, ביחס לגלות עמו, על כך שנבצר ממנו "לשיר עם אחיי הלווים בבית המקדש", ושהפרס ניתן לו בעקבות ש"כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב".

יצחק בשביס זינגר (1902 – 1991), ההומניסט היהודי, סופר היידיש, מקבל את הפרס בשנת 1978. זינגר ידוע בצמחונותו ובמשפט "עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה" (מתוך הסיפור "כותב המכתבים"), ולמרות השאלות הנוקבות ששאל את היהדות בפרט ואת האנושות בכלל, על טרוניותיו הסאטיריות, יצירתו גדושה באהבת הטוב שבאדם ובמוטיבים יהודיים. זכייתו נומקה באמנות העלילתית המרגשת, שניכרים בה שורשיה של מסורת יהודית-פולנית, המקימה מצבים אנושיים אוניברסליים לחיים.

ומי עוד מ"אצלנו"?…

• פאול פון הייז (הייזה), 1910.
• הנרי ברגסון, 1927.
• סול בלו, 1976.
• אליאס קנטי, 1981.
• יוסף ברודסקי, 1987.
• נאדין גורדימר, 1991.
• אימרה קרטס, 2002.
• אלפרידה ילינק, 2004.
• הרולד פינטר, 2005.

חלומותיה של רחל בלובשטיין סלע נעו בין תפרחת האמנות לבין הפריחה עצמה של החקלאות. טלי קורל כותבת אודות רחל, שבארבעים ואחת שנות חייה הותירה חותם שאין כדוגמתו על השירה העברית.

מאת: טלי קורל

רחל התיישבה בישראל "במקרה", כשהארץ הייתה כתחנת-מעבר עבורה ועבור אחותה, בדרכן ללימודי אמנות באירופה. רחל העבירה את ימיה בין רוסיה לישראל, לעיתים מבחירה, לעיתים מכורח המציאות והמלחמה. מושבה האהוב בארץ היה מושב דגניה, שממנו למרבה הצער סולקה בבושה בעת גסיסתה מהשחפת בערוב ימיה. 'את החולה ואנו הבריאים', נכתב לה במכתב הפרידה מהיישוב.

רחל נפטרה צעירה מאוד, בגיל 41, ממחלת השחפת שממנה נפטרה גם אמה כשרחל הייתה בת 16 בלבד. על חייה של הנערה שהחלה לכתוב שירה בגיל 14, ושחלומה הגדול מלבד הכתיבה היה בניית הארץ, העיב, בעיניה, צל של חוסר הגשמה ועמידה על קצה המצוק, על קצות האצבעות, על הר נבו, מבלי ממש להגיע.

ואילו אנו, בשאננות הבנאלית של ההווה, מעדיפים לזכור אותה ולדמיינה בזכרון הפרטי והקולקטיבי שלנו כמשוררת ישראלית בשלה שבירכה אותנו בטנא יצירות, שהפך ללב ליבה של התרבות הישראלית. רחל, הקרויה מאז השנים שלאחר מותה 'רחל המשוררת', נחשבת המשוררת העברית הראשונה – הישג מרשים ויוצא דופן עבור נערה שעלתה לארץ בנעוריה מרוסיה וכתבה בכלל שירים ברוסית, שחלקם התגלו רק לאחר מותה.

חוט השני של המוות

חייה ושירתה נסוך בהם חוט השני של המוות, ובעיקר בשיריה המאוחרים נכרכים גם יחד קימורי האדמה הישראלית עם ההכרה הפיזית ממש במוות הקרב, עם הציפייה למאכלת חסרת הרחם והחסד. אהבות מיוחדות היו לה, ובחייה הקצרים, משנת 1890 ועד ל1931, ציר חייה נכרך בזה של דמויות ישראליות מרתקות אחרות: לימודי החקלאות הובילו אותה להכרת האישים שהשפיעו על שירתה ועל חייה. בשנות העשרים המוקדמות שלה עברה לחוות כנרת שם הכירה את ברל כצנלסון, את אהרן דוד גורדון ואת זלמן רובשוב, הלא הוא זלמן שז"ר. עם זה היה לה רומן, ואהבתה אליו מתגלית בשירים שהקדישה לו, בהם מוכר בעיקר 'גן נעול' מ-1927, הטראגי במידה גדולה, המספר בכנות את אכזבתה מקרירותו של זלמן שהיה עבורה חתום.

הוא בתורו תרגם משיריה ליידיש, באותה שנה, והוא לא היה היחיד לעשות כן. משוררים ואישים אחרים גם הם תירגמו משיריה (ביניהם א.ליסין, אהרון צייטלין, דב סדן), וכיום היא מתורגמת לשפות רבות, בהן איטלקית, אספרנטו, פולנית, גרמנית, סלובקית והונגרית. את האספרנטו למדה מבן זוגה מיכאל ברנשטיין בעת לימודיה בצרפת, כשברנשטיין היה במובנים רבים האהבה המשמעותית בחייה, ולו הקדישה את השיר 'זמר נוגה' שבו כתבה  "אחכה לך עד ייכבו חיי". זוגיותם נקטעה עם סירובו לעלות עמה לישראל.

בין שתי שפות, שתי גדות

סגנון הכתיבה של רחל קנה לה את הצלחתה, לא פחות מהתוכן האנושי, הסנטימנטלי והאינטיליגנטי כל כך של שיריה – באופן כל כך אירוני ומקסים למישהי שעברית כלל לא הייתה שפת אמה. אולי זוהי הסיבה ששיריה כל כך נוגעים מצד אחד, אך כל כך פשוטים מצד אחר. והרי זו גאונות – ליצור את המינימליזם החד והמרטיט, להיות אמן של ממש בשפה שנייה, בצמוד להמשך הכתיבה בשפת האם. על אדם להיות אמן ואומן המילה על מנת לדייק בַתמצות, כפי שעשתה רחל.

שירי האהבה שלה היו הן לגבריה הן לארץ ישראל המתחדשת – והמילים נכתבו כאילו נכתבות מרחוק, עבור אהבה בלתי מושגת, כזו שלא יכולה להתממש, אהבה נכזבת. רחל, שחיה בישראל את מרבית חייה, כתבה עליה כאילו היתה עבורה מושא מרוחק וזר לנצח נצחים. אולי זה מה שהצליח לשמר אותה כאדמה קסומה בעיניה ובליבה. ולצד המלנכוליה, האופטימיות וההתמסרות לפעמים גם מתוגמלות, ולצד הפסימיות מתגלה אהבת-אדמה טהורה, מיסטית. שירה 'עץ אגס' משנת 1924 הוא אולי אחד השמחים שבשיריה, השמחים באופן פשוט. ב"תמורה" משנת 1926 כבר מבוטאת בחריפות בשורת המוות, היכן שרחל ידעה בדרכה הייחודית למזג בין הוקרתה לטבע לבין ההכלה של כליונה, שהוא חלק בלתי נפרד ממנו.

כדאי לקרוא גם על:

מאיר שלו

ספרים מומלצים

סיפורים, משלים ואגדות

ריאליזם מאגי

בקבוק - על ספרים וספרות

לאה גולדברג. השם הטבוע במוחנו ככוכב בשדרות הוליווד, כשסיפוריה, עיבודיה וחרוזיה מהדהדים בליבותינו לאחר שליוו את ימי ילדותנו – מי הרי לא טייל עם פלוטו הכלבלב מקיבוץ מגידו, ומי לא תהה על האורחים המוזרים שפקדו את הדירה להשכיר, או המתין בהשתאות ובציפייה דרוכה לגילוי סודם של שלושת האגוזים, ההופכים את המגלה למאושר בעולם.

מאת: טלי קורל

לא ייפלא שעבור רובנו, הקוראים הישראלים, לאה גולדברג הייתה בת-לווייתנו כמעין אמא שנייה, מכסה בשמיכת חרוזיה על תמימותנו. ואולם, לא רבים יודעים זאת, לאה גולדברג היתה אשה סנטימנטלית עד מאוד, אקדמאית ומסאית רצינית מגיל צעיר, ונוטה להתאהב בגברים בלתי מושגים עוד מימי נערותה המוקדמים.

אביה סבל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, מה שהשפיע על יצירתה, והיא לא התחתנה או הביאה ילדים לעולם. בחייה נודעה לאה גולדברג בעיקר כאקדמאית מוערכת וכמבקרת ספרות ועורכת, ורק לאחר מותה הפכה להיות האגדה שאנו מכירים היום.

במחצית הראשונה של המאה העשרים הימים היו אחרים – והשאיפות אחרות. היתה גם אהבה אחרת לארץ. אהבה של ממש. אהבה בוערת. לאה גולדברג אהבה את ישראל, אך בניגוד למשוררים ולמשוררות אחרות, שפיארו את המולדת וכתבו שירים ציוניים, גולדברג כתבה על הכאן והעכשיו, על הרגשות שבוערים באשר לנפתולי החיים באשר הם. הייתה שירה על הארץ, אבל היו אלה בעיקר מילים של געגועים לארץ אותה עזבה.

געגועים לנופים אחרים? לאה גולדברג

קצת ביוגרפיה…

גולדברג נולדה בקנינסברג, שעתה היא חלק מרוסיה, בשנת 1911, ועלתה לישראל בהיותה בת 24 – לא לפני שהשלימה דוקטורט מאוניברסיטת בון בבלשנות שמית (התמקדות בניב השומרוני), כשהייתה בת 22 בלבד. מייד אחר כך כבר לימדה גולדברג הצעירה ספרות בגימנסיה עברית. שנה לאחר מכן אמה הצטרפה אליה והן גרו יחד בתל אביב.

בישראל המשיכה גולדברג לעסוק בהוראה, אך לפני כן, בשנות העשרים לחייה, פרסמה בעיתון 'דבר' ביקורות ספרות ואמנות ומשם המשיכה בעיסוק הכתיבה והעריכה בצמוד להוראת ספרות כללית באוניברסיטה העברית. בשנת 1963, כשהיתה בת 52, נתמנתה לפרופסור באוניברסיטה, והקימה את החוג לספרות משווה.

גולדברג הייתה בשלב זה כבר לאחר קריירה ארוכה ומכובדת בעריכה למבוגרים ולילדים ובהוראה, קריירה שטרם נפסקה. במהלך שנים אלו פרסמה לאה גולדברג ספרי שירה, פרוזה למבוגרים וסיפורי ילדים לרוב.

היא הייתה סופרת פורייה מאוד, אסרטיבית, וליבה החם לא נתן לה מנוח שכן גם בשנותיה המאוחרות עוד המשיכה להתאהב בגברים לא מושגים, כפי שכתבה ביומניה שפורסמו בשנים האחרונות בהוצאת ספריית פועלים.

במרץ 1929, כשהיתה בת 18, רשמה גולדברג ביומנה מעין דיאלוג בינה לבין עצמה – מונולוג כן ומרגש: הנערה שטענה שהיא סובלת בחייה, השיבה לעצמה בנחרצות שאלו הם החיים. שבחיים רגעי הצער אינם נחותים מכל רגע אחר במהותם. הם אפילו טובים. ואז היא שאלה את עצמה – מה על החלומות? איפה בעצם מקומם? כך היא מקשה על עצמה, צעירה בת 18, משוררת וסופרת כבר אז בנשמתה, יוצרת: לחלום זה בסדר, היא משיבה. זה מותר. אבל רק אם החלומות האלה הם הקדמה ל"שירים לא רעים ופרוזה הגונה". כי לחלום סתם – לחלום סתם זה אסור. דבר אחד נותר לה באמת, כשהיא מנסה להתפכח מאהבה כוזבת – הספרות העברית. ואז היא משתיקה את עצמה, מפוחדת. יראה מן השם הזה. שם שלמעשה הקדישה עבורו את חייה.

בשנת 1970 נפטרה לאה גולדברג, בהיותה בת 59. באותה שנה הוענק לה לאחר מותה פרס ישראל לספרות. ואולי דווקא פרס זה היה האבן המתגלגלת הראשונה במדרון שהפכה את גולדברג לקאלט שהיא היום בתוככי כולנו. החוקרת והמתרגמת שתרגמה עבורנו את איבסן, שייקספיר וטולסטוי, ידועה לנו היום בזכות מה שהתחבטה בו עוד מאז נעוריה – תרומתה הנפלאה לספרות העברית.

רוצים עוד? קיראו על שירה עברית.