"להזכר בספר הראשון שקראתי זו משימה לא פשוטה" (טלי, 22, סטודנטית).

"עליי לנבור במסדרונות הזכרון החשוכים ולהגיע עד לגיל שש או שבע!

משום מה ספר שזכור לי שעיינתי בו בתאוותנות וסקרנות של חתול הוא מעשיות ענקים שהפנט אותי והפחיד אותי באחת. בסיפור היה טוויסט של גילוי סוד, ובכל פעם שדפדפתי בדפים הסתקרנתי מחדש לגבי הגילוי.

למרות חיפושים רבים ופשפושים בזיכרון אני לא זוכרת את שמו של הספר – אני זוכרת שזו כנראה הייתה מעשייה אחת מבין כמה שאוגדו בו.

במרכזה עמד הילד באינטראקציה כלשהי עם הענקים והסוד שהתגלה בסוף היה מאוד חינוכי – וגם אותו אני לא זוכרת! האיורים אגב היו מדהימים וכללו תמונות תקריב של פרצופי הענקים וכן תמונות של הילד מהלך ביער. יהיה מעניין אם מי מהקוראים שותף לחווייתי ויודע באיזו מעשייה מדובר."

איך מצטרפים לפרוייקט? איפה יש עוד? פרויקט הספר הראשון שלי

בקבוק – האתר השלם על ספרות: ספרות עברית, ספרות מתורגמת, ביקורת, ספרים וסופרים – הכל במקום אחד.

הספר הראשון שאני זוכרת הוא 'אצבעונית' של הנס כריסטיאן אנדרסן. (אלה, 27)

בעיניי זהו סיפור נפלא על טוב, על אומץ, אמונה, אמת ואהבה. אצבעונית היא ילדה בגודל זרת קטנטנה שנחטפת מביתה על ידי קרפדה מזעזעת שרוצה לחתן אותה עם בנה, ומשם מתחיל סיפורה המתגלגל של הילדה.

אומנם היא מצליחה לברוח מהקרפדות, אך התלאות לא נגמרות והיא עוברת תקופה לא פשוטה של פחד, עצב ודלות.

למרות הקשיים נראה שהילדה ממשיכה להאמין עד שבסוף הסיפור נראה שמהותה הטוב עוזר לה לפגוש את הנסיך שלה ולחיות חיים מאושרים יותר.

אני זוכרת שהסיפור עשה עלי רושם מאוד חזק, והיום אני מבינה שזה נובע מכך שהוא מבטא המון רגש ותכונות אופי שיש לילדה הקטנטנה. מומלץ בחום.

איך מצטרפים לפרוייקט? איפה יש עוד? פרויקט הספר הראשון שלי

בקבוק – האתר השלם על ספרות: ספרות עברית, ספרות מתורגמת, ביקורת, ספרים וסופרים – הכל במקום אחד.

בג'ונגל, טרזן מצא אותי

לא הייתי כל כך מחובר לספרים דווקא, ובעיקר הייתי ממציא סיפורים משלי, אפילו מגיל שבע או שמונה… (נמרוד, 28, סטודנט לאדריכלות)

היו לי המון סיפורים בראש על ממלכות ושבטים והייתי מפתח אותם. אבל מה שאני כן זוכר ברקע בוודאות הם סיפורים של ז'ול ורן שאהבתי לקרוא וגם את סדרת סיפורי טרזן.

את טרזן מאוד אהבתי אבל זכור לי ספר אחד מבין הסדרה שהיה בו פרק שלם שהוקדש אך ורק לתיאור של מבנים של אמזונות בג'ונגלים.אף פעם לא אהבתי תיאורים ארוכים וזה היה קשה לי, ממש סיוט. טוב שהיו דברים אחרים בטרזן שאיזנו את זה!

איך מצטרפים לפרוייקט? איפה יש עוד? פרויקט הספר הראשון שלי

בקבוק – האתר השלם על ספרות: ספרות עברית, ספרות מתורגמת, ביקורת, ספרים וסופרים – הכל במקום אחד.

אני מתכוונת לשחרר פה אזהרת קריאה חמורה. קיראו על הטענות שלי כלפי הספר "פעמון הזכוכית" כאן.

אזהרת קריאה חמורה : יש להרחיק ספר זה מקוראות עם נטיה לדיכאון.

המצב היה כל כך חמור כל ש: א. לא הצלחתי לסיים את הספר. ב. שמחתי שלא הצלחתי לסיים אותו. ג. וכל זה לו בשביל לשמור על עצמי.

ואולי הייתי צעירה מדי בשביל לקרוא את זה?

ואולי זה מסוג הספרים שאפשר לתת לקרוא אותו רק לנשים שסגורות על עצמן שאינן במקום שיכול להתערער, או בכזו חוסר מודעות ששום ספרות דאונרית לא תצליח להזיז?

יש לי המלצה בשבילכם (ואולי יותר נכון בשבילכן). רציתם לקרוא את "פעמון הזכוכית"?

ותרו על זה. יגידו "דיוקן של אישה", "דיוקן של סופרת ושל תקופה" – עזבו אתכם.

עדיף שתקראו כמה שירים שלה, ולא אחד אחרי השני. מומלץ לאכול בין שיר אחד למשנהו ולהיזהר מבקבוקי חלב…

ואם אתם מעוניינים לקרוא שירה שהיא כן עם נטיות כאלה אבל כן יודעת לצחוק על זה – תעברו לקרוא את דורותי פארקר.

את "אדון החצר" קיבלתי מבן זוגי, לא כמתנה אלא כהלוואה. אחד מהספרים היותר טובים שלו, אחד מ"הבסדר-אבל-לא-אקרא-שוב-ולא-אמליץ-לחברי"…

מה שבטוח לגבי "אדון החצר" – היא אגיש לגביו אי אפשר להשאר. סוג ספרים כזה, שתמיד יהיה אפשר לפתוח אודותיהם בדיון סוער. תלוי כמובן, אם יש לך עם מי.

הביקורת אודותיו נחצתה לשניים. 76 חברות הוצאה לאור דחו אותו, ולמרות שנכתב בארה"ב בשפה האנגלית, פורסם לראשונה בצרפת. אבסורד.

איכשהו, הספר מצליח לחצות עצמו לשניים.

החלק הראשון העשוי היטב (אליו אמשיך לחזור בחלומות, מחשבות ועוד קוגניציות חולפות) המתאר את ילדותו של ג'ון קלטנברונר בחווה – את חדוות העשייה והאוטודידקטיות.

החלק השני מתאר באופן חוזר על עצמו עד כדי העלאת גירה את "הדרדרותה של העיירה ושל יושביה". לי זה לא עבד.

אני לא מדלגת על דפים בימים רגילים שלי – כמעט מתוך עיקרון – אבל כאן ניסיתי לעבוד על עצמי. רוצים לדעת איך? כי זה נמוך…

אם הספר נפל מידי, בחציו השני כמובן, פתחתי אותו בלי לבדוק היכן הייתי קודם. המשכתי בקריאה כרגיל, ולא הרגשתי שום הבדל.

כשחושבים על זה, זה יכול להיות אחלה של מדד לספר (אחד מתוך רבים).

כיצד הספר "שירה" מאת ש"י עגנון משך אותי לתוך רחובות העיר ירושלים ולמה, למרות שהוא היה ארוך ולא קל, נהניתי ממנו ומצאתי בו ערך מוסף.

מדובר ביצירתו האחרונה של ש"י עגנון, שפורסמה לראשונה לאחר מותו. אחרי קריאה ראשונה בספר אפשר כבר להבין מדוע דחה אותה לסוף…

כל הדמויות יחד יצרו עלילה שנראה, במחשבה ראשונה, שמטרתה "לעייף".

ליצור אי ודאות בקורא – אם מדובר במצב הבטחוני הרעוע של שנות החמישים בירושלים, אם חוסר הוודאות לגבי התקדמות באם ישנה בינו, מנפרד הרבסט (אדם נשוי ואב, חוקר מנהגי קבורה בימי הביזנט) לאחות ביה"ח, שירה.

לא סתם קראתי והתעוררתי פעמים אין סוף במהלך הקריאה. תחושה של חושך. חושך ואור, וחוזר חלילה.

חברתי הטובה, שירה, קרויה על שמה של הגיבורה (ואולי היא אינה הגיבורה? נקודה למחשבה). אני חושבת שאני יודעת מה לקנות לה ליום ההולדת. מדהים אותי איך שירה בעצמה עוד לא קראה מעולם את ספר מדהים שכזה – ספר שכל כולו כמו קורא לה: "Read Me"!

ללא ספק, הספר הכי משמעותי שקראתי השנה. יצירה שמזמן הפסיקה להיות רק בגדר יצירה, ונכנסה לי מתחת לעור.

אני לא חושבת שאוכל להפריז במילים לגבי שאלימר הליצן. ואני לא מדברת מתוך חיבה או הערצה גדולה לסופר סלמאן רושדי (והאמת, בכלל לא).

אבל אני יודעת להפריד בין יצירה למחבר שלה.

הספר הזה ערבב אצלי מציאות ובדיון ברמה שהתחלתי לחשוש לבריאותי.

אפילו הייתה לי תחושה כאילו הכרתי (או שאני מכירה) את הדמות הראשית, היא שאלימר.

לביתי הקטנה רציתי לקרוא "אינדיה", על שם בת השגריר האמריקאי בהודו.

כשביקרתי בקברו של מהטמה גנדי, עליו השלום, דיברתי עם משפחה שביקרה שם איתי. סיפרתי לי להם על הרעיון, והם נורא התלהבו.

שאלתי איך קוראים לבן שלהם, והוא ענה לי, חצי מבוייש אך גאה: "שאלימר".

כשהחלפתי את הספר תמורת "על הכתיבה", השבעתי את המוכרת לא למכור אותו לכל אחד.

"תשימי לב למי את נותנת אותו", ביקשתי באנגלית רועדת. היא הביטה בי במבט עמוק והודתה לי. כנראה גם היא, כמוני, נושמת ספרות.

"ההמצאה של מורל", מאת אדולפו ביו קסארס, הינו ספר מיוחד מכמה נקודות מבט. אהבתי מאוד – קיראו מדוע.

בואו נתחיל ב"למה בכלל קניתי אותו". כלומר, 69 ש"ח על ספר במידות שיותר קטנות מחצי פיתה? ובכל זאת, נשכתי את הלשון וקניתי. ואני מרוצה עד מאוד.

ספר יוצא דופן – בדרך הלירית בה הוא מנוסח, בתכנים העולים ממנו.

בזכות העובדה שמדובר בטקסט שהוא בין "ממואר" לבין "ספר מואר". לרגע אחד הוא כמעט ביו-טכנולוגי, ברגע אחר הוא נבואי, ורגע אחר הוא פשוט אישי וכן.

הוא ספר שמדבר על ספרות – אז אל תתבלבלו ממי שמנסה לומר לכם אחרת. הוא ספר שמודע לעצמו ולז'אנר ממנו הוא בא.

לא סתם ההקדמה נכתבה על ידי לא אחר מחורחה לואיס בורחס!

סטיבן קינג בספר חובה למי שמתכנן אי פעם להחזיק עט ולא בשביל לגרד איתו בגב.

קראתי את הספר הזה כשהייתי בנפאל. החלפתי אותו תמורת ספר אחר ששווה מאוד שאכתוב עליו כאן, שאלימאר הליצן.

באותם ימים הייתי חולה, והציקו לי מחשבות בדבר העובדה שאני לא מממשת את עצמי בתחום הספרות (תחושות שהולכות לשוב כל תקופת מה).

לפעמים רק השורה הראשונה קובעת, לפעמים כבר העטיפה (גם על זה אכתוב, מבטיחה!). והספר הזה מתחיל בלא פחות משלוש הקדמות (!).

כבר אז הבנתי שמדובר במשהו טיפה אחר.

זה הספר שבזכותו אני נמצאת כאן, בגלגול הנוכחי שלי כמנהלת בלוג.

זה הספר שאיפשר לי לא לוותר לעצמי. לכתוב, לכתוב ושוב לכתוב – ולא למהר להראות לאחרים. להישאר עם מה שכתבתי קצת לבד. לנוח עם הטקסט, להכיר אותו, על המגרעות שלו ועל המקומות בהם הוא ממריא.

(הגעתי ל-125). תסלחו לי?