לקראת החגים הטלפונים הניידים מוצפים בבקשות תרומה לנזקקים. יש מאיתנו שנענים ויש שדוחים את הבקשה. אמצעי התקשורת מדווחים בהרחבה על פעילות ההתרמה וההתנדבות של עמותות וארגוני צדקה וחסד. ברשתות השיווק מציעים ללקוחות לתרום מוצרי יסוד למען אלה שידם לא משגת. ערוצי הטלוויזיה יוזמים ערב התרמה רב רושם, כדי לגייס תרומות מהציבור הרחב.

כל הפעילות המבורכת מתקיימת לאור זרקורים והבזקי מצלמות. אל תוך הקרנבל הזה נשאבים מטבע ברייתם, אנשי עסקים שתרומתם לקהילה נחשבת כהוצאה מוכרת לצרכי מס ויש בה לתרום גם למיתוגם החברתי.

נבחרי ציבור, החמושים בלוביסטים ואנשי יחסי ציבור יודעים מתי להידחף לאירוע התרמה מתוקשר, כדי לגזור את הקופון הפוליטי לקראת הפריימריס הקרבים.

במעטפת החיצונית מתמקמים להם בנחת המחוברים למיניהם, שהשתתפותם בתוכנית ריאליטי מקנה להם אחיזה זמנית ומתחככת, שאולי תצמיח טובת הנאה עתידית. זה קורה, לא בשבוע האופנה, אלא בקמפיין התנדבות וסיוע למען החלשים והנזקקים בקהילה.

קיראו על: הילד שאהב לאכול ספרים

אפשר להבין את הצורך והחשיבות של מתן פומביות לאיסוף תרומות וחלוקתן המתוקשרת לנזקקים. אם אתה לא בתקשורת אתה לא קיים וגם אין לך סיכוי לגייס תרומות.

שכחנו את הנותנים בסתר שהם הצדיקים האמיתיים, שבורחים מפרסום ומעדיפים את טובת הנזקקים ללא התניות וקידום אינטרסים חומריים.

אסנת גרינברג לא שכחה אותם. לאחר עשרים שנות עבודה ככלכלנית בכירה בבנק ישראל היא פנתה לעסוק באמנות. פגיעתו הרעה של המשבר הכלכלי העולמי לא התחשבה באמנותה. נוצרה ריקנות בלתי נמנעת שביקשה להתמלא בתכנים.

הרצון העמוק שלה לסייע לזולת, להפיץ את בשורת האלטרואיזם ולהעניק במה ראויה לנותנים בסתר, הם שהובילו אותה להתגייס למסע בין אנשים טובים, שלא ידועים ומוכרים לציבור הרחב, שבורחים מחשיפה פומבית ומעדיפים לתרום לקהילת הנזקקים בלי רעש וצלצולים.

המסע המרגש והטעון, הוליד את ספרה הראשון, שכותרתו מעידה על תוכנו, מהותו ומניעיו:  "סודות של חסד – מסע בין אנשים טובים".

למי שיקרא את הספר, מובטח מפגש מרתק ומטלטל עם אנשים טובים וצנועים, שבחרו להישאר באלמוניותם. אנשים עם לב רחב ששמחים בחלקם ובנתינתם ללא קבלת תמורה.

אנשים מיוחדים שבחרו לשתף פעולה עם הכותבת, רק כדי להפיץ את בשורת הנתינה בסתר, נתינה שמונעת מחוויות אישיות, משפחתיות וסביבתיות, שגיבשו את סט הערכים והקודים שלאורם הם פועלים.

הספר נפתח עם "סיפורה של חוה" שגדלה וחונכה בבית חרדי, שחוותה מוות קליני, שממשיכה את מסורת הנתינה והעזרה של הוריה, שמגדירה את עצמה "אני הבנק של הקדוש ברוך הוא" ומסתיים עם "סיפורה של נעמי", שהתנדבה לשמש משפחה אומנת, עבור ילדים בסיכון שהוצאו מבית הוריהם הביולוגיים.

בין חוה לנעמי, פגשה אסנת גרינברג את: מרים החרדית שהקימה גמ"ח שמחות, את שמעון, מכור לסמים לשעבר, שמתנדב בארגון למען מכורים אנונימיים, ומאמין ש"צריך לעשות דברים בלי לשאוג כמו אריה בלי פוזה, בשקט".

את ד"'ר סיון שהתמסר לחולים הסופניים שלו, שלעיתים נזנחים ונשכחים על ידי משפחתם, כי זמנם קצוב ואין לטעם להשקיע בהם. ד"ר סיון ויתר על חופשות משפחתיות שנקבעו מראש ושולמו, לטובת הישארות לצד מיטת החולים שהיו זקוקים לו אישית ולא לרופא מחליף.

את מלכה, שנקשרה לעולים האתיופים שנזרקו להתגורר בקרוונים ושם ביקרה אותם ברחבי הארץ כדי לחלק להם מזון ובגדים, את עדנה שפועלת ללא ליאות ובמסירות למען נשים מוכות, לאחר שעברה חוויה אישית דומה, קשה, מכוערת ובלתי נסבלת.

את רונית המתנדבת באגודת צער בעלי חיים, את יהודה המהנדס, שהחליט ללמד ילדים שמתקשים במקצועות הטכנולוגיה ואת ג'ו גיטלר, היחיד שהסכים להופיע בשמו המלא, שעוסק שנים במבצעים להצלת מזון שפעם היה נזרק לאשפה באולמות אירועים וחברות קייטרינג ומסעדות.

המזון נאסף, מועבר לעמותות שמחלקות אותו לנזקקים. בתוך המסע המיוחד יפגוש הקורא עוד רבים וטובים שסיפורם האישי והנוגע, מוצא את ביטויו בספר.

אין המדובר בספר רגיל שקוראים וזורקים. זהו סוג של מניפסט לקידום האלטרואיזם, מעשי הצדקה, המעורבות החברתית והמתן בסתר, לנזקקים הרבים החיים בקרבנו.

ברוח זו מסיימת הכותבת את ספרה בציטוט רלבנטי וקולע במיוחד למסרים העולים מהמפגשים עם האנשים הטובים לא רק באמצע הדרך אלא לכל אורכה:"ספרים לא נועדו ללמד אנשים איך לחיות, אלא לאפשר להם לראות איך זה להיות בנעליו של מישהו אחר, זה הבסיס לכל סימפתיה, אמפתיה וחמלה". (איאן מקיואן).

אסנת גרינברג – סודות של חסד – מסע בין אנשים טובים. הוצאת גוונים. 160 עמודים.

עוד בקטגוריה: ביקורת ספרות

מי שבאמת מתעניין ביהדות ברית המועצות לשעבר ובתהליכים שהובילו לגלי העלייה לישראל, מומלץ לו לקרוא בעיון את ספרו של יעקב (יאשה) קדמי, "מלחמות אבודות – עדות אישית" , בהוצאת מטר.

על תרומתם של העולים לחיזוקה של מדינת ישראל יש בדרך כלל קונצנזוס. במקרים בודדים, העולים לא התקבלו תמיד בסבר פנים יפות. קהילות אתניות שמוצאן שונה, הרגישו מאוימות ומתוסכלות לנוכח סל הקליטה וההטבות שקבלו העולים והביעו את זעמם באמירות עוקצניות ומעליבות.

רבים לא מודעים לנתיב הייסורים שנדרשו העולים לעבור בדרכם לישראל. מי שנתן דוגמה אישית לרצון העז להגשים חלום ציוני בעצם עלייתו לישראל ולימים התמנה לעמוד בראש הארגון החשאי "נתיב" שעסק בהבאת העולים לישראל ממזרח אירופה, הוא מחבר הספר, יעקב קדמי.

כבר בשנת 1966 בהיותו בן 19 פרץ מר קדמי לשגרירות ישראל במוסקבה והכריז על כוונתו הבלתי מתפשרת לעלות לישראל באופן חוקי וגלוי. באותם תקופה, מהלך מתריס שכזה, כנגד השלטון, סופו הגליה לסיביר המושלגת.

קדמי ידע מה צפוי לו ובכל זאת לקח על עצמו את הסיכון תוך ידיעה שגם משפחתו עלולה להינזק קשות.  הוא נולד והתחנך תחת המשטר הקומוניסטי שסגר הרמטית את שערי היציאה ליהודים שנאלצו להסתיר ולהתכחש לכל סממן יהודי.

המוטיבציה שהניעה אותו לפעולה כחלוץ בפני המחנה לא נתנה לו מנוח. הוא גמר אומר עם עצמו לא לשקוט עד אשר יקבל היתר יציאה. שנתיים חלפו והאשרה ניתנה. זה קרה בתקופה שברית המועצות ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם מדינת ישראל בעקבות מלחמת ששת הימים.

עם הגעתו לישראל, נקלט מר קדמי לתוך החברה הישראלית כעולה חדש, מבולבל ותלוש שמחפש את דרכו. הוא מצא אותה. התגייס לצה"ל. סיים קורס קצינים, השתלם כקצין מודיעין והשתתף במלחמת יום כיפור בגדוד שריון עליו פיקד אהוד ברק. הקים משפחה והתמסר לפעילות ציבורית למען העלאת יהודי ברית המועצות.

תוך כדי ביצוע תפקידיו במסגרת ארגון "נתיב", נוכח לדעת, לדאבונו, עד כמה עלולה מעורבות פוליטית ושיקולי אגו של מנהיגים לעמוד בדרכה של העלייה ולהערים עליה מכשולים. עובדי הארגון התמנו בחלקם לפי שיוך פוליטי. עובדים בכירים הרגישו חובת נאמנות למי שמינה אותם ונאלצו לפעול לפי רוח פטרונם שלא תמיד התיישבה עם המטרות והמשימות של הארגון.

ל "נתיב" הוגדרו מספר משימות עיקריות. ליצור ולקיים קשרים עם יהודי מזרח אירופה ובמיוחד עם אלו מברית המועצות. ליזום פעילות מבצעית חשאית להעלאת היהודים לישראל. לבנות תשתית לפעילות מדינית בארצות הברית ומערב אירופה כדי למנף אותה ליצירת לחץ בלתי פוסק על השלטון במוסקבה להתיר את יציאת היהודים.

קדמי הגיע לתפקידו בארגון ללא שיוך פוליטי מוגדר ומוצהר. זה לא עניין אותו. בראש מעייניו עמדה המשימה להביא כמה שיותר עולים לישראל.

כשם שניהל מאבק אישי אמיץ ונועז כדי לעלות לישראל כך החליט לפעול באותה גישה לוחמנית, עם אמת אחת שאין בלתה מבחינתו, לפעול בכל מחיר להעלאת היהודים לישראל. תוך כדי ביצוע משימות חייו הוא הרגיש שהוא נסחף למלחמות אבודות.

סוג של דון קישוט. הביורוקרטים עמדו בדרכו והפעילו שיקולים פסולים מגובים באינטרסים אישיים ולא ענייניים שלא קידמו את המטרות שלשמן הוקם "נתיב".

אפרים הלוי, מי שכיהן כראש המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים כתב בהקדמה לספר, כי לקדמי היתה גישה שונה בתכלית לשינויים המהפכניים שיש לחולל בתפיסה הישראלית את הסובייטים בכל הקשור למדיניות הסברה ולהפעלת לחץ בלתי פוסק של המערב על ברית המועצות, בעיקר בתקופה של המלחמה הקרה והמתיחות הרבה שבין שני הגושים.

אפרים הלוי מעיד מידיעה אישית כפי שבאה לביטוי בדברי ההקדמה, שקדמי נאבק על האמת שלו והצליח לחולל שינויים מהותיים במדיניות הנהוגה, דבר שהוביל לפתיחת השערים ויציאה המונית של יהודים.

אכן, מלחמתו של קדמי לא היתה אבודה לחלוטין. המלחמה העיקשת והממושכת ידעה עליות ומורדות  אך בסופה הביאה לתוצאה המיוחלת. מליון עולים הגיעו לישראל במספר גלי עלייה.
העולים נקלטו.

מדינת ישראל המתינה להם ונערכה בהתאם בניגוד להיערכותה עם הקמת המדינה שנדרשה לקלוט את גלי העלייה מצפון אפריקה ואסיה. הקליטה של העולים מרוסיה ותרומתם לרווחת המדינה ופיתוחה מורגשת מדי יום. תרומתם לא תסולא בפז.

למרות שהשלים את מפעל חייו, מר קדמי לא שקט. באחרית דבר לספרו הוא תוהה עם עצמו ומתלבט בשאלה, האם הדרך שבחר היא נכונה ומובילה למטרה הראויה. "האם המלחמות שלחמתי כל חיי מוצדקות וצודקות" , הוא שואל במקום אחר. בראייה לאחור הוא מרגיש, שגם כיום בחלוף השנים הוא עדיין מתלבט בסוגיה אבל הוא מעיד, "אני פחות נחרץ בביטחוני בצדקתי".

לבו של קדמי מתמלא סיפוק והנאה לנוכח השתלבות העולים בתוך החברה הישראלית. עם זאת לבו דואב ורוחו סוערת בעקבות אלפי מקרים של השפלה, ביזוי, ניצול, גזענות והפליה של העולים בהם נתקל במהלך השנים. עם כזה מטען כבד הוא מודה בזו הלשון: "יש לי חלק בפגיעה בהם. לא רק מפני שאני נושא במידה רבה את "האשמה" על כך שהם בארץ, אלא מפני שהמדינה היהודית, המדינה שלי, מתייחסת כך ליהודים שעלו אליה".

קדמי לא עושה הנחות לעצמו. הוא משתף את קוראיו בלבטים ובייסורים המלווים אותו דרך קבע ובהקשר זה הוא כותב: "ברגעים אלה, עולה בי הרהור נורא, האם לא לקחתי על עצמי יותר מדי אחריות כאשר קבעתי את גורלם של העולים ומנעתי מהם להגר למדינה אחרת ולא לישראל ".

ועל תהייה זו הוא משיב:"בראייה לאומית ובהיבט של טובת המדינה, אין לי ספקות. אבל מהבחינה האנושית" הוא שואל שוב ועונה לעצמו: " על כך אין לי תשובה חד משמעית. אין לי כיום אותו ביטחון, שהיה לי בעבר לגבי שאלה קשה זו".

כך הוא חותם את ספרו ומותיר את הקורא עם טעם לוואי מעט מר. חבל שכך מרגיש מי שעמד במרכזו של מפעל לאומי יחיד במינו להעלאת יהודי ברית המועצות לישראל. עם זאת, לא נותר אלא לאחל למדינה המוטרפת שלנו שרבים וטובים כמו המחבר, יתגייסו למענה ויתרמו ממיטב כישוריהם, כי בנפשנו הדבר.

יעקב (יאשה) קדמי, מלחמות אבודות – עדות אישית. הוצאת מטר 427 עמודים.

ליחצו לחזרה לדף הבית: ספרים וספרות זה בקבוק

עיתונאי שכותב ספר לא נתפס כתופעה חריגה. בכתיבת ספר ממשיך העיתונאי לבטא עצמו ועיסוקו באמצעות מדיום אחר. מעיתון מודפס לספר עם כריכה רכה או קשה. כתיבת ספר מזכה את העיתונאי בקרדיט המחמיא, עיתונאי וסופר, למרות שזהו הספר הראשון פרי עטו.

היום לא צריכים להתאמץ יותר מדי כדי לקבל תארים פיקטיביים שאולי תורמים למוניטין אך לא בהכרח משקפים מציאות אמת. לאחר שנים רבות של כתיבה עיתונאית, שלה סגנון וגוון מיוחדים, העיתונאי לוקח את הסגנון העיתונאי אל תוך הכתיבה הספרותית והתוצאה לא בדיוק מלהיבה ומעוררת.

אנו רוכשים ספרים כדי ליהנות מכתיבה אחרת ולא עיתונאית. את המוצר הזה יש לנו כל יום ולפעמים גם בחינם, מודפס או באתרי האינטרנט. ענת טל שיר, כותבת הספר "אם אשכחך", ראויה לתואר סופרת, למרות שזהו לה ספרה הראשון.

לאחר שנים רבות של כתיבה עיתונאית משובחת, מקצועית ומעניינת במיוחד, לא מצאתי בספר הזה שקראתי אותו בהנאה מרובה סממנים ועקבות שיש בהם להסגיר את עיסוקה העיתונאי של טל שיר, מזה שנות דור.

עלילת הספר מתמקדת בסיפור אהבה בין גבר ערבי, אליאס, לאישה יהודייה, ליילה. לכאורה, סיפור בנאלי על עוד קשר רומנטי סוחף, חריג ומחתרתי, שמתחיל בתקופת המנדט הבריטי, בין ערבי נוצרי יליד ירושלים המזרחית לבין יהודיה תושבת ירושלים המערבית. הרומאן החשאי נקטע בעקבות מלחמת השחרור ומתחדש לאחר תוצאות מלחמת ששת הימים.

בכישרון רב ובשפה עשירה וקולחת מצליחה הסופרת להכניס את הקורא לנבכי התקופה וללמד אותנו פרק חשוב בהיסטוריה היהודית הארץ ישראלית, באמצעות מערכת יחסים סבוכה ואסורה לפי אמות המידה המקובלות על החברה הישראלית והערבית.

השיטוט בסמטאות העיר העתיקה ובשכונות המערביות של ירושלים, תוך תיאור אותנטי של הדמויות המככבות בספר, יוצר מארג משכנע שגורם למי שהתגורר בירושלים במשך שנים ועזב אותה, להתחבר מחדש לעיר המיוחדת המושתתת על פסיפס אנושי ותרבותי רצוף ניגודים ופערים שלא ניתנים לגישור.

ענת טל שיר, ילידת ירושלים, יודעת על מה היא כותבת. היא חיה את העיר שריחותיה, מנהגיה ואורחותיה התרבותיים והפוליטיים, שימשו לה כהשראה לכתיבת הרומן, שיכול היה להתרחש בין כתליה וגבולותיה של עיר אחרת בישראל, אך לא באותן עוצמות שרק עם כמו ירושלים יכולה לייצר.

קשרים רומנטיים ומיסוד מערכות יחסים בין ערבים ליהודים אינם חדשה מרעישה. שתי החברות שנמצאות בעימות פוליטי, אתני ותרבותי מסרבות להשלים עם זוגיות מעורבת שיוצאת בהתרסה כנגד האתוס הקיים בשני המחנות.

העובדה שהיהודים והערבים חיים באותה טריטוריה, נפגשים במקומות עבודה, לומדים יחד ואפילו עושים עסקים משותפים, יוצרת את הקרקע והתנאים המתאימים ליצירת קשרים אישיים ורומנטיים. לרוע מזלם של הזוגות המעורבים, החברה שממנה יצאו ואליה הם משתייכים מפנה את עורפה לקשר מסוג זה ולא תומכת בו.

זוג מעורב שיוצא כנגד המסורת הנהוגה, עלול לגזור את דינו להרחקה ונידוי ממעגל משפחתו הגרעינית ומסביבתו החברתית. הערבי באשר הוא, לעולם יחשב כאויב ועם אויב לא מתחתנים ובטח לא מביאים צאצאים מעורבים.

המיוחד בסיפור האהבה כעולה מהספר "אם אשכחך" שחרף הניתוק שנכפה על אליאס וליילה, כתוצאה ממלחמת השחרור הם שמרו אמונים אחד לשני.

הם נאלצו לתמרן את חייהם במסתור, במחתרת ותוך כדי תנועה במעגל של מניפולציות וסיפורי כיסוי כדי שסיפור אהבתם לא יחשף בפני מי  שלא צריך לדעת ועלול לסכל את תוכניותיהם לעתיד.

אליאס אמנם נישא בשידוך לאחרת והוליד לה 3 ילדים. אהבה של ממש לא היתה בתוך הזוגיות החדשה שנכפתה עליו בלחץ המשפחה. ליילה שלא נישאה לאחר היתה כל עולמו. האמונה בצדקת דרכו ורגשותיו גרמה לו להיפרד מאשתו לטובת ליילה.

אכן, סיפור אנושי מרתק ומרגש שבא לעולם בתקופה של מתיחות פוליטית ואלימות קיצונית ביחסים בין שתי התרבויות, הערבית והיהודית.

יש בסיפור המיוחד של אליאס וליילה כדי להאיר את הצד האנושי והרגשי, שיש בו אולי, לפתוח צוהר של תקווה לעתיד אחר בין שתי התרבויות היריבות, שבני עמם שואפים לקץ הסכסוך ועלייה על מסלול של נורמאליות .

"אם אשכחך", מאת: ענת טלשיר, בהוצאת זמורה ביתן, 495 עמודים.

קיראו עוד: ביקורת ספרות

ג'ונתן ספרן פויר וניקול קראוס – שניהם נמנים עם הסופרים המצליחים והמרוויחים יותר מתחת לגיל ארבעים. שניהם ממוצא יהודי. ספריהם תורגמו לעשרות שפות והיו לרבי מכר גם בישראל. שניהם משכילים ושניהם זכו בפרסים ספרותיים נחשבים וגרים בברוקלין, ניו יורק. יחד.

בשנת 2004 הם נישאו זה לזו ויש להם היום שני ילדים. בלי שהם שמים לב הם נהפכים למקבילה של "בראנג'לינה" בתחום סלבריטאי הספרות.
הפפארצי כבר מתרוצצים במרץ, העדשות מצקצקות ומקלדות העיתונאים מתקתקות ורועשות. עם זאת שניהם ידועים בצניעותם אותה הם מבקשים להדגיש גם בראיונות עמם.

ג'ונתן ספרן פויר מצדו תורם את הפרסים הכספיים שהוא זוכה בהם לאותם ארגונים המעניקים לו אותם, וניקול קראוס לא נותנת להצלחה המסחררת לבלבל אותה, כאילו היא לא הוגדרה כאחת מבין הסופרים האמריקאים הצעירים הטובים ביותר. אבל בכלל מה שמטלטל אותה באמת, זה להיות אמא.

ניקול קראוס (1974) נולדה אמנם בארה"ב אך את אהבתה ותמיכתה בישראל היא מציגה בגלוי. היא ובעלה בהווה, ג'ונתן (1977), מבקרים בישראל אחת לתקופה (הפעם האחרונה היתה למשך ארבעה חודשים במאי 2010, תחת סיקור נרחב ואוהד של עיתונאים וכותבי טורים ישראלים) כדי באיזשהו מקום לשוב לשורשים, למקום שהם רוצים לשמר כבית חם, ולהכיר לילדיהם את התרבות הזאת, החמה והרועשת, העמוקה ולעיתים גם פולשנית, שכל כך שונה מזו האמריקאית שרק נוגעת בך בקצה העור, מפחדת להגיע עמוק מידי.

כשהתחילה קראוס ללמוד באוניברסיטת סטנפורד היא היתה צעירה בת 18 (התמחתה באנגלית וסיימה בהצטיינות), וכבר אז חברה לסופר זוכה פרס הנובל לספרות, ממוצא יהודי, יוסף ברודסקי. ברודסקי היה לפטרונה הרוחני – בתחום השירה והספרות גם יחד – ולאחר מותו קראוס הפיקה על-אודותיו תכנית לרדיו של הבי.בי.סי. ספרה הראשון, שהפך במהרה לרב-מכר, היה "אדם נכנס לחדר" (2002). לעברית הוא תורגם רק שש שנים אחר כך, ורק לאחר שספרה השני הפך לרב-מכר בישראל, "תולדות האהבה"(2005) שתורגם רק שנה לאחר יציאתו לאור בארה"ב. באוקטובר 2010 קראוס הוציאה את ספרה "בית גדול" שאך תורגם לעברית.

ג'ונתן ספרן פויר, אמנם צעיר מקראוס בשלוש שנים (בן 28 בלבד!) אך מצליח ברמה בין-לאומית לא פחות מבת-זוגו. פויר כמו קראוס כתב הרבה לפני 2002 (היא עסקה בשירה בעיקר והוא בפרוזה) אך גם הוא כמוה התפרסם לראשונה בשנת 2002 עם ספרו הראשון המצליח שהפך לרב-מכר מיידית, "הכל מואר" (תורגם לעברית ב-2004), המגולל את סיפורו של צעיר שיוצא לחפש באוקראינה את האשה שהצילה את סבו מהנאצים.

"קרוב להפליא ורועש להחריד" (תורגם ב-2007) גם הוא נכתב בשנת 2005, בדומה לספרה השני המצליח של קראוס, וגם הוא הפך להצלחה מסחררת, הפורשת את סיפורו הטראגי של ילד אמריקאי ברקע אסון התאומים של ספטמבר 2001.

בשנת 2010 תרגמה כנרת-זמורה ביתן את ספרו האחרון "לאכול בעלי חיים", שנה בסך הכול לאחר שיצא לאור בארה"ב. ספר זה, הראשון (ולדברי פויר, גם האחרון) שאיננו רומן אלא עוסק במסע, מתעד את חיפושו של פויר ברחבי ארה"ב אחר התשובה האם להיהפך לצמחוני או לא. באופן מעניין ספר זה הגביר עוד יותר את ההכרה בפויר ואת תהילתו, כמו גם את הביקורת כלפיו. הוא התראיין רבות על-אודות הספר, המניעים לכתיבתו ועל-אודות צמחונות בכלל, ומסתמן כי הקריאה לוויתור על אכילת בעלי חיים הדהדה במעריציו ועוד מהדהדת בקוראים חדשים, שאולי אף יהפכו למעריצים חדשים.

• ביקורת ספרים
• סופרים
• רומן חניכה

קווי המתאר של כף הרגל משורטטים בהבלחי צבע אדום גסים, מעידים על התפוגגותם. כפות הרגליים שתיהן כמתמוססות ונעלמות אל תוך הרקע השחור, מותירות אחריהן דבר-מה אחד ברור, משורטט בחדות: התג המשתלשל מן הבוהן וחותם המוות.

מאת: טלי קורל

עיצוב כריכת הספר שגיאות קטנות מתעל את תודעתנו אל המיתה, אל האבדן ואל אמת הווייתנו אותה אי אפשר לשכוח או למחות.

בנג'מין בלאק רוצה שנאמין שזהו "רומן פשע". בוודאי, הלובן החד של תג המוות מעיד על כך ללא עוררין.

התובנות והשאלות למולו צפות ככתובות מראש בדמיוננו המשותף, מכות בחדוּת במצח בבנאליות שלהן: רצח התרחש.

מי רצח והיכן. מתוך אילו מניעים. מי המרוויח מכך. מי עוד ימות וכיצד. אם תוכל האמת להתגלות. ובאיזה מחיר.

וישנן האסוציאציות המוחשיות, הדימויים הקרים, הכבדים: רגעי המוות, אין-אונים, חוסר-משמעות, ריק וגופות חלולות מנשמה או מרצון, איברים ורקמות רופסים, דמומים ללא שם או תכלית מתחת לסדין לבן סטרילי או תחת האדמה הטחובה בבור שנטמן זה עתה, או לפני שנים רבות.
שמות שעתידים להשכח ושמות שנשכחו כמו לא היו מעולם. כמו דמויותיהם לא חלפו בעולם הזה, ולנו אין צל של ידיעה על – אודותיהם, צל של רצון לחקור את חייהם וגורלם. ומדוע לנו?

הם מעולם לא היו עבורנו לא כלום ושום דבר. אנו מסתפקים באהבת עצמנו, בתכנון אסטרטגיית הישרדות נוחה, נהנים מטעמם של החיים האלה, כאן ועכשיו. ודי לנו בכך.

אך לא די בזאת לקוורק, שעבורו החיפוש אחר נסיבות מותה של גופה מסוימת, אחת מבין הגופות הרבות מספור שעוברות תחת ידיו המיומנות במשרתו כפתולוג בכיר בדבלין, הוא בבואה לחייו שלו.

למוות יש משמעות לא פחותה מלחיים, בעיני קוורק, ואותה מוטל עליו לגלות – ממניעים שהוא עצמו לא מבינם. גופתה של כריסטין פולס נצרבת בזיכרונו מטעמים שנבין רק עם חלוף הדפים.

באמצעות מסעו הוא מגשים את התאווה שמעוררת בו עבודתו: גילוי התעלומה שחובה לפענחה, את הסיבות למיתה שרק הגופות עצמן יודעות, ובשלמותן טמנו אותן לנצח בממלכת המוות. הממלכה שבה קוורק מוצא את הזדהותו העמוקה ביותר.

שביל הפירורים שמותירה אחריה התעלומה ואותם מגלה קוורק בהדרגה, מציבים בפנינו אינספור רמזים מטרימים של מוות ואכזריות, של משהו נורא העתיד להתרחש. או של משהו נורא שהתרחש זה מכבר.

דיליה, אשתו לשעבר של קוורק, היפהפייה השחרחורת, מזכירה בשמה את "דליה השחורה", וכשקוורק חוקר את גיסו בנוגע למותה של כריסטין פולס, אני מהרהרת ברצח המזוויע של אליזבת שורט שאירע בסוף שנות הארבעים, בגופתה המבותרת וברוצח שלא נתפס מעולם.

דם אדום מטפטף מבין דפי הרומן, כמו טיפות הגשם של החורף הקר באירלנד ובארצות הברית. היכן שקוורק יהיה, ולאן שלא ינוס, הקור והדם ירדפוהו, והשלג ספק יסתיר ספק יאיר את הכול.

שגיאות קטנות מאת בנג'מין בלאק (ג'ון באנוויל)
Christine falls, 2006

מאנגלית: סמדר מילוא
367 עמודים, הוצאת עם עובד, 2010

קיראו עוד: ביקורות ספרים

תארו לכם בית ענק שרובו ככולו מבוכים ומיצגים של ערימות עיתונים כרוכים מן הרצפה ועד התקרה, פירמידות של רהיטים, טלוויזיות, מכשירי חשמל, מכונות כתיבה, כלי מוסיקה, נברשות, פנסים ונרות, מצבורי פסלונים אקלקטיים, כלי מטבח ישנים כחדשים, אריגים, בגדים, ספרים ועוד חפצים ממינים שונים ככל העולה בדמיונכם הפורה. כעת דמיינו את עצמכם חיים באותו בית, מהנדסים את דרככם בו, עיוורים.

מגדל של חפצים בניתי | עטיפת הספר: יח"צ

מאת: טלי קורל

כך התנהלו חייו של המספר, הומר קולייר, אחיו הבכור של לנגלי – ושניהם יחד, האחים קולייר, ברומן ההיסטורי של א.ל. דוקטורוב, ביצרו את עצמם כיראים מפני מגפה קטלנית, בביתם רחב-הידיים בשדרה החמישית בניו-יורק. ברומאן, כמו במציאות ההסטורית, חייהם של זוג האחים הפכו למיתוס עוד לפני מותם: בנים לשושלת מבוססת שגדלו לתמהונים שבחרו לחיות את חייהם בעוני מופגן ובחובות גבוהים כערימות העיתונים של לנגלי.

הומר קולייר – לפחות בן-דמותו ברומאן של דוקטורוב – הנדס את דרכו ביתר קלות מכפי שהיינו יכולים אנו, לו היינו במקומו. הומר היה מוסיקאי ובאמצעות המוסיקה וחושיו המחודדים הוא למד והכיר את העולם. הוא הרגיש צורות, חום, ואת מידת המוצקות של הדברים באוויר. הוא הכיר את דרכו בין מבוכי הבית לא פחות טוב מאחיו הרואה, וטוב בהרבה ממבקריהם הכושלים בחשיכה כתוצאה מהפסקת חשמל.

באמצעות רגישותו של הומר אנחנו מכירים לא רק את המרחב הביתי והעירוני של ניו-יורק בתחילת המאה העשרים, כי אם גם את פני ההולכים בה – המתחלפים וחופפים זה את זה באקלקטיות לא פחותה מזו של מצבור החפצים בבית המבוצר בשדרה החמישית. כדי להיטיב להכירם הומר  מלטף את פניהם, מתווה את צורתם ובשרניותם של הלחיים, האף, הסנטר, השפתיים ואת מרקמו ואורכו של השיער. תיאוריו הרגישים שלו מובנים לפתע כמילותיו של כל סופר שבאמצעותו אנו ממששים את מה שאינו ניתן למישוש, נוגעים ומריחים בשכלנו.

בביתם של האחים, בעיתונים שאוסף לנגלי, בשיחותיהם זה עם זה ובאינטראקציות הסמליות שלהם עם העולם החיצון, אנו עדים לכל מה שהפך את המאה העשרים למה שהיא – להיעלמותם של מנקי הרחובות הגורפים את צואת הסוסים, לרעשיו של צי המכוניות ושריקותיהם של שוטרים, לתנועות פוליטיות רדיקליות ומהפכנות נשית, לגילויי גזענות נגד שחורים, לעליית מוזיקת הג'ז, לסגידתם של האמריקנים לטבע עם התרחבות התעשייה, לגיטרות החשמליות ולרוק המודרני, למחאות הסטודנטים ולפרשת ווטרגייט, להתאבדות ההמונית בגו'נסטאון ולהתדרדרותה המוסרית של העיר ניו-יורק. ולשתי מלחמות העולם.

מוזיאון המאה

ביתם של האחים הופך למוזיאון המאה, ומשקף לנו את המציאות כפי שהיא, באמצעות הדברים שנכנסים פנימה בכורח, ובאמצעות אלו המתגלגלים אליו במקרה. מהנשפים האלטרנטיביים לחברה הגבוהה ובנות הזוג ה"רדיקליות" של לנגלי, דרך מכונית פורד מודל טי שרק בהמצאותה בחדר האוכל נחשף "טבעה המפלצתי" ועד לקורבנות המלחמות והזמן.

הופעת התגלמויותיה והשלכותיה של מלחמת העולם השנייה מוכיחה לבני אמצע המאה העשרים כי שמחתם עם סופה של המלחמה הראשונה היתה מופרזת ונאיבית. מצבם וגורלם של היהודים בגרמניה ובמזרח אירופה המסופר מפי אחיהם בארץ החופש נראו לאחים "מזעזעים כל כך שהתבקש כמעט לא להאמין להם".

פייב סנט

הפרויקט השאפתני של לנגלי קולייר, ליצור "מהדורה יומית אחת של עיתון שיהיה אפשר לקרוא בה מעתה ועד עולם", שבה יחלק את כל מעשי האדם לקטגוריות אבסולוטיות, תבניות אוניברסליות, ובתוך כך ימצא את הליבה האנושית – הוא שהעניק משמעות לחייו, שיצר בהם סדר, וכאוס בו בעת. בחזיונו ארג את 'העיתון היחיד לכל עת' – דיוקן חיינו עלי-אדמות שיימכר תמורת חמישה סנט.

החוט המקשר בין מעשיו של לנגלי ושהפיח בהם רציונליות הוא דרך הסתכלות פילוסופית, קטגורית, מכלילה, מרוחקת ונוקשה. המטאפיזיקה הטוטאלית נוסח לנגלי היא שמעגנת את הצברנות הכפייתית שמאבדת כל הגיון, ובוזקת בה הצדקה אבסולוטית. הכל לא משנה אבל לנגלי מנסה לקיים את הכל לנצח.

טירופו הגובר של לנגלי מאז שובו ממלחה"ע הראשונה מצביע על התסמונת הקולקטיבית שטבעו שתי המלחמות בחייליהן ובחברה כולה: הפיכתנו לפרנואידים ומפוחדים, מפוכחים מאוטופיות אך כושלים בסתירות של משמעות וחוסר משמעות. מלחמותינו תחמו אותנו למה שהננו: בני אדם המשועבדים לתיאוריות ולחפצים.

הומר ולנגלי / א.ל דוקטורוב
E. L. Doctorow
Homer & Langley
2009
תרגום לעברית מאנגלית- ניצה פלד, 2010
הוצאת סימנים, ידיעות אחרונות וספרי חמד

חוטי המשפטים של היצירה :טוב נגד רוח הצפון" של דניאל גלטאואר, מתחברים למארג מופלא של הזדהות מיידית ועמוקה, פרוזאית אך מהפנטת וממכרת. טלי קורל מתכתבת ומסתמסת עד אובדן חודשים.

מאת: טלי קורל

לאורך המסע, גם כשהוא צפוי, פסיעה אחר פסיעה, בעומק כה ברור, בשלג כה לבן, במפגש העקב עם הצינה – לאט ובוטח, מבלי להרגיש – הפרוזאיות הנעימה של ימי האביב מתהדקת ברוחות קרות והופכת פיוטית וכובשת. האם אמנם ביטויי חיבה אלקטרוניים יכולים להיות פיוטיים? בימים שבהם תיבות הדואר האלקטרוני מתהדרות בנפח אינסופי, שגדל לכאורה כמו היקום, מהו באמת הנפח המוקצה בהן לאהבה?

בין צג המחשב לפעימות הלב

טוב גם לי | עטיפת הספר: יח"צ

בחלוף הזמן והמרחב – השניות, הדקות, העמודים, המיילים, האותיות המרכיבות את המשפטים הקצרים והארוכים – הסימנים המוסכמים שמפיקות האצבעות מן המקלדת נפלטים על הצג וצוללים לאיברינו הפנימיים. שוקעים כמו עוגן פלדה כבד מכפי שאותם סימנים יכולים לתאר. עבור אמה וליאו, זהו צג המחשב. עבור הקוראים אלו דפי הספר שמחליפים את זה זה בדהרה, כמעט מהר מידי. כפעימות לב.

לרוח הצפון תפקיד דרמטי הייחודי רק לה – היא המבשרת את בוא הקרה ואת המעבר בין העונות. היא שהחלטית, והיא מורגשת. היא שקשה לחמוק מפניה. אך למרות המוטיב הגלוי בעלילה, הרוח איננה באמת מצליחה לצנן את הלהט ולו במעט. התווים, הסמלים, הצורות שנטולות כל משמעות ללא צירופן, זועקים באלפי גוונים ורגשות, בכל טמפרטורה שמקציבות העונות – גם הבנאליים שבהם. והאצבעות מדפדפות ומלטפות, מותירות עקבות דקיקות אך מסגירות של זיעה.

אמי רוטנר רותמת את מירב מאמציה  – או אולי להיפך, יש יגידו שבאותנטיות קלילה? – להיראות אשה חזקה, בעלת דעה, עצמאית, משוחררת ומודרנית. היא בזה להגדרות צרות, מסוגרות, "מוסרניות", של חיי נישואין, של זוגיות, של אהבה, של רגשות, בגידה והתמסרות. מבחינתה היא מעבר לכל אלה, ומעשיה חפים מאשמה מוסרית. היא איננה חבה דין וחשבון לאיש, ואיננה מצפה זאת מאיש כלפיה – אך מילותיה, וביניהן דווקא אלה שנעלמות, רומזות על מציאות פנימית אחרת: פגיעה, לעיתים נואשת, מזדקקת, מלאת תשוקה. אמי רוצה הכל ולא כלום, והיא רוצה לחוש באותה טוטאליות כלפיה – במלוא העוצמה שמילים יכולות להעביר.

גלימת המצפון של טלי

אי-אפשר שלא להרגיש שליאו לייקה, בטוח בעצמו, ישיר ואינטיליגנטי, הוא זה שעוטה את גלימת המצפון, ומנסה בהדרגה, בקושי רב, להכניס את בת-שיחו תחתיה. האם דניאל גלטאואר מאמין שכך נראית האשה המודרנית? שחצנית ופזיזה, אימפולסיבית ורגשנית? בעלת נכות אמוציונלית המוסתרת בקפידה תחת חוסן אידיאולוגי נפוח אך חלול? או האם אני, הקוראת המופתעת, פזיזה מידי בשיפוטי, ממהרת להשליך בברוטאליות את גלימת המצפון? וליאו, שרגשותיו שלו מסנוורים את עיניו ומכשילים את צעדיו, נע ונד בין קבלה מוחלטת לבין עקיצות מוסריות – ומסרבל עוד יותר את ההפרדה החברתית הדיכוטומית בין התפקידים המגדריים. קלישאות המינים מתערבלות כשליאו מגלם מחשבות "נשיות" ואילו אמי את ה"גבריות", וכשאלו הופכים לאלו – הדיכוטומיה דוהה ונעלמת, כמו אביב, והדברים נהפכים ברורים וחונקים כמו קיץ.

מה קורה לאותם אנשים צעירים, נורמליים עד כאב, כשהם מבינים שהצורך היוקד לכתוב זה לזו הוא "כמו לנשק, רק לא בשפתיים"? מה קורה כשהמילים הופכות ללבה מתפרצת, אשר כווה את כל אשר נקרה בדרכה, מותירה עורות חרוכים, פצעים פתוחים, פיות רושפים, נשימות כבדות, לבבות בועטים, איברים מחושמלים מכאב? מותירה את בני האדם אנושיים עד-זרא, נואשים למגע, לריח ולטעם שמילים אינן יכולות להחזיק בתוכן, לתחושות שאין בכוחן לאצור? ומה קורה כשהרגשות נוטשים את הצג? כשכל החומות נגד רוח הצפון קורסות בזו אחר זו?

טוב נגד רוח הצפון/ דניאל גלטאואר
Gut Gegen Nordwind
Daniel Glattauer, 2006
מגרמנית – דפנה עמית
2010, כתר ספרים

רוצים עוד? ביקורת ספרות | ספרים | ספרי ילדים

טלי קורל קוראת את "הילד שאהב לאכול ספרים" של אוליבר ג'פרס ושואלת למי הוא מיועד. טעים לה.

הילד שאהב לאכול ספרים / אוליבר ג'פרס

The incredible book eating boy

מאנגלית: תמי קרמר

2009, הוצאת כתר ספרים

אוליבר ג'פרס, מאייר אירי מוכשר ללא ספק, בשלושים ושלוש שנות חייו כבר הספיק לזכות בעולם להצלח אדירה. מה זה אדירה. הקוריקולום ויטה הצנוע שלו כולל קליינטים עלומים כמו אורנג' אנגלייה, סוני, סטארבאקס, טיימס האירי, הגארדיאן והטלגרף. הילד שאהב לאכול ספרים, ובשפת המקור – The incredible book eating boy, ספרו השלישי לילדים, יצא לאור באירלנד בשנת 2006 וזכה בפרס לספר הילדים הטוב ביותר של השנה. שנתיים מאוחר יותר ג'פרס נכלל ברשימת 'מאיירי הספרים החדשים הטובים ביותר' של מגזין טיימס.

כשאני אוחזת בספרו של ג'פרס בידיי, מדפדפת וקוראת בו, אני עוברת מעין תהליך – יש בי סקרנות כמובן, כלפי עלילה: משיכה, התעניינות והנאה. בדקות הקרובות מתרחשת ספיגה של הרעיון, הפשוט למדי: הסופר לועג באופן ברור, או בעצם משתמש בביקורת שהפכה כבר לנוסחה שבלונית במידת מה, לאותה אובססיה של אנשים לספרים ולנטייתם "לאכול" ו"לבלוע" אותם מבלי להבינם. ואז מתגבשת במהירות עוד השגה – זהו מסר למבוגרים, לא לילדים. בתור קוראת-עוברת-אורח בוגרת, אני שואלת את עצמי האם הסיפור הזה בכלל מיועד לילדים, או שהוא מיועד לאותם מבוגרים אליהם ג'פרס מכוון את ביקורתו. האיורים, לעומת זה – שכל כך קוסמים, מרתקים, ציניים ובעלי משמעויות כפולות או סימבוליות לעיניים שלנו, עיניים בוגרות שיכולות להבין מבין הקווים – עבור ילדים יכולים להראות קודרים, עמוסים ומבלבלים. אבל אז – אז עוברת בי תחושה משונה. והנה תוקפת אותי ההשגה הנוספת, או שיש לומר בימינו – השנקל נופל.

לצערי או לשמחתי לא גדלתי על הצבעים העזים הזועקים מספרי  דורה או המועדון של מיקי מאוס. צבעוניות האיורים של מיץ פטל אמנם אנרכית, אבל הציורים עצמם שמרניים למדי, ואין בהם, כמובן, שום תחושה מפוקסלת. הם טירוף של אצבעות אדם על הנייר, ולא על המקלדת. לא גדלתי על רקע האינטרנט כמובן מאליו ולא על שפע תוכניות ריאליטי. בילדותי הלא רחוקה הפורמט טרם הומצא כלל. גדלתי בצמוד לפתיחתו של ערוץ 6, הערוץ היחידי לילדים מלבד הערוץ הראשון שכלל שידורים עבורם -  כשהיום היצע ערוצי הילדים מתרחב בהתמדה.

מודל לגיטימי

אז פתאום אני מבינה, שרגע, אולי העיניים שלהם והמוח שלהם רגילים לאינטנסיביות הזאת, לעומס ועודף הגירויים, לאנימציה פרועה ולפונט מתחלף בכל עמוד. או פריים. לציניות ולרעיונות שפעם נחשבו תחומים בממלכת המבוגרים בלבד. ובכלל נראה עכשיו שאיוריו של ג'פרס לא מוגזמים כלל. מינימליסטיים אפילו. או-אז אני קולטת את היהירות שלי שבלנסות לכפות את הפסיכולוגיה שלי כילדה שגדלה כשהקשקושים הגסים על הפוגים נחשבו חתרניים ממש, על ילדים שבשבילם הפריצות והמסרים בשנקל הם מודל לגיטימי לכל דבר.

הצצה לספר באתר הסופר (לא למאכל)

ג'פרס מתאר בקווים ייחודיים, בשימוש בטכניקה של מדיה מעורבת, את הגרגרנות שלנו לתוצאות מיידיות. לאכול ספר ולהחכים ממנו כאן ועכשיו. לא אחר כך, לא עוד שנה, ובטח שלא עשר שנים. לא פלא שהילדים שלנו רוצים להיות מפורסמים ומצליחים ברגע אחד. מה איתנו? האם התיישבנו לרגע אחד על מנת לקרוא, לעכל, לחשוב, להרהר, לפני שהתחלנו לבלוס? לפני שמילאנו את הספריות והארונות שלנו במפלי ספרים שלא נקרא אפילו את מחציתם?  מי שטוב לו עם כאב הבטן לא מרגיש שמשהו לא בסדר. אנו מאביסים את גופנו בכל כך הרבה ידע עד שאנחנו לא מזהים את קריאות מצוקתו – שהוא בעומס וכבר הפסיק לעכל.

רק לטעום

אולי בימים כאלה, והנה הסנטימנטליות הערכית מתגנבת לה – ראוי באמת שיקראו הילדים מילה או שתיים – על טיבה של הקריאה עצמה. כן, על הדפים הכרוכים המוזרים הללו שלא באים מהטלוויזיה או מהמחשב. אז אולי הם עדיין לא מבינים מה זה אומר להגזים בצריכת ספרים מתוך התפארות בורגנית מתייהרת, ואין להם שמץ של מושג סגלגל למה לאכול יותר מידי ספרים יכול להיות מסוכן באמת. הרי זה בגדר מאורע קוסמי נדיר כמעט אם הם "אוכלים" ולו ספר אחד. אחרי שיקראו על הילד שאהב לאכול ספרים, מי יודע, אולי ירצו לנסות בעצמם. מילה אחת, רק לטעום.

מאת: טלי קורל

הגיע הזמן לומר את זה. "האריה שאהב תות" הוא אחד מספרי הילדים הבעייתיים שיש. זה לא מונע ממנו להיות רב מכר וספר אהוב ביותר. מה מצאנו בספר הזה? מה מצאו הילדים?

האריה שאהב תות – למה ילדים אוהבים את הספר?

א. המצלול

המילה תּוּת חוזרת על עצמה עשרות פעמים במהלך הסיפור דל היריעה. לילדים קטנים קל יחסית להגות את המילה (יותר קל מ"אמא", פחות קל מ"אבא"). במקום חרוזים (שבקושי יש, ועם זה אין לי בעיה בכלל), בחרה הסופרת לסיים את השורות באותה מילה:תּוּת. "פעם אחת הלכו ילדים קטנים לטייל ביער ההוא, ולילדים ההם היה תות. כי במקום שבו הם גרו ושממנו לטיול יצאו היה תות. וכשהם יצאו לטיול, אמא שלהם שמה להם בתיק האוכל תות, כדי שאם פתאום יהיו רעבים, יוכלו לאכול תות. הרבה תות". פשוט, בסיסי, קל. יצירתי? לא יותר מדי, אבל אין הכרח ליצירתיות בשום מקום.

ב. הויזואליות
תות הוא יופי של פרי. לא סתם אנחנו מאמינים בכך – הוא משדר בריאות, חשק, מתיקות, חושניות, טעם. זהו פרי שאהוב גם על ילדים (אפילו אלו שאלרגיים אליו עדיין אוהבים אותו), וגם על הורים. חשבו על אותו הספר, רק שהכותרת שלו היתה "האריה שאהב חסה". לא בדיוק אותו דבר, הא? להורים קל להתחבר לחיבה לפרי האדום האדום הזה (וכנראה גם לחברות התרופות, שנותנות לסירופים לילדים טעם דמוי תות על מנת שהילדים ישתו אותו).

הוסיפו לכך את העמודים הפנימיים לכריכה, אשר מורכבים מטפט לבן שעליו הדפסים של ארטיק אדום, ביצת עין, תפוח, בננה, פסטה, במבה, גזר – כל מה שילדים מכירים ואוהבים. אוכל בסיסי ופשוט, אוכל ש"בריא" לנו. אגב, זה העמוד האהוב על אחיין שלי, שמשתמש בו כקרקע פוריה להצגת הידע הוורבלי ההולך וגדל שלו. והעמוד האחרון, שכל כולו תות גדול, מצויר בידו האמונה של דני קרמן (שאגב, איוריו לספר זה אינו פסגת יצירתו לדעתי: חלקם מפחידים או פשוט לא נעימים).

למה הורים אוהבים את הספר?

כי הבן של החברים אוהב, כי הבת של השכנים. כי זה מדבק, בדיוק כמו כל טרנד אחר. אה, ואיך שכחתי. כי כתבה אותו תרצה אתר. כן, אותה תרצה אתר, בתו של אלתרמן המהולל. היצירתיות חייבת לעבור במשפחה, לא? מסתבר שלא.

אחת ולתמיד, למה אני שונאת את הספר הזה כל כך, למה אני נכנסת בו באופן אישי? מה כל כך דחוף לי?

בדיוק בגלל שהוא רב מכר, בגלל שאבות ואמהות וסבתות קונות את הסיפור הזה, "שיהיה בבית, הרי שמעתי עליו כל כך הרבה". אבל מה יושב בבסיס של זה? קנאה? חוסר הבנה? לא.

בגלל שהוא ספר בעייתי, עם גוונים של טיפשות, אטימות וקונפורמיות מהצד הכי מכוער שלה. כי אם הסיפור עוד איכשהו נסבל עד סופו, בעמוד 20 אנחנו מגלים שהאריה בכלל לא אוהב תות (שזו זכותו המלאה, ואין לי טענות נגדו), ו…: "ומאז הוא אוכל רק מה שאמא שלו מכינה, ולא רוצה דברים שאין, ושרק לילדים אחרים יש. הוא אוכל ביצה ולחם וגבינה לבנה, והוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש". חבר'ה, האמירה הזו, ואפילו היא לבדה, מהווה עילה מספקת בכדי לא להביא את הספר הזה לדפוס!

אני אחזור על הדברים, למקרה שמישהו לא איתי עדיין: "ולא רוצה דברים שאין" ו"ולא מתנהג כמו טיפש"– סליחה?! ומה רע בדיוק בלרצות דברים שאין? ומה בין טיפשות לבין הרצון, הכמיהה, התשוקה? תראו לאן האריה הגיע רק כי הוא בחר לרצות משהו שאין! הוא הגיע לגילוי של משהו חדש, אפילו על דרך האלימינציה. ועזבו אתכם ממטאפורות ומשלים. האם אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא ירצו דברים שאין? דברים שאי-אפשר? האם זו חשיבה נכונה להקנות לילד, ש"זה לא הגיוני לחשוב ככה" ו"מה קרה לך, ילד?".

דמיינו לרגע את העולם שלנו אם אנשים לא היו רוצים את מה שאין. כנראה שהיינו ממשיכים לצייר על הקירות, אם בכלל היינו מגיעים לשם. כן, החשיבה של תרצה אתר היא חשיבה של עידן האבן. יש בה יסוד בעייתי, יש כאן אמונות חולות. לאחיין שלי אני מקריאה את הספר עם עריכה משלי, תוך כדי. אני פשוט ממציאה את הסוף שנראה לי מתאים יותר, וזה כל פעם סיום אחר. אני תמיד עושה את זה בספרים שאני לא מסכימה עם הטקסט שלהם. אני חושבת שחשוב מאוד שכהורים, אנשי משפחה, חינוך ובכלל – חשוב שנפעיל את המסננת הזו – עם מה אני מסכימה? אילו ספרים אני מקריאה לילדים שלי?

באופן כללי, אני לא חובבת של מסרים בספרות. עזבו אותי ממסרים – יש לך מסר? תדפיס אותו על סטיקר לאוטו או על חולצה. את הזרם הזה הוביל לואיס קרול, באחד הדיונים של אליס עם המלכה (תחת הכותרת: פרודיה, הומור ואיגיון).

אבל נניח ויש מסר בספר, שאני צריכה לבלוע איכשהו, אז בואו לפחות ננסה שהוא לא יסתור את כל מה שאנחנו מאמינים בו! המאה האחרונה עומדת בסימן של מימוש עצמי, חיפוש אחר ה"אני" ומיצוי הפוטנציאל הגלום בנו. גם עם הגישה הזו יש לא מעט בעיות (הפסיכולוגים יספרו על זה כאשר ילדינו יגדלו ואנחנו נשלם הון על הבירור הפנימי שלהם), אבל לדעתי הגישה הזו בלתי נמנעת, ועדיפה על תרבות ה"קאסטות" אשר סוגרת אנשים בתוך מעמד חברתי סוציו-אקונומי בלתי ניתן להזזה, או על אחרים, שבויים בתוך קונבנציות מחשבתיות.

אני מעדיפה לשלם לפסיכולוג בשביל הבן שלי כאשר הוא מתלבט האם להיות אסטרונאוט או מטפל באומנות, מאשר להנחיל לו שאם אבא שלו משורר, אז גם הוא צריך להיות.

עשו טררם די גדול מגילוי ה'כתבים הסודיים' של תרצה אתר, בתור בתו של אלתרמן ובתה של רחל מרכוס. כעת, הטטרם הזה מתעורר שוב, בצאתו של קובץ סיפורים פרי עטה (שגם הוא נמצא בעזבונה והמתין עשרים שנה לגילוי) בכתבה נהדרת של צליל אברהם שהתפרסמה היום במדור הספרות של ידיעות אחרונות, היא בודקת את שני הקטבים – יוצרת מוכשרת או אדם עצוב שלא הצליח לצאת מכסות אדרתו של אביה.

אני לא מכריזה מלחמה על תרצה אתר בשום אופן. קראתי רק מעט משיריה ולא עשיתי דוקטורט על ספרי הילדים שלה. אבל מה שאני רוצה להגיד, ונדמה לי שזה כבר די ברור, הוא ש"האריה אהב תות" אינו יצירת מופת ואינו ראוי לקומץ מהתשבוחות שהוא זכה להן. איך לא ראו את זה המוציאים לאור ב"ידיעות אחרונות", אני לא יודעת; יכול להיות שהשם שלה היה חלק מהרעיון להדפיסו, ויכול להיות שעורכי ספרי הילדים ראו והתעלמו, יכול להיות שאפילו לא שאלו אותם – בתור מהלך כלכלי גרידא. זה מה שאני מנסה לספר לעצמי. עם מהלכים כלכליים אני יכולה להסכים (אני כועסת וזועמת אבל אני יודעת שספרים הם לא רק רומנטיקה ואידיאולוגיות אם בכלל), אבל עם שגיאות של עורכים, פחות. ואולי זה הכל ביחד. אחרי הכל, תרצה אתר.

לסיום, אני רוצה להפנות אתכם לשורה בשיר מקסים של של סילברסטיין, אחד מהיוצרים החשובים לדעתי בספרות הילדים של המאה העשרים (אגב, לא הכל כל כך ורוד, ע"ע "העץ הנדיב"): הכל יכול לקרות, ילד, גם מה שאי אפשר. ("תקשיב לכל האל ת-, ילד", מאת של סילברסטיין, מתוך "בקצה מדרכת הרחוב", תרגם לעברית בצורה משגעת ונאמנה למקור בני הנדל, אדם מוציאים לאור, ת"א, 1985).

פעמים רבות עולה ההתלבטות – האם הנושאים לכתיבה נגמרו לי? התשובה היא לא. יכול להיות שנכנסתם לבלוק כתיבה, ואתם לא יודעים איך לצאת ממנו. להלן כמה רעיונות שיעזרו לכם לשחרר קצת את החסימה.

מה לעזאזל קרה פה?

אז מהו באמת בלוק כתיבה? תשאלו את כל מי שאי פעם החזיק עט והוא יענה לכם – זה כשאי אפשר לכתוב. "אני מנסה, באמת שאני מנסה, אבל הרעיונות פשוט לא באים". ואם יש רעיון סוף סוף? "אז אני לא מצליחה להוציא אותו אל הנייר".

טובי הכותבים, המשוררים והסופרים יכולים לספר על בלוק כתיבה שתקף אותם. לעיתים הוא בא ברגעים הכי לא צפויים, למשל דווקא בתקופה מאוד חיובית – הכל מצליח לכם, כולם מסביבכם בריאים (חמסה חמסה), אין לכם יותר מדי על הראש, עשיתם את הבלתי אפשרי ופיניתם זמן לכתיבה.

בעצם, הכל כבר מוכן – הדפים, השולחן המסודר, או לחילופין בית הקפה הקבוע שלכם, עם לפ-טופ איכותי ודקיק. אבל דווקא אז, אי אפשר לכתוב. פשוט אי אפשר.

אני חייבת, פשוט חייבת לצאת מהבלוק!

"אני חייבת לצאת מהבלוק" – קודם כל המחשבה הזו צריכה לעבור שינוי. כן, המחשבה שמסמנת לכם "זה רע שאני לא כותב". לחץ לא רק שלא עוזר, הוא אף מפריע וחוסם – כן, בדיוק, הוא מעודד חסימה! אני מבטיחה, מבטיחה שזה זמני. אולי כרגע קשה לראות את זה, אבל זה עובר.

עד כמה שזה נשמע ניו א'ייגי, אין ברירה אלא לקבל את זה שאתם במחסום כתיבה. לא ללחוץ את עצמכם אל הקיר, לא לצפות מעצמכם "להחזיר את החוב" על ימים אבודים של כתיבה. להבין שאתם, בדיוק כמו שאתם, בסדר גמור. ושהסיפורים שצריכים לצאת כבר ימצאו דרך לצאת. מה שאתם יכולים לעשות, הוא לנסות להקל עליהם את הדרך הזו.

בדיקה של השטח – מה השתנה לאחרונה?

שווה לבדוק אילו תנאים השתנו באחרונה, רק על מנת להבין את התהליך. אולי נולד לכם ילד שממלא לכם את הצורך לכתוב? אולי טוב לכם יחסית בחיים וכבר לא מרגישים שיש משהו "באמת מעניין" לכתוב עליו?

הרבה מאיתנו מוצאים את הכתיבה כשותפה לדרך דווקא כשלא הכל 100%. אני לא אומרת, חס וחלילה, שתשברו לעצמכם רגל כדי להשיג קצת דיספוריה, אלא מתכוונת לעצם הזיהוי, כי יש לו חלק גדול בתהליך.

יכול להיות שדווקא העובדה שהחלטתם לשם שינוי להקדיש את עצמכם ליצירה, היא זו שמאיימת עליכם. זה סיפור מוכר ועצוב, אנחנו פשוט פוחדים להודות שזה מה שאנחנו אוהבים לעשות, וכן – אולי אפילו כמקצוע. הסיפור העצוב הזה (ולא בהתנשאות), של לא לתת לגיטימציה לעצמכם ככותבים, שווה אפילו פנייה לטיפול פסיכולוגי, כזה שיעסוק בכוחות היצירה שלכם (לכו על איזה פסיכולוג מהגישה החיובית, המלצה חמה).

אם אתם רואים שלמרות הזמן הפנוי אתם מצליחים "לבזבז" כל דקה פנויה, מפייסבוק ועד השקיית העציצים שכבר עומדים למות מעודף מים, אולי שווה להכניס פאזה נוספת לחיים.

כן, אני יודעת, אתם אוהבים לכתוב. אבל כמו שחבר טוב שלי אמר לי פעם, "את צריכה למצוא לעצמך תחביב", שיצטרף אל הכתיבה ולא יתפוס את מקומה. מקרמיקה ועד נגרות, דווקא להוסיף משהו חדש, שלא עשיתם עד עכשיו, הוא זה שיכול לעודד את היצירה לצאת מנקבוביות שלא חשבתן עליהן עד עכשיו.

מחסום כתיבה - סעו בדרכים חלופיות!

סעו בדרכים חלופיות

הרבה פעמים דווקא הלבד, זה שאנחנו כל כך זקוקים לו על מנת לכתוב (אני אישית מאוהבת בו), יכול גם לאיים. אם הבלוק שלכם קשה מתמיד, אני ממליצה בחום על אנשים. כן, בני האנוש האלה שלעיתים יכולים להוות סביבה חמימה? אלו שאפשר לדבר איתם? זוכרים? תפתחו את הדלת, זו שווירג'יניה וולף דיברה עליה, ותנו לאוויר להיכנס.

אפשר להיפגש עם חברים שמזמן לא פגשתם, לדבר על דא ועל הא. דווקא לא הייתי ממליצה להתחיל לשפוך את ליבכם על מחסום הכתיבה אלא לעקוף אותו מסביב. לראות סרט, לשתות משהו, לקשקש.

אם אתם נכנסים ל'חפירות' אתם יכולים לבקש רשות להקליט את השיחה, לחזור הביתה ובתור תרגיל לתמלל אותה לקובץ וורד. אתם תגלו שאתם משקיעים משאבים בכתיבה אבל בלי לדרוש מעצמכם יותר מדי, חוץ מהקשבה לשיחה שכבר התרחשה. כאן תוכלו להתאמן על דיאלוגים. ובכלל, אני מאמינה גדולה בהפריה – אפילו אם היא לא הדדית, מה יש? תשאבו קצת!

זה היה חלק אחד. כשיהיו לי עוד רעיונות אשמח לשתף בהם.