בבוקר השביעי באוקטובר הוכרז בכלי התקשורת בעולם כולו, כי מריו ורגס יוסה, זוכה פרס ירושלים לשנת 1995, הוא הזוכה בפרס נובל לספרות לשנת 2010.

הבשורה

על רגעי הזכייה כתב יוסה בטורו הקבוע "אבן בוחן" בעיתון "אל פאיס" היוצא לאור במדריד. טורו זה הוא שהקנה לו את הפרסום בעולם הדובר ספרדית ובו הוא כותב מזה שנים רבות את דעותיו על תרבות ויצירה. הוא כותב על תיירות ועל הפוליטיקה של אמריקה הלטינית כמו גם על זו של המזרח התיכון.

לניו-יורק טיימס אמר שהבשורה הייתה הפתעה גדולה ודרך נפלאה להתחיל יום ניו – יורקי. עבורו הזכייה מייצגת את ההכרה בספרות הספרדית. ועדת פרס הנובל נימקה את בחירתה ביכולתו של ורגס למפות בכתיבתו את מבני הכוח בחברה, את התנגדות הפרט ואת גורלו. "כעת אנו יודעים", אמר ביחס לזכייה, "כי אמריקה הלטינית יוצרת מתוכה גם אמנים, מוסיקאים, ציירים והוגי דעות וגם כותבי רומנים גדולים." אפילו נשיא מקסיקו, פליפה קלדרון, צייץ בטוויטר שלו למשמע הבשורה וכתב כי "הפרס הוא מקור גאווה לאמריקה הלטינית כולה."

בגיל 22, החליט מריו ורגס יוסה, יליד מרץ 1936, כי יקדיש את חייו למימוש חלומו להיות סופר. כדי לעשות זאת הוא יבחר רק בעבודות שישרתו את מטרתו בכך שיאפשרו לו די זמן בכל יום בשביל לכתוב. היום במבט לאחור הוא טוען שמתווה זה שהציב לעצמו אכן הוגשם הלכה למעשה בחייו.

הספרות סייעה בידו לחיות, כך טען לאחר זכייתו, שכן הוא נולד וגדל בארץ רווית אלימות בחוץ כמו גם בבית. ארץ שבה אולי אחת הדרכים היחידות להתמודד עם אכזריות העולם היא לכתוב ולפתור בכך את הקונפליקט הנצחי בין רצונו של היחיד לשרוד לבין עריצות המשטר והאבסורדיות שבו.

התערבות פוליטית

ורגס ראה את הספרות כקשורה בקשר הדוק לפוליטיקה. "ספרות היא ביטוי של החיים", אמר, "ואי אפשר לנטרל את הפוליטיקה מהחיים". קל וחומר עבור כותב לטינו-אמריקני, טען סמוך לזכייתו.

יוסה עבר תהפוכות משמעותיות בתקופה שניסה את כוחו בפוליטיקה. מאמונות שמאליות קיצוניות  הוא עבר למרכז ולימין. בזמנו תמך בממשלה המהפכנית של קסטרו, אבל כשרץ לנשיאות (1988-90) עשה זאת עם מפלגת הימין – מרכז וקרא לרפורמות נאו – ליברליות. בשנה שבה הפסיד טבע יוסה את הביטוי "מקסיקו היא הדיקטטורה המושלמת".

על השנים ההן בפרו אמר יוסה כי הן לימדו אותו רבות על הפוליטיקה שמתחוורת כאחרת לגמרי כאשר מכירים אותה מן הרחוב. אך חשוב מכך, ליוסה עצמו ולעולם הספרותי, הוא כי הרפתקאותיו הפוליטיות לימדו אותו כי מקומו האמיתי הוא בספרות.

על הכתיבה

כבר בשנת 1957 פרסם את הסיפורים הקצרים "המנהיגים" ו"הסבא", בעת שעבד עבור שתי מערכות עיתונים בפרו. אחרי שנותיו באוניברסיטה כתב ולמד בצרפת, באנגליה ובספרד. על הכתיבה עצמה התוודה יוסה שהיא באה כדרך להלחם בעצב. והמקום שבו היא נולדה לראשונה היה בתקופת לימודיו בפנימייה הצבאית בלימה.

ספרו "העיר והכלבים" (1962) שכתב אודות החוויה מיצב אותו בין הסופרים הלטינו – אמריקאיים המצליחים ביותר במאה העשרים והקנה לו תהילה בין – לאומית. הוצאת הספר לוותה בהתנגדות אלימה שכללה את שריפת עותקיו ואת טענות גנרלים פרואנים כי ורגס מומן על-ידי ממשלת אקוודור כדי להפחית ולזלזל ביוקרת הצבא הפרואני. ורגס שמח על הספקולציות, כי בגינן צבר הספר התעניינות עצומה.

"העין השחורה" של גבריאל גרסיה מארקס

הזוכה הקודם של "דור הבום" של אמריקה הלטינית בפרס נובל לספרות היה גבריאל גרסיה מארקס בשנת 1982. כבוד נוסף שזכה לו מארקס היה לקבל פנס בעין מורגס יוסה, בתקרית מפורסמת במקסיקו סיטי, שעד היום אפופה מסתורין.

לפני הפנס בעין ורגס כתב על מארקס תזת דוקטורט שאחר כך הוציא כספר עב-כרס על עבודתו (1971). לפני תקרית האגרוף שני הסופרים המהוללים היו חברים והיום מתוודה ורגס כי הסיבה לקונפליקט היא לא עקרונית אלא אישית. שמועות עיקשות טוענות שהיא קשורה באחת מנשותיו של יוסה שאותה ניחם מארקס בתקופת הגירושין.

מספריו החשובים של יוסה שתורגמו לעברית: העיר והכלבים (1963), הבית הירוק (1966), דודה חוליה והכתבן (1977), מלחמת סוף העולם (1981), חגיגת התיש (2000), ו- תעלוליה של ילדה רעה (2006). למידע נוסף: ספרות מתורגמת.

כיום מלמד ורגס יוסה באוניברסיטת פרינסטון בחוג ללימודים לטינו-אמריקאיים.

בשנת 1895 כותב אלפרד נובל (1833 – 1896), סופר, משורר, כימאי וממציא הדינמיט, את צוואתו המותירה את מרב הונו להקמת קרן נובל. מה ומי עומד בבסיס הפרס הנחשק בעולם הספרות?

זה שעל שמו קרוי היסוד נובליום…

אלפרד נובל היה ידוע באהבתו הגדולה לתחום הספרות ובספרייתו נמצאו מאות ספרים מסוגות שונות ובשפות שונות. פרס נובל לספרות מוענק מאז 1901 בצמוד לפרסים נוספים עבור הישגים ראויים לציון המקדמים את האנושות: בפיזיקה, בכימיה, ברפואה, בשלום, והחל משנת 1968 גם בכלכלה. הפרס ניתן על ידי קרן נובל בשטוקהולם שבשוודיה על ידי האקדמיה השוודית, ומכיל מדליה, תעודה אישית ומענק כספי.

הפרס לספרות ניתן בשל הישגים יוצאי דופן בעלי אופי אידיאליסטי. לעיתים הפרס ניתן בעקבות יצירה ספציפית אך לרוב הוא מוענק כהערכה למכלול יצירתו של הכותב. הוא יכול להינתן ליוצרים אנונימיים כמו למוכרים, כשהשיקולים אמורים להיות נטולי פניות ככל שניתן (ביחס לפופולריות וכדומה) ומונחים על פי שפיטת היצירה עצמה ותרומתה לאנושות בתחום הרוח והחברה.

שיטת בחירת המועמדים

ראשית בוחרת וועדת הנובל מומחים שראויים לדעתה להציע שמות מועמדים לקבלת הפרס. היא שולחת להם את המכתבים בספטמבר כשהדד-ליין הוא בפברואר העוקב. שמותיהם הם של המומחים הן של המועמדים אסורים לפרסום עד חמישים שנים לאחר הענקת הפרס.

מומחים שלא קיבלו מכתבים מהוועדה רשאים להציע מועמדויות גם הם, אך כל המומחים צריכים להיות או חברי האקדמיה השוודית, או פרופסורים לספרות ולבלשנות, או זוכים קודמים בפרס הנובל לספרות או נשיאיהן של אגודות סופרים בארצם, המייצגות נאמנה את ההפקה הספרותית המקומית.

לא רשאי אדם בשום אופן להציע את עצמו כמועמד. וועדת הנובל מגישה את ההצעות לאקדמיה השוודית וזו בוחרת את המועמדים הסופיים עד מאי. בספטמבר נועצים חברי האקדמיה ובאוקטובר נבחרים הזוכים. ב-10 בדצמבר מתקיים טקס הענקת פרס נובל בשטוקהולם.

הזוכה הראשון בפרס נובל לספרות

המשורר והמסאיסט הצרפתי רנה פרנסואה ארמן סילי פרידום (1839 – 1907) היה הזוכה הראשון בפרס, בשנת 1901. באירוניה של מה, פרודום לא עסק בביקורת חברתית כי אם להיפך (רוב הזוכים המאוחרים יותר כתבו מתוך אוריינטציה פוליטית-חברתית).

הוא הנהיג יחד עם משוררים מוכרים אחרים את אסכולת הפאראנס בשירה, שהייתה קונטרה לגישה הרומנטית באמנות. מבחינת חברי האסכולה השירה צריכה לעסוק באסתטיקה לשמה ולא בעניינים חברתיים, כשפרידום עצמו הצהיר שבכוונתו ליצור שירה מדעית לעת המודרנית. נימוקי השופטים לזכייתו היו שהוא הצליח לשלב ביצירתו באופן נדיר בין לב לבין אינטלקט.

זוכים ממוצא יהודי

בוריס פסטרנק (1890 – 1960), משורר וסופר רוסי ממוצא יהודי, הידוע בעולם המערבי בעיקר בשל יצירתו האפית "דוקטור ז'יוואגו" (1957) זכה בפרס בשנת 1958. לא תהיה גוזמה לומר שבמקרה של פסטרנק היתה מידה לא מעטה של טראגיות רוחנית וחברתית. ימים ספורים לאחר שהתבשר על זכייתו נאלץ לוותר על הפרס עקב לחץ הממשלה הסובייטית ברוסיה. הקריקטוריסט האמריקאי ביל מולדין זכה בפרס פוליצר באותה שנה עבור קריקטורה בה ביקורת גלויה ועוקצנית שבה צייר את פסטרנק בגולאג, שואל אסיר לצדו "אני זכיתי בפרס נובל לספרות, ומה הפשע שלך?"

שמואל יוסף עגנון (1887 – 1970), אינטלקטואל, חוקר יהדות ואבן דרך בעולם הרוח היהודי, מקבל את הפרס בשנת 1966 במשותף עם המשוררת והמחזאית נלי זק"ש (1891 – 1970). {על עגנון אהוב ליבנו יש כל כך הרבה מה לומר, שאנחנו מבטיחים להקדיש לו פוסט נפרד}.

זק"ש הרבתה לכתוב, מאז מלחמת העולם השנייה, על זוועות השואה, גורל העם היהודי ועל התקווה לפיוס עם הגרמנים, שיכולים למרות הכל להיות "עם אחר". עגנון, שכתביו נחשבים לנכסי צאן ברזל בספרות העברית (אורח נטה ללון; תמול שלשום; הכנסת כלה, הרומאן "שירה") אמר בתוגה בנאום קבלת הפרס, ביחס לגלות עמו, על כך שנבצר ממנו "לשיר עם אחיי הלווים בבית המקדש", ושהפרס ניתן לו בעקבות ש"כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב".

יצחק בשביס זינגר (1902 – 1991), ההומניסט היהודי, סופר היידיש, מקבל את הפרס בשנת 1978. זינגר ידוע בצמחונותו ובמשפט "עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה" (מתוך הסיפור "כותב המכתבים"), ולמרות השאלות הנוקבות ששאל את היהדות בפרט ואת האנושות בכלל, על טרוניותיו הסאטיריות, יצירתו גדושה באהבת הטוב שבאדם ובמוטיבים יהודיים. זכייתו נומקה באמנות העלילתית המרגשת, שניכרים בה שורשיה של מסורת יהודית-פולנית, המקימה מצבים אנושיים אוניברסליים לחיים.

ומי עוד מ"אצלנו"?…

• פאול פון הייז (הייזה), 1910.
• הנרי ברגסון, 1927.
• סול בלו, 1976.
• אליאס קנטי, 1981.
• יוסף ברודסקי, 1987.
• נאדין גורדימר, 1991.
• אימרה קרטס, 2002.
• אלפרידה ילינק, 2004.
• הרולד פינטר, 2005.

הריאליזם המאגי אף בתור הגדרה אפוף מסתורין – עד היום מתחבטים בשאלה כיצד להגדירו ואילו יצירות לכלול בו. בעוד ישנם שיגדירו תחתיו בצמצום את יצירות חברי תנועת ה"בום" של אמריקה הלטינית, אחרים ירחיקו עד פרנץ קפקא, פטריק זיסקינד, גינטר גראס וסלמאן רושדי.

יהיה אשר יהיה, הסגנון הריאליסטי המאגי הוא סוגה ספרותית – למרות שכיום מתייחסים בשם זה גם אל זרמים באמנויות אחרות כמו קולנוע ואמנות פלסטית – הכוללת היבטים מאגיים, על-טבעיים או אל-הגיוניים המעורבבים באווירה הריאליסטית בד בבד.

בריחה משלשלאות ההגיון והפרוזאיות
אפשר לראות באופן סיפור זה דרך להבנת המציאות על ידי הבריחה משלשלאות ההגיון והפרוזאיות. הקסם והנורמליות חוברים זה לזה וכך הקורא מקבל את זה ואת זה באותה הפתיחות כששניהם כביכול מצייתים לאותה חוקיות קוסמיות. ואולי החוקיות היא שאין חוקים? מעברים כאוטיים או פואטיים בין זמנים, חוסר לכידות בדמויות ועיוותים במרחב הם מן הסממנים הבולטים ביצירות הספרותיות של הסוגה.

מקובל לראות את הפרץ של הריאליזם המאגי בתנועת הספרות החלוצית של הסופרים הצעירים והאמיצים בני אמריקה הלטינית, שהושפעו בכתיבתם מהפוליטיקה ההפכפכה של ארצותיהם ומשגשוג המודרניזם הספרותי בצפון אמריקה.

עם יוצרים אלה מונים בדרך כלל את חוליו קורטזר הארגנטינאי, קרלוס פואנטס המקסיקני, מריו ורגה ליוסה מפרו, וגבריאל גרסיה מארקס מקולומביה. הם פעלו בעיקר בשנות ה-60 וה-70 ויצירותיהן היו הראשונות להתפרסם בהיקף כל כך רחב באירופה ובעולם.

את הזרם שהם שייכים לו מקובל לכנות בשם "בום אמריקה הלטינית" – The Latin American Boom,  שבדומה ל"לפלישה הבריטית" בתחומי המוסיקה המודרנית, הם החדירו את סגנונם, הריאליזם המאגי, לעולם המערבי כולו. אנחנו, קוראי העברית, קיבלנו אותם באיחור מה בדמותה של ספרות מתורגמת.

בורחס או מארקס? שאלת השאלות
יש כאלו שרואים בחורחה לואיס בורחס את הפורץ והמבשר של הפתיחות האירופאית הזאת לז'אנר החדש – שכתב כבר בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים והתפרסם בעולם בזכות יצירותיו הייחודיות כמו "גן השבילים המתפצלים", "מבוכי הזמן" ו-"בדיונות", העוסקים כולו בנקודת ראותו המיוחדת את העולם החברתי והתרבותי, לרבות המצאתו את הסגנון של המתבונן מהצד הממציא סופרים ויצירות שאינם קיימים אך מוצגים ככאלה כחלק מעלילה ומוקד העלילה, באופן אינטלקטואלי וחד.

אך גבריאל גרסיה מרקס היה ועודנו הסופר הבולט ביותר של פרץ הכותבים הלטיניים של שנות השישים (כשבורחס כנראה סלל עבורו את הדרך מבחינת ההכרה העולמית באזור הגאוגרפי הנתון) ויצירתו "מאה שנים של בדידות" (1967) היא המזוהה ביותר עמו ואף זיכתה אותו בפרס נובל היוקרתי.

בסאגה מיוחדת זו הנפרסת על פני מאה שנים, מסופר סיפורה של שושלת משפחתית שחיי בניה שלובים במציאות הקשה ובדמיון המטורף. תחילתו של הסיפור בפטריארך ג'וזה ארקדיו שעוזב יחד עם אשתו את עיר מולדתו כדי לחפש אושר ומשמעות במקום מרוחק. בעת מסעם הימי הוא חולם חלום חזיון שבעקבותיו הוא מחפש בעקשנות אחר העיר מקונדו, עיר המראות המשקפת את העולם.

כאשר הוא מוצא אותה הוא מקים בה בית וצאצאיו נכפפים למציאות העיר בה דמיון מתערבב עם בעתה ריאלית. עד לסוף העלילה הקורא חש מוקסם אך חנוק למול חוסר יכולתם של בני המשפחה להתנתק מהגורל ההזוי והמאגי של ה"קארמה" המיסטית של העיר.

ספרים נוספים של מארקס שימרו את האווירה שבה חוקים מסוגים שונים מתערבבים זה בזה ולא ייפלא מדוע שמו חרוט במוחותיהם של אוהבי ספר בכל העולם. בין יצירותיו האחרות המפורסמות מצויות "כרוניקה של מוות ידוע מראש" (1981), "אהבה בימי כולרה" (1985), "לחיות כדי לספר" (2002) ו"זכרונות מהזונות העצובות שלי" (2004). כל ספריו רבי מכר עד היום ונחשבים למגדירי הסוגה של הריאליזם המאגי.

לז'אנרים נוספים שיעניינו אותך: ספרי ילדים | ספרות מתח

כתיבה מעניינת אותך?

גרוסמן, יליד ינואר 54, שגדל ולמד בירושלים וגם בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה ובתיאטרון, פרסם את סיפוריו ראשונים כבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו. כאן תוכלו לקרוא על פועלו של היוצר הנפלא על זה ועל הפרסים בו זכה.

דויד גרוסמן – "כמה רוע אפשר לבלוע?"

בשנת 2004 "שירת הסטיקר" היה הסינגל המצליח ביותר מתוך האלבום "חומר מקומי" של להקת הדג-נחש. אולם כמה מאיתנו זוכרים שאת תצרף הסטיקרים החריף הזה, הכולל ביטויים כמו "הקדוש ברוך הוא, אנחנו קנאים לך / ימותו הקנאים" ו- "להשמיד, להכחיד, למגר, לבער / הכל בגללך חבר" חיבר הסופר דוד גרוסמן, שהיה מועמד לפרס נובל לספרות?

הסינגל כבש את המצעדים הישראליים וכמובן גרר פרשנויות סותרות לגבי האופי הפוליטי שלו. חלק מהמאזינים ראו בו סאטירה על כל קיצוניות פוליטית באשר היא, וחלקם בחרו לראות בו "ימני" או "שמאלני", שהרי על פניו הוא כולל ססמאות שחוקות של שני צידי המתרס הפוליטי.

באופן דומה מדדה הקריירה הספרותית של גרוסמן – מצד אחד אנחנו מעריכים אסתטית ואמנותית את יצירותיו, אך מצד שני איננו יכולים שלא להתייחס לדעותיו הפוליטיות של הסופר ופעולותיו ההומניטריות במישור המדיני לאומי בתווך הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

קצת ביוגרפיה…

גרוסמן, יליד ינואר 54, שגדל ולמד בירושלים וגם בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה ובתיאטרון, פרסם את סיפוריו ראשונים כבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו, ובהיותו בן 26 בלבד זכה בפרס הארי הירשון על סיפורו "חמורים" ופרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר".

אין סוף פרסים ספרותיים לדוד גרוסמן

גרוסמן זכה בפרסים ספרותיים רבים בחייו אך ככל הנראה אחד המשמעותיים בהם אם לא המשמעותי ביותר הוא פרס פרנקפורט לשלום 2010 שהוכרז כזוכה בו לא מזמן. ועדת הפרס הודיעה כי בחרה בו כהוקרה על תרומתו למען קידום הפיוס בין ישראלים לפלסטינים, וכי בספרו "אשה בורחת מבשורה" (2008) הוא מציע אפשרויות מילוט "לחברה שנלכדה בין מלחמה ושלום".

יש סופרים זיגזג. הוא דווקא ישר.

ספר זה, על פי דבריו של גרוסמן עצמו, מהדהדת בו באופן טראגי תמונת המציאות של נפילת בנו, אורי, בעת שירותו במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 – כשגיבורת הספר אורה, בורחת באופן סימבולי אך גם מוחשי להחריד מביתה כדי לא לשמוע בשום אופן את בשורת מותו של בנה שהיא בטוחה שהיא עתידה להתבשר בה. גרוסמן סיים את הגרסא האחרונה לספר לאחר בשורת מות בנו.

עוד בשנות השמונים היה גרוסמן פעיל חברתי וזכה להכרה בשל כך. בשנות ה-30 המוקדמות לחייו חזר לעבוד ככתב, עורך, מגיש ושחקן תסכיתים ב"קול ישראל", לאחר שהשתתף בתוכניות התחנה עוד בהיותו ילד ונער.

בשנת 88, וגרוסמן בן 34, קיבל את פרס הר ציון על תרומתו לשלום ולדו-שיח בין ערבים ליהודים, וזאת על רקע התפטרותו מ"קול ישראל" ומחאתו על ההגבלות שהוטלו על כתבים בנושאים פוליטיים.

גרוסמן זכה עד כה בפרסים רבים בהקשר לעשייתו החברתית, אך אלו לא מקפחים את פרסיו על כתיבת ספרות יפה כשלעצמה, בארץ ובעולם, ועל המפעל הרחב לתרגום ספריו בשפות שונות.

קורץ לילדים ולמבוגרים כאחד

כבר משנת 82 מכירים בו כיוצר ייחודי עם יכולת לקרוא את נפשם של ילדים ומבוגרים גם יחד – בשנת 84 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש לוי אשכול, וספרו הראשון "חיוך הגדי" מ-83 הועלה כסרט בשנת 86 בבימוי שמעון דותן, כאשר גרוסמן בן 32 ועמוק בתוך השיח של ה"כיבוש" הישראלי והדגשת הסכנות במשטר בגדה המערבית על ידי דמויות ספרו, השפויות והמטורפות.

ספריו הנוספים שזכו לעיבוד קולנועי הם "מישהו לרוץ איתו" (יצא כספר בשנת 2000 וכסרט ב-2006), ו-"ספר הדקדוק הפנימי" (כספר ב-91 וכסרט ב-2010). "מישהו לרוץ איתו" בבימוי עודד דוידוף היה מועמד לתריסר פרסי אופיר ועוסק באופן רגיש בסמים, פשע ואהבה מנקודת מבטם של צעירים אבודים בעולם גדול של זהויות תלושות.

"ספר הדקדוק הפנימי" בבימויו של ניר ברגמן עוסק בהתפתחותו המיוחדת והאינטימית של נער צעיר, על סף התבגרותו המינית, על רקע ירושלים בתחילת שנות השישים, כשבלבול ואפור שולטים בה ובמשפחתו. הסרט כבר הספיק לזכות בפרס הסרט העלילתי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים שנערך ביולי 2010.

ספריו של גרוסמן תורגמו כאמור לשפות רבות, ובמספר התרגומים בולטים למשל ספרים כגון "עיין ערך אהבה" (1986) שתורגם לחמש-עשרה שפות, בהן תורכית, צרפתית, סינית, סרבו-קרואטית, צ'כית, נורווגית ופורטוגזית; וכן אגד רשמיו מהגדה המערבית, "הזמן הצהוב" (1987) שתורגם לארבע-עשרה שפות ובהן ערבית, דנית, יפנית, ספרדית, איטלקית ושוודית. קיראו עוד אודות ספרות מתורגמת.

התעניינתם? קיראו גם על יורם קניוק!

הלדור לכסנס הוא הסופר האיסלנדי הראשון שהכרתי. ויש עוד, חבר'ה, יש עוד. הארצות הנורדיות הביאו לנו מטען רב, חוץ מויקינגים, אסדות נפט ודגים. קראו כאן סקירה קצרה ומשעשעת אודותיו.

טיפה ביוגרפיה

הסופר הלדור לכסנס (Halldór Laxness, 1902-1998) נולד ברייקיאוויק, איסלנד. בניגוד לעיסוק החוזר שלו בנושא הדגה הצפונית, אביו עסק בחקלאות. הלדור עצמו עזב את עיר מחצבתו והחל להסתובב באירופה, כמו לא אחת מהדמויות עליהן כותב. הוא כתב לאורך כל שנות חייו (במהלכן התגורר באירופה פלוס גיחה לארצות הברית).
בשנת 1955 הוא הוכתר בתור זוכה פרס נובל לספרות – לאחר שלוש שנים בהן היה מועמד לפרס. היו שהרימו גבה על הזכיה – ביחוד מסיבות פוליטיות (ובינינו, היה אי פעם זוכה או זוכת נובל שלא היו טענות כלפיו? ע"ע אובמה) – אך הזכיה עברה ללא תקלות.

מה לי ולאיסלנד?

המצחיק הוא שאז דווקא לא היה כלום. בכלל לא ידעתי שאחי יתחתן תוך כמה שנים עם חברה נורבגית ושמאותו היום חיי יהיו שזורים (טוב, עם מעט פחות פאתוס), בעולם המיתוסים הסקנדינביים, עולמו של ת'ור, אודין ולוקי.

הכרתי את הלדור לכסנס, או יותר נכון – את כתיבתו, כאשר הייתי בת 22. עד אז הספרות המתורדמת שקראתי הייתה אך ורק מאנגלית. זה היה (הו, הנוסטלגיה) כאשר התחלתי את שנתי הראשונה בתואר. התחושה מסביב הייתה של לחץ (תתפלאו – גם בלימודי ספרות יש לחץ כלשהו – ומדובר בעומס קריאה. מבחינתי זה מיוחל, אבל לא כולם הסכימו איתי וגם היו כאלו שלא עמדו בעומס). רשימות קריאה "מכאן ועד להודעה חדשה", סטודנטים מסתובבים עם כרך של דולי סיטי ביד ומפספסים את השורות החשובות.

לא השתתפתי במהומה הזו. את דולי סיטי קראתי, נכון, וכן את כל שאר הספרים ברשימה. אבל היה לי זמן – ועשיתי כך שיהיה לי זמן, לקרוא ספרים נוספים. קראתי בספר באחת ההפסקות, צוחקת לעצמי (זה בעצם הדבר שאני הכי אוהבת לעשות), בעוד אחד ממכרי מהחוג התפרץ, מופתע, לתוך בועת הקריאה שלי בהכרזה – "מה, יש לך זמן למשהו שהוא לא דוסטויבסקי?"

לספרו של לכסנס "גם הדג ישיר",התחברתי מיד. הרעיון כל כך קסם לי – חיים על פני מזח, סבך דיג אשר יחד עם סבתך מנהל בית הארחה אשר בו מתאכסנים דיירי קבע ותיירים, ובתוך כל זה אתה צריך למצוא לעצמך את הדרך. יש הומור דק ומדויק שלכסנס הצליח לזקק והוא משתמש בו בספר הזה (יותר מאשר בספרו "תחנת האטום", לדוגמה). הוא מצליח לתפוס את האיכויות של ילד-בן-17, את הרגישות של בן בלי הורים (אבל כן עם דמויות אוהבות ותומכות), ויותר מכך – הוא מצליח לספר בלי להשתפך – לזה אני קוראת דיוק. הוא הצליח ליצור דמויות מאופקות אבל מרנינות. זה תמיד ההומור.

כשקראתי את לכסנס חשבתי על וונגוט, וכשאני חושבת על וונגוט אני תמיד מרוצה.

ויש עוד – כבר אמרתי?

אני רואה עתיד גדול בספרות הסקנדינבית. אולי המרחק משם לישראל איננו גדול כפי שנדמה לנו. אני משוועת לעוד טקסטים ירוקים (אני לא יודעת למה, אני תמיד מדמיינת אותם בירוק), טבולי ים ודגה ומשופעי היסטוריה עשירה - בלי עין רעה.