ג'ונתן ספרן פויר וניקול קראוס – שניהם נמנים עם הסופרים המצליחים והמרוויחים יותר מתחת לגיל ארבעים. שניהם ממוצא יהודי. ספריהם תורגמו לעשרות שפות והיו לרבי מכר גם בישראל. שניהם משכילים ושניהם זכו בפרסים ספרותיים נחשבים וגרים בברוקלין, ניו יורק. יחד.

בשנת 2004 הם נישאו זה לזו ויש להם היום שני ילדים. בלי שהם שמים לב הם נהפכים למקבילה של "בראנג'לינה" בתחום סלבריטאי הספרות.
הפפארצי כבר מתרוצצים במרץ, העדשות מצקצקות ומקלדות העיתונאים מתקתקות ורועשות. עם זאת שניהם ידועים בצניעותם אותה הם מבקשים להדגיש גם בראיונות עמם.

ג'ונתן ספרן פויר מצדו תורם את הפרסים הכספיים שהוא זוכה בהם לאותם ארגונים המעניקים לו אותם, וניקול קראוס לא נותנת להצלחה המסחררת לבלבל אותה, כאילו היא לא הוגדרה כאחת מבין הסופרים האמריקאים הצעירים הטובים ביותר. אבל בכלל מה שמטלטל אותה באמת, זה להיות אמא.

ניקול קראוס (1974) נולדה אמנם בארה"ב אך את אהבתה ותמיכתה בישראל היא מציגה בגלוי. היא ובעלה בהווה, ג'ונתן (1977), מבקרים בישראל אחת לתקופה (הפעם האחרונה היתה למשך ארבעה חודשים במאי 2010, תחת סיקור נרחב ואוהד של עיתונאים וכותבי טורים ישראלים) כדי באיזשהו מקום לשוב לשורשים, למקום שהם רוצים לשמר כבית חם, ולהכיר לילדיהם את התרבות הזאת, החמה והרועשת, העמוקה ולעיתים גם פולשנית, שכל כך שונה מזו האמריקאית שרק נוגעת בך בקצה העור, מפחדת להגיע עמוק מידי.

כשהתחילה קראוס ללמוד באוניברסיטת סטנפורד היא היתה צעירה בת 18 (התמחתה באנגלית וסיימה בהצטיינות), וכבר אז חברה לסופר זוכה פרס הנובל לספרות, ממוצא יהודי, יוסף ברודסקי. ברודסקי היה לפטרונה הרוחני – בתחום השירה והספרות גם יחד – ולאחר מותו קראוס הפיקה על-אודותיו תכנית לרדיו של הבי.בי.סי. ספרה הראשון, שהפך במהרה לרב-מכר, היה "אדם נכנס לחדר" (2002). לעברית הוא תורגם רק שש שנים אחר כך, ורק לאחר שספרה השני הפך לרב-מכר בישראל, "תולדות האהבה"(2005) שתורגם רק שנה לאחר יציאתו לאור בארה"ב. באוקטובר 2010 קראוס הוציאה את ספרה "בית גדול" שאך תורגם לעברית.

ג'ונתן ספרן פויר, אמנם צעיר מקראוס בשלוש שנים (בן 28 בלבד!) אך מצליח ברמה בין-לאומית לא פחות מבת-זוגו. פויר כמו קראוס כתב הרבה לפני 2002 (היא עסקה בשירה בעיקר והוא בפרוזה) אך גם הוא כמוה התפרסם לראשונה בשנת 2002 עם ספרו הראשון המצליח שהפך לרב-מכר מיידית, "הכל מואר" (תורגם לעברית ב-2004), המגולל את סיפורו של צעיר שיוצא לחפש באוקראינה את האשה שהצילה את סבו מהנאצים.

"קרוב להפליא ורועש להחריד" (תורגם ב-2007) גם הוא נכתב בשנת 2005, בדומה לספרה השני המצליח של קראוס, וגם הוא הפך להצלחה מסחררת, הפורשת את סיפורו הטראגי של ילד אמריקאי ברקע אסון התאומים של ספטמבר 2001.

בשנת 2010 תרגמה כנרת-זמורה ביתן את ספרו האחרון "לאכול בעלי חיים", שנה בסך הכול לאחר שיצא לאור בארה"ב. ספר זה, הראשון (ולדברי פויר, גם האחרון) שאיננו רומן אלא עוסק במסע, מתעד את חיפושו של פויר ברחבי ארה"ב אחר התשובה האם להיהפך לצמחוני או לא. באופן מעניין ספר זה הגביר עוד יותר את ההכרה בפויר ואת תהילתו, כמו גם את הביקורת כלפיו. הוא התראיין רבות על-אודות הספר, המניעים לכתיבתו ועל-אודות צמחונות בכלל, ומסתמן כי הקריאה לוויתור על אכילת בעלי חיים הדהדה במעריציו ועוד מהדהדת בקוראים חדשים, שאולי אף יהפכו למעריצים חדשים.

• ביקורת ספרים
• סופרים
• רומן חניכה

בבוקר השביעי באוקטובר הוכרז בכלי התקשורת בעולם כולו, כי מריו ורגס יוסה, זוכה פרס ירושלים לשנת 1995, הוא הזוכה בפרס נובל לספרות לשנת 2010.

הבשורה

על רגעי הזכייה כתב יוסה בטורו הקבוע "אבן בוחן" בעיתון "אל פאיס" היוצא לאור במדריד. טורו זה הוא שהקנה לו את הפרסום בעולם הדובר ספרדית ובו הוא כותב מזה שנים רבות את דעותיו על תרבות ויצירה. הוא כותב על תיירות ועל הפוליטיקה של אמריקה הלטינית כמו גם על זו של המזרח התיכון.

לניו-יורק טיימס אמר שהבשורה הייתה הפתעה גדולה ודרך נפלאה להתחיל יום ניו – יורקי. עבורו הזכייה מייצגת את ההכרה בספרות הספרדית. ועדת פרס הנובל נימקה את בחירתה ביכולתו של ורגס למפות בכתיבתו את מבני הכוח בחברה, את התנגדות הפרט ואת גורלו. "כעת אנו יודעים", אמר ביחס לזכייה, "כי אמריקה הלטינית יוצרת מתוכה גם אמנים, מוסיקאים, ציירים והוגי דעות וגם כותבי רומנים גדולים." אפילו נשיא מקסיקו, פליפה קלדרון, צייץ בטוויטר שלו למשמע הבשורה וכתב כי "הפרס הוא מקור גאווה לאמריקה הלטינית כולה."

בגיל 22, החליט מריו ורגס יוסה, יליד מרץ 1936, כי יקדיש את חייו למימוש חלומו להיות סופר. כדי לעשות זאת הוא יבחר רק בעבודות שישרתו את מטרתו בכך שיאפשרו לו די זמן בכל יום בשביל לכתוב. היום במבט לאחור הוא טוען שמתווה זה שהציב לעצמו אכן הוגשם הלכה למעשה בחייו.

הספרות סייעה בידו לחיות, כך טען לאחר זכייתו, שכן הוא נולד וגדל בארץ רווית אלימות בחוץ כמו גם בבית. ארץ שבה אולי אחת הדרכים היחידות להתמודד עם אכזריות העולם היא לכתוב ולפתור בכך את הקונפליקט הנצחי בין רצונו של היחיד לשרוד לבין עריצות המשטר והאבסורדיות שבו.

התערבות פוליטית

ורגס ראה את הספרות כקשורה בקשר הדוק לפוליטיקה. "ספרות היא ביטוי של החיים", אמר, "ואי אפשר לנטרל את הפוליטיקה מהחיים". קל וחומר עבור כותב לטינו-אמריקני, טען סמוך לזכייתו.

יוסה עבר תהפוכות משמעותיות בתקופה שניסה את כוחו בפוליטיקה. מאמונות שמאליות קיצוניות  הוא עבר למרכז ולימין. בזמנו תמך בממשלה המהפכנית של קסטרו, אבל כשרץ לנשיאות (1988-90) עשה זאת עם מפלגת הימין – מרכז וקרא לרפורמות נאו – ליברליות. בשנה שבה הפסיד טבע יוסה את הביטוי "מקסיקו היא הדיקטטורה המושלמת".

על השנים ההן בפרו אמר יוסה כי הן לימדו אותו רבות על הפוליטיקה שמתחוורת כאחרת לגמרי כאשר מכירים אותה מן הרחוב. אך חשוב מכך, ליוסה עצמו ולעולם הספרותי, הוא כי הרפתקאותיו הפוליטיות לימדו אותו כי מקומו האמיתי הוא בספרות.

על הכתיבה

כבר בשנת 1957 פרסם את הסיפורים הקצרים "המנהיגים" ו"הסבא", בעת שעבד עבור שתי מערכות עיתונים בפרו. אחרי שנותיו באוניברסיטה כתב ולמד בצרפת, באנגליה ובספרד. על הכתיבה עצמה התוודה יוסה שהיא באה כדרך להלחם בעצב. והמקום שבו היא נולדה לראשונה היה בתקופת לימודיו בפנימייה הצבאית בלימה.

ספרו "העיר והכלבים" (1962) שכתב אודות החוויה מיצב אותו בין הסופרים הלטינו – אמריקאיים המצליחים ביותר במאה העשרים והקנה לו תהילה בין – לאומית. הוצאת הספר לוותה בהתנגדות אלימה שכללה את שריפת עותקיו ואת טענות גנרלים פרואנים כי ורגס מומן על-ידי ממשלת אקוודור כדי להפחית ולזלזל ביוקרת הצבא הפרואני. ורגס שמח על הספקולציות, כי בגינן צבר הספר התעניינות עצומה.

"העין השחורה" של גבריאל גרסיה מארקס

הזוכה הקודם של "דור הבום" של אמריקה הלטינית בפרס נובל לספרות היה גבריאל גרסיה מארקס בשנת 1982. כבוד נוסף שזכה לו מארקס היה לקבל פנס בעין מורגס יוסה, בתקרית מפורסמת במקסיקו סיטי, שעד היום אפופה מסתורין.

לפני הפנס בעין ורגס כתב על מארקס תזת דוקטורט שאחר כך הוציא כספר עב-כרס על עבודתו (1971). לפני תקרית האגרוף שני הסופרים המהוללים היו חברים והיום מתוודה ורגס כי הסיבה לקונפליקט היא לא עקרונית אלא אישית. שמועות עיקשות טוענות שהיא קשורה באחת מנשותיו של יוסה שאותה ניחם מארקס בתקופת הגירושין.

מספריו החשובים של יוסה שתורגמו לעברית: העיר והכלבים (1963), הבית הירוק (1966), דודה חוליה והכתבן (1977), מלחמת סוף העולם (1981), חגיגת התיש (2000), ו- תעלוליה של ילדה רעה (2006). למידע נוסף: ספרות מתורגמת.

כיום מלמד ורגס יוסה באוניברסיטת פרינסטון בחוג ללימודים לטינו-אמריקאיים.

בשנת 1895 כותב אלפרד נובל (1833 – 1896), סופר, משורר, כימאי וממציא הדינמיט, את צוואתו המותירה את מרב הונו להקמת קרן נובל. מה ומי עומד בבסיס הפרס הנחשק בעולם הספרות?

זה שעל שמו קרוי היסוד נובליום…

אלפרד נובל היה ידוע באהבתו הגדולה לתחום הספרות ובספרייתו נמצאו מאות ספרים מסוגות שונות ובשפות שונות. פרס נובל לספרות מוענק מאז 1901 בצמוד לפרסים נוספים עבור הישגים ראויים לציון המקדמים את האנושות: בפיזיקה, בכימיה, ברפואה, בשלום, והחל משנת 1968 גם בכלכלה. הפרס ניתן על ידי קרן נובל בשטוקהולם שבשוודיה על ידי האקדמיה השוודית, ומכיל מדליה, תעודה אישית ומענק כספי.

הפרס לספרות ניתן בשל הישגים יוצאי דופן בעלי אופי אידיאליסטי. לעיתים הפרס ניתן בעקבות יצירה ספציפית אך לרוב הוא מוענק כהערכה למכלול יצירתו של הכותב. הוא יכול להינתן ליוצרים אנונימיים כמו למוכרים, כשהשיקולים אמורים להיות נטולי פניות ככל שניתן (ביחס לפופולריות וכדומה) ומונחים על פי שפיטת היצירה עצמה ותרומתה לאנושות בתחום הרוח והחברה.

שיטת בחירת המועמדים

ראשית בוחרת וועדת הנובל מומחים שראויים לדעתה להציע שמות מועמדים לקבלת הפרס. היא שולחת להם את המכתבים בספטמבר כשהדד-ליין הוא בפברואר העוקב. שמותיהם הם של המומחים הן של המועמדים אסורים לפרסום עד חמישים שנים לאחר הענקת הפרס.

מומחים שלא קיבלו מכתבים מהוועדה רשאים להציע מועמדויות גם הם, אך כל המומחים צריכים להיות או חברי האקדמיה השוודית, או פרופסורים לספרות ולבלשנות, או זוכים קודמים בפרס הנובל לספרות או נשיאיהן של אגודות סופרים בארצם, המייצגות נאמנה את ההפקה הספרותית המקומית.

לא רשאי אדם בשום אופן להציע את עצמו כמועמד. וועדת הנובל מגישה את ההצעות לאקדמיה השוודית וזו בוחרת את המועמדים הסופיים עד מאי. בספטמבר נועצים חברי האקדמיה ובאוקטובר נבחרים הזוכים. ב-10 בדצמבר מתקיים טקס הענקת פרס נובל בשטוקהולם.

הזוכה הראשון בפרס נובל לספרות

המשורר והמסאיסט הצרפתי רנה פרנסואה ארמן סילי פרידום (1839 – 1907) היה הזוכה הראשון בפרס, בשנת 1901. באירוניה של מה, פרודום לא עסק בביקורת חברתית כי אם להיפך (רוב הזוכים המאוחרים יותר כתבו מתוך אוריינטציה פוליטית-חברתית).

הוא הנהיג יחד עם משוררים מוכרים אחרים את אסכולת הפאראנס בשירה, שהייתה קונטרה לגישה הרומנטית באמנות. מבחינת חברי האסכולה השירה צריכה לעסוק באסתטיקה לשמה ולא בעניינים חברתיים, כשפרידום עצמו הצהיר שבכוונתו ליצור שירה מדעית לעת המודרנית. נימוקי השופטים לזכייתו היו שהוא הצליח לשלב ביצירתו באופן נדיר בין לב לבין אינטלקט.

זוכים ממוצא יהודי

בוריס פסטרנק (1890 – 1960), משורר וסופר רוסי ממוצא יהודי, הידוע בעולם המערבי בעיקר בשל יצירתו האפית "דוקטור ז'יוואגו" (1957) זכה בפרס בשנת 1958. לא תהיה גוזמה לומר שבמקרה של פסטרנק היתה מידה לא מעטה של טראגיות רוחנית וחברתית. ימים ספורים לאחר שהתבשר על זכייתו נאלץ לוותר על הפרס עקב לחץ הממשלה הסובייטית ברוסיה. הקריקטוריסט האמריקאי ביל מולדין זכה בפרס פוליצר באותה שנה עבור קריקטורה בה ביקורת גלויה ועוקצנית שבה צייר את פסטרנק בגולאג, שואל אסיר לצדו "אני זכיתי בפרס נובל לספרות, ומה הפשע שלך?"

שמואל יוסף עגנון (1887 – 1970), אינטלקטואל, חוקר יהדות ואבן דרך בעולם הרוח היהודי, מקבל את הפרס בשנת 1966 במשותף עם המשוררת והמחזאית נלי זק"ש (1891 – 1970). {על עגנון אהוב ליבנו יש כל כך הרבה מה לומר, שאנחנו מבטיחים להקדיש לו פוסט נפרד}.

זק"ש הרבתה לכתוב, מאז מלחמת העולם השנייה, על זוועות השואה, גורל העם היהודי ועל התקווה לפיוס עם הגרמנים, שיכולים למרות הכל להיות "עם אחר". עגנון, שכתביו נחשבים לנכסי צאן ברזל בספרות העברית (אורח נטה ללון; תמול שלשום; הכנסת כלה, הרומאן "שירה") אמר בתוגה בנאום קבלת הפרס, ביחס לגלות עמו, על כך שנבצר ממנו "לשיר עם אחיי הלווים בבית המקדש", ושהפרס ניתן לו בעקבות ש"כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב".

יצחק בשביס זינגר (1902 – 1991), ההומניסט היהודי, סופר היידיש, מקבל את הפרס בשנת 1978. זינגר ידוע בצמחונותו ובמשפט "עבור בעלי החיים כל יום הוא טרבלינקה" (מתוך הסיפור "כותב המכתבים"), ולמרות השאלות הנוקבות ששאל את היהדות בפרט ואת האנושות בכלל, על טרוניותיו הסאטיריות, יצירתו גדושה באהבת הטוב שבאדם ובמוטיבים יהודיים. זכייתו נומקה באמנות העלילתית המרגשת, שניכרים בה שורשיה של מסורת יהודית-פולנית, המקימה מצבים אנושיים אוניברסליים לחיים.

ומי עוד מ"אצלנו"?…

• פאול פון הייז (הייזה), 1910.
• הנרי ברגסון, 1927.
• סול בלו, 1976.
• אליאס קנטי, 1981.
• יוסף ברודסקי, 1987.
• נאדין גורדימר, 1991.
• אימרה קרטס, 2002.
• אלפרידה ילינק, 2004.
• הרולד פינטר, 2005.

כמה מילים אודות הסופר החשוב מאיר שלו, שבין ריאליזם מאגי לכתיבה על מושבות א"י, מפנק אותנו ביצירות מעולות, אחת אחת.

מאת: טלי קורל

"למאיר", מקדים המשורר והסופר יצחק שלו בפתח ספר שיריו "נער שב מן הצבא" – אסופת שירים מצמררים המספרים את התוגה האישית והקוסמית הבלתי נתפסת על אובדן הבנים ועל הציפייה להם, אותה הקדיש לבנו אשר שב מן הצבא, מאיר שלו.

קצת ביוגרפיה…

מאיר שלו, סופר ועיתונאי יליד יולי 1948, נפצע בהיותו בן תשע-עשרה, בשנת 1967, בתאונה צבאית שממנה יצא בנס בריא. בראיון לעיתון הארץ מסר בזמנו כי יכול היה לשבת היום בכסא גלגלים לו לא הספיק לסטות ממקומו בשל רחש הכדור הנורה שכמעט פגע בעמוד שדרתו. רגעים כאלו של צירוף מקרים וגורל מבנים את חיינו, הוא אומר.

משפחתו של מאיר שלו היא משפחה של עוסקים בספרות – החל באביו המשורר ועד לבת דודתו צרויה שלו, אחיה ואביהם. מאיר עצמו רכש את השכלתו באוניברסיטה העברית בלימודי פסיכולוגיה לתואר ראשון שלאחריהם עסק שנים ארוכות בתחום התקשורת כתחקירן, תסריטאי, מנחה ומפיק, וכתב בעיתונים הגדולים בארץ, כאשר עד היום הוא כותב טור ב 'ידיעות אחרונות', עיתון בו הוא עובד מעל ארבע-עשרה שנים.

מאיר שלו כותב עבור ילדים ומבוגרים גם יחד, וספר הילדים הראשון שכתב פורסם כבר ב-1982 – "הילד חיים והמפלצת מירושלים" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד). בשנת 85 יצא לאור ספרו "תנ"ך עכשיו" בהוצאת שוקן, המבוסס על פירושים שפרסם במדור הקבוע שכתב בעת עבודתו בעיתון 'הארץ'. באותה שנה פורסם ספר ילדים נוסף – "גומות החן של זוהר", בהוצאת כתר, ושלוש שנים מאוחר יותר הספר "אבא עושה בושות" באותה הוצאה.

ריאליזם מאגי ב"רומן רוסי"

בשנה זו, 1988, פורסם ספרו הראשון שיועד לקהל הבוגר, ספר שביסס את מעמדו כסופר ברוך בכשרון השפה העברית וביכולת סיפור ההווי הארץ-ישראלי. היה זה הספר "רומן רוסי" (הוצאת עם עובד), המתאר אפוס משפחתי ישראלי, קורות משפחה על פני דורות, נרטיב שהמשיך בו גם אחר כך.

שנה מאוחר יותר זכה שלו בפרס ברנשטיין ליצירת ביכורים העוסקת בהווי הישראלי ובפרסים נוספים. הספר תורגם לאנגלית בשנת 91 בשם "ההר הכחול" (The Blue Mountain) ולעוד עשר שפות נוספות עד היום, ביניהן דנית, הולנדית, פולנית, שוודית, איטלקית, פורטוגזית, גרמנית וסינית.

ספר אחר של שלו שזכה לתרגומים רבים הוא הרומן "כימים אחדים" (עם עובד, 1994) שתורגם לאחת-עשרה שפות, ביניהן נורווגית, ספרדית, טורקית, יוונית, הולנדית, רוסית ואיטלקית. אותו הילד ש"קורא המון ספרים ולא מתבייש להראות את זה לכולם", במילותיו של שלו על עצמו, הוא כיום אחד הסופרים הישראלים הנקראים והמוערכים ביותר בישראל ובעולם.

בסופה של  2003 זכה בארץ בפרס קק"ל והיה בכך לסופר הראשון שזכה בו, לאחר שבשנים הקודמות הוענק בעיקר להיסטוריונים וסטודנטים שהתעמקו במחקריהם בתולדות הציונות ובהתיישבות היהודית. הפרס (עשרת-אלפים שקלים) הוענק לשלו כהערכה על מורשתו הספרותית המטעימה את הקשר בין הפרט לאדמת הארץ, לטבע ולהיסטוריה הייחודית של ארצנו. בנוסף זכה בפרסים באיטליה ובצרפת, כשבאיטליה בין היתר זכה לא מזמן (ינואר 2009) בפרס 'פורטה סיבריה' על ספרו לילדים "מבול, נחש ושתי תיבות" (סיפורי המקרא בעיבוד לילדים, הוצאת כתר, 1994), בסך הכל שנה אחת לאחר שתורגם לאיטלקית!

ויש גם ביקורת

כילדים רובנו ככולנו התוודענו ליצירתו באמצעות הסיפור שהפך זה מכבר לקאלט – "הכינה נחמה" (הוצאת עם עובד, 1990), שחינך אותנו להתמודד עם התופעה הטורדנית הזאת של טפילי הראש. שלו, בצמוד לעיסוקו הספרותי וכתיבתו העשירה עבור ילדים, עוסק רוב חייו בכתיבה פובליציסטית ובטיפול בטפילים בסדר גודל אחר – בעיות לאומיות, תרבותיות ובטחוניות בארץ השסועה שלנו. הוא עצמו הגדיר את פרנסתו כיום כמצב הנמשך אורגנית מבעיית קוצר ראייתו בילדות, מצב שבו הראייה שלו החמירה כל כך עד שהוא ראה את המציאות מטושטשת אך את הפיקציה בפוקוס. ואולם בטור הקבוע שלו ב 'ידיעות אחרונות' הוא מיטיב לבקר את המציאות הישראלית ואת המדיניות הממשלתית כמו שהן, באופן מפוכח. ובמילותיו שלו, על אף הביקורת הנוקבת שיש לו כלפי ישראל, הוא לא רואה עצמו חי או יוצר בשום מקום אחר.

הסופר מאיר שלו בהרצאה אודות "הגורל" מתוך סדרת הרצאות באוניברסיטת העברית:

עוד באתר:

ספרות מתורגמת | ספרים באינטרנט | ספרים משומשים | שירה עברית

ספרי מדע בדיוני | ספרות צרפתית | ספרים מומלצים

לאה גולדברג. השם הטבוע במוחנו ככוכב בשדרות הוליווד, כשסיפוריה, עיבודיה וחרוזיה מהדהדים בליבותינו לאחר שליוו את ימי ילדותנו – מי הרי לא טייל עם פלוטו הכלבלב מקיבוץ מגידו, ומי לא תהה על האורחים המוזרים שפקדו את הדירה להשכיר, או המתין בהשתאות ובציפייה דרוכה לגילוי סודם של שלושת האגוזים, ההופכים את המגלה למאושר בעולם.

מאת: טלי קורל

לא ייפלא שעבור רובנו, הקוראים הישראלים, לאה גולדברג הייתה בת-לווייתנו כמעין אמא שנייה, מכסה בשמיכת חרוזיה על תמימותנו. ואולם, לא רבים יודעים זאת, לאה גולדברג היתה אשה סנטימנטלית עד מאוד, אקדמאית ומסאית רצינית מגיל צעיר, ונוטה להתאהב בגברים בלתי מושגים עוד מימי נערותה המוקדמים.

אביה סבל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית, מה שהשפיע על יצירתה, והיא לא התחתנה או הביאה ילדים לעולם. בחייה נודעה לאה גולדברג בעיקר כאקדמאית מוערכת וכמבקרת ספרות ועורכת, ורק לאחר מותה הפכה להיות האגדה שאנו מכירים היום.

במחצית הראשונה של המאה העשרים הימים היו אחרים – והשאיפות אחרות. היתה גם אהבה אחרת לארץ. אהבה של ממש. אהבה בוערת. לאה גולדברג אהבה את ישראל, אך בניגוד למשוררים ולמשוררות אחרות, שפיארו את המולדת וכתבו שירים ציוניים, גולדברג כתבה על הכאן והעכשיו, על הרגשות שבוערים באשר לנפתולי החיים באשר הם. הייתה שירה על הארץ, אבל היו אלה בעיקר מילים של געגועים לארץ אותה עזבה.

געגועים לנופים אחרים? לאה גולדברג

קצת ביוגרפיה…

גולדברג נולדה בקנינסברג, שעתה היא חלק מרוסיה, בשנת 1911, ועלתה לישראל בהיותה בת 24 – לא לפני שהשלימה דוקטורט מאוניברסיטת בון בבלשנות שמית (התמקדות בניב השומרוני), כשהייתה בת 22 בלבד. מייד אחר כך כבר לימדה גולדברג הצעירה ספרות בגימנסיה עברית. שנה לאחר מכן אמה הצטרפה אליה והן גרו יחד בתל אביב.

בישראל המשיכה גולדברג לעסוק בהוראה, אך לפני כן, בשנות העשרים לחייה, פרסמה בעיתון 'דבר' ביקורות ספרות ואמנות ומשם המשיכה בעיסוק הכתיבה והעריכה בצמוד להוראת ספרות כללית באוניברסיטה העברית. בשנת 1963, כשהיתה בת 52, נתמנתה לפרופסור באוניברסיטה, והקימה את החוג לספרות משווה.

גולדברג הייתה בשלב זה כבר לאחר קריירה ארוכה ומכובדת בעריכה למבוגרים ולילדים ובהוראה, קריירה שטרם נפסקה. במהלך שנים אלו פרסמה לאה גולדברג ספרי שירה, פרוזה למבוגרים וסיפורי ילדים לרוב.

היא הייתה סופרת פורייה מאוד, אסרטיבית, וליבה החם לא נתן לה מנוח שכן גם בשנותיה המאוחרות עוד המשיכה להתאהב בגברים לא מושגים, כפי שכתבה ביומניה שפורסמו בשנים האחרונות בהוצאת ספריית פועלים.

במרץ 1929, כשהיתה בת 18, רשמה גולדברג ביומנה מעין דיאלוג בינה לבין עצמה – מונולוג כן ומרגש: הנערה שטענה שהיא סובלת בחייה, השיבה לעצמה בנחרצות שאלו הם החיים. שבחיים רגעי הצער אינם נחותים מכל רגע אחר במהותם. הם אפילו טובים. ואז היא שאלה את עצמה – מה על החלומות? איפה בעצם מקומם? כך היא מקשה על עצמה, צעירה בת 18, משוררת וסופרת כבר אז בנשמתה, יוצרת: לחלום זה בסדר, היא משיבה. זה מותר. אבל רק אם החלומות האלה הם הקדמה ל"שירים לא רעים ופרוזה הגונה". כי לחלום סתם – לחלום סתם זה אסור. דבר אחד נותר לה באמת, כשהיא מנסה להתפכח מאהבה כוזבת – הספרות העברית. ואז היא משתיקה את עצמה, מפוחדת. יראה מן השם הזה. שם שלמעשה הקדישה עבורו את חייה.

בשנת 1970 נפטרה לאה גולדברג, בהיותה בת 59. באותה שנה הוענק לה לאחר מותה פרס ישראל לספרות. ואולי דווקא פרס זה היה האבן המתגלגלת הראשונה במדרון שהפכה את גולדברג לקאלט שהיא היום בתוככי כולנו. החוקרת והמתרגמת שתרגמה עבורנו את איבסן, שייקספיר וטולסטוי, ידועה לנו היום בזכות מה שהתחבטה בו עוד מאז נעוריה – תרומתה הנפלאה לספרות העברית.

רוצים עוד? קיראו על שירה עברית.

טלי קורל קוראת את "הילד שאהב לאכול ספרים" של אוליבר ג'פרס ושואלת למי הוא מיועד. טעים לה.

הילד שאהב לאכול ספרים / אוליבר ג'פרס

The incredible book eating boy

מאנגלית: תמי קרמר

2009, הוצאת כתר ספרים

אוליבר ג'פרס, מאייר אירי מוכשר ללא ספק, בשלושים ושלוש שנות חייו כבר הספיק לזכות בעולם להצלח אדירה. מה זה אדירה. הקוריקולום ויטה הצנוע שלו כולל קליינטים עלומים כמו אורנג' אנגלייה, סוני, סטארבאקס, טיימס האירי, הגארדיאן והטלגרף. הילד שאהב לאכול ספרים, ובשפת המקור – The incredible book eating boy, ספרו השלישי לילדים, יצא לאור באירלנד בשנת 2006 וזכה בפרס לספר הילדים הטוב ביותר של השנה. שנתיים מאוחר יותר ג'פרס נכלל ברשימת 'מאיירי הספרים החדשים הטובים ביותר' של מגזין טיימס.

כשאני אוחזת בספרו של ג'פרס בידיי, מדפדפת וקוראת בו, אני עוברת מעין תהליך – יש בי סקרנות כמובן, כלפי עלילה: משיכה, התעניינות והנאה. בדקות הקרובות מתרחשת ספיגה של הרעיון, הפשוט למדי: הסופר לועג באופן ברור, או בעצם משתמש בביקורת שהפכה כבר לנוסחה שבלונית במידת מה, לאותה אובססיה של אנשים לספרים ולנטייתם "לאכול" ו"לבלוע" אותם מבלי להבינם. ואז מתגבשת במהירות עוד השגה – זהו מסר למבוגרים, לא לילדים. בתור קוראת-עוברת-אורח בוגרת, אני שואלת את עצמי האם הסיפור הזה בכלל מיועד לילדים, או שהוא מיועד לאותם מבוגרים אליהם ג'פרס מכוון את ביקורתו. האיורים, לעומת זה – שכל כך קוסמים, מרתקים, ציניים ובעלי משמעויות כפולות או סימבוליות לעיניים שלנו, עיניים בוגרות שיכולות להבין מבין הקווים – עבור ילדים יכולים להראות קודרים, עמוסים ומבלבלים. אבל אז – אז עוברת בי תחושה משונה. והנה תוקפת אותי ההשגה הנוספת, או שיש לומר בימינו – השנקל נופל.

לצערי או לשמחתי לא גדלתי על הצבעים העזים הזועקים מספרי  דורה או המועדון של מיקי מאוס. צבעוניות האיורים של מיץ פטל אמנם אנרכית, אבל הציורים עצמם שמרניים למדי, ואין בהם, כמובן, שום תחושה מפוקסלת. הם טירוף של אצבעות אדם על הנייר, ולא על המקלדת. לא גדלתי על רקע האינטרנט כמובן מאליו ולא על שפע תוכניות ריאליטי. בילדותי הלא רחוקה הפורמט טרם הומצא כלל. גדלתי בצמוד לפתיחתו של ערוץ 6, הערוץ היחידי לילדים מלבד הערוץ הראשון שכלל שידורים עבורם -  כשהיום היצע ערוצי הילדים מתרחב בהתמדה.

מודל לגיטימי

אז פתאום אני מבינה, שרגע, אולי העיניים שלהם והמוח שלהם רגילים לאינטנסיביות הזאת, לעומס ועודף הגירויים, לאנימציה פרועה ולפונט מתחלף בכל עמוד. או פריים. לציניות ולרעיונות שפעם נחשבו תחומים בממלכת המבוגרים בלבד. ובכלל נראה עכשיו שאיוריו של ג'פרס לא מוגזמים כלל. מינימליסטיים אפילו. או-אז אני קולטת את היהירות שלי שבלנסות לכפות את הפסיכולוגיה שלי כילדה שגדלה כשהקשקושים הגסים על הפוגים נחשבו חתרניים ממש, על ילדים שבשבילם הפריצות והמסרים בשנקל הם מודל לגיטימי לכל דבר.

הצצה לספר באתר הסופר (לא למאכל)

ג'פרס מתאר בקווים ייחודיים, בשימוש בטכניקה של מדיה מעורבת, את הגרגרנות שלנו לתוצאות מיידיות. לאכול ספר ולהחכים ממנו כאן ועכשיו. לא אחר כך, לא עוד שנה, ובטח שלא עשר שנים. לא פלא שהילדים שלנו רוצים להיות מפורסמים ומצליחים ברגע אחד. מה איתנו? האם התיישבנו לרגע אחד על מנת לקרוא, לעכל, לחשוב, להרהר, לפני שהתחלנו לבלוס? לפני שמילאנו את הספריות והארונות שלנו במפלי ספרים שלא נקרא אפילו את מחציתם?  מי שטוב לו עם כאב הבטן לא מרגיש שמשהו לא בסדר. אנו מאביסים את גופנו בכל כך הרבה ידע עד שאנחנו לא מזהים את קריאות מצוקתו – שהוא בעומס וכבר הפסיק לעכל.

רק לטעום

אולי בימים כאלה, והנה הסנטימנטליות הערכית מתגנבת לה – ראוי באמת שיקראו הילדים מילה או שתיים – על טיבה של הקריאה עצמה. כן, על הדפים הכרוכים המוזרים הללו שלא באים מהטלוויזיה או מהמחשב. אז אולי הם עדיין לא מבינים מה זה אומר להגזים בצריכת ספרים מתוך התפארות בורגנית מתייהרת, ואין להם שמץ של מושג סגלגל למה לאכול יותר מידי ספרים יכול להיות מסוכן באמת. הרי זה בגדר מאורע קוסמי נדיר כמעט אם הם "אוכלים" ולו ספר אחד. אחרי שיקראו על הילד שאהב לאכול ספרים, מי יודע, אולי ירצו לנסות בעצמם. מילה אחת, רק לטעום.

מאת: טלי קורל

חיים נחמן ביאליק הוא סנדקו, וזה שנתן לו את שמו כשהמליץ לאמו לקרוא לו על שם המלך שעשה רק את הרע בעיני אלוהים. הוא ידע פעם ארבעים פרקי תנ"ך בעל-פה. על מי אנחנו מדברים?

קצת ביוגרפיה…
אביו, משה קניוק היה מזכירו האישי של מאיר דיזנגוף והמנהל הראשון של מוזיאון תל אביב. הוא כאן עימנו כבר שמונים שנים, מאז מאי 1930, נע ונד בעולם הגדול אך קבע משכנו בתל אביב.

שירת בפלמ"ח והופקר על ידי מפקדו כמעט למוות, למד אמנות בבצלאל ובפאריז והצליח בתחום. הוא כתב לילדים, מאמרים פובליציסטיים וביקורות תיאטרון.

הוא זה שתרגם את "בית מטבחיים חמש" של קורט וונגוט בשנת 77 והוא זה שהיה הראשון לחבר בספרות העברית בין ריאליזם ומאגיה, כפי שהוא מעיד על עצמו.

אין מקבילה לשפה העברית
הוא שמאמין שאין מקבילה לשפה העברית וששנים רצה לכתוב "כמו הסופרים הגדולים" עד שהבין שהוא "פשוט לא יכול" – והוא שזכה לטעום את טעם התהילה הייחודית ממרומי גיל שמונים, לאחר שספרו הייחודי "אדם בן כלב" (1968, הוצאה מחודשת בידיעות ספרים 2005) עובד לסרט הוליוודי נוקב ומצמרר וספרו "נבלות – הסיפור האמיתי" ( 1997, הוצאה מחודשת בידיעות 2006 יחד עם הסיפור "עיטים") לסדרת טלוויזיה שנויה במחלוקת ומעוררת דיון ועניין בקרב צעירים ומבוגרים גם יחד.

ב-1996 צולם סרט שכולו ראיון אסוציאטיבי עם קניוק בביתו, על חייו, דעותיו, משפחתו ויצירותיו. שם הסרט, "הבית בו מתים הג'וקים בשיבה טובה" בבימוי עפרה שראל-קורן הוא על שם יצירתו לילדים משנת 76, עשרים שנים קודם לכן, שבה גולל באופן אוטוביוגרפי-סימבולי את עלילתה הקומית של משפחתה שבה בנותיה ממלאות את הבית בעלי-חיים למכביר עד שגעונו של האב (הסיפור עומד כמעין השלמה לאוסף סיפוריו "מות העיר" למבוגרים, שכתב שנים לפני כן).

במהדורה המקורית של הסיפור לילדים מופיעים איוריה של בתו, איה, כשהייתה בסך הכל בת 19. בסרט מספרת בתו ברצינות קומית כיצד סופר לה שציוריה פגעו לכאורה במכירות הספר. הספר זכה בפרס זאב לספרות ילדים שנה לאחר שפורסם לראשונה ומהווה אולי מעין הצצה קומית-גרוטסקית לעולמי המשפחתי והאינטימי של יורם האב והסופר.

הסופר שעצמו היה בסך הכל בן פחות משמונה-עשרה כששירת בימי מלחמת העצמאות מעיד ומספר כי המורה הגדול שלו הוא המקרא וממנו הוא שואב את ההשראה לסיפוריו ולסגנונו.

הוא מעלה את נס את כוחן של המילים המקראיות, את העלילות המטורפות והפיוטיות של המלכים ואת השירה העוצמתית – מכל אלה הוא שואב לסיפוריו שלו שהפכו להיות מה שהם בזכות ייחודה של השפה העברית המקראית והמאגיה המסתורית שלה ושל החסידים.

הוא מעיד שהוא כותב את אין-האונים שלו, ובצמוד לכך זוכה להכרה מהעולם. ארה"ב וצרפת הן אחדות מהארצות המגדירות את קניוק כאחד הסופרים החשובים של זמננו.

מה עשה לקניוק "אדם בן כלב" כסופר?
ספרו "אדם בן כלב" תורגם עד כה ל-13 שפות, ביניהן צרפתית, דנית, שוודית, נורווגית, פינית, סינית, ערבית ואיטלקית.מאז פרסומו ב-68 מפיקים נלחמים על הזכות לעבדו לסרט קולנוע, אך לרצון הגורל שאיפה זו התגשמה רק ארבעים ושלוש שנים אחר כך, בבימויו של פול שרדר ובכיכובם של ג'ף גולדבלום בתפקיד הבלתי-אפשרי של אדם שטיין, הבדרן היהודי-גרמני המצליח שנכפף לשמש כלב מבדר עבור הנידונים למוות במחנה ריכוז, וילהלם דפו בתפקיד מפקדו הרודה בו, ואיילת זורר בתפקיד האחות המאתגר בבית החולים הפסיכיאטרי לניצולי שואה בישראל.

קניוק זכה בדצמבר 2008 בפרס מפעל חיים המוענק לראשונה על ידי עיריית חולון במסגרת הענקת הפרס לספרות יפה. השופטים הגדירו את קניוק כאחד מבכירי הסופרים העבריים, חלוץ האוונגרד העברי ואחד מבין הסופרים המתורגמים החשובים ביותר, לצד גבריאל גרסיה מרקס.

כמו כן, הוסיפו שהוא מבולטי היוצרים האקספרסיוניסטים בפרוזה. בשנת 2010 זכה בפרס לספרות של קרן צרפת-ישראל המחלקת את פרסיה בישראל ובצרפת לסירוגין, על ספרו "היהודי האחרון" (ספריית פועלים, 1982) שתורגם זה מכבר לצרפתית. קיראו עוד על ספרות מתוגרמת.

קניוק זכה עד כה בחייו בפרסים רבים נוספים, ביניהם פרס זכויות האדם הצרפתי, פרס ברנר, פרס נשיא המדינה לספרות, פרס ביאליק לספרות יפה ועוד.

ספרו האחרון תש"ח (הוצאת ידיעות, 2010) שהצליח לכתוב סוף כל סוף לאחר התחבטויות של כשישים שנים בוודאי יוסיף לדיון הציבורי אודות יצירתו בהיותו נובר עמוק בנושא הכאוב, הלאומי והייחודי של אבסורד המלחמה בכלל ובישראל בפרט.

התעניינתם?

קיראו אודות דוד גרוסמן ואולי גם על… הספר הראשון שלי!

בקבוק – על ספרות יפה, סופרים ומה שביניהם אפשר לקרוא כאן  באתר – כמו גם להתעדכן בביקורות ובאקטואליה מעולם הספרות.

גרוסמן, יליד ינואר 54, שגדל ולמד בירושלים וגם בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה ובתיאטרון, פרסם את סיפוריו ראשונים כבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו. כאן תוכלו לקרוא על פועלו של היוצר הנפלא על זה ועל הפרסים בו זכה.

דויד גרוסמן – "כמה רוע אפשר לבלוע?"

בשנת 2004 "שירת הסטיקר" היה הסינגל המצליח ביותר מתוך האלבום "חומר מקומי" של להקת הדג-נחש. אולם כמה מאיתנו זוכרים שאת תצרף הסטיקרים החריף הזה, הכולל ביטויים כמו "הקדוש ברוך הוא, אנחנו קנאים לך / ימותו הקנאים" ו- "להשמיד, להכחיד, למגר, לבער / הכל בגללך חבר" חיבר הסופר דוד גרוסמן, שהיה מועמד לפרס נובל לספרות?

הסינגל כבש את המצעדים הישראליים וכמובן גרר פרשנויות סותרות לגבי האופי הפוליטי שלו. חלק מהמאזינים ראו בו סאטירה על כל קיצוניות פוליטית באשר היא, וחלקם בחרו לראות בו "ימני" או "שמאלני", שהרי על פניו הוא כולל ססמאות שחוקות של שני צידי המתרס הפוליטי.

באופן דומה מדדה הקריירה הספרותית של גרוסמן – מצד אחד אנחנו מעריכים אסתטית ואמנותית את יצירותיו, אך מצד שני איננו יכולים שלא להתייחס לדעותיו הפוליטיות של הסופר ופעולותיו ההומניטריות במישור המדיני לאומי בתווך הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

קצת ביוגרפיה…

גרוסמן, יליד ינואר 54, שגדל ולמד בירושלים וגם בוגר האוניברסיטה העברית בפילוסופיה ובתיאטרון, פרסם את סיפוריו ראשונים כבר בשנות העשרים המוקדמות לחייו, ובהיותו בן 26 בלבד זכה בפרס הארי הירשון על סיפורו "חמורים" ופרס ניומן עבור סיפורו "יאני על ההר".

אין סוף פרסים ספרותיים לדוד גרוסמן

גרוסמן זכה בפרסים ספרותיים רבים בחייו אך ככל הנראה אחד המשמעותיים בהם אם לא המשמעותי ביותר הוא פרס פרנקפורט לשלום 2010 שהוכרז כזוכה בו לא מזמן. ועדת הפרס הודיעה כי בחרה בו כהוקרה על תרומתו למען קידום הפיוס בין ישראלים לפלסטינים, וכי בספרו "אשה בורחת מבשורה" (2008) הוא מציע אפשרויות מילוט "לחברה שנלכדה בין מלחמה ושלום".

יש סופרים זיגזג. הוא דווקא ישר.

ספר זה, על פי דבריו של גרוסמן עצמו, מהדהדת בו באופן טראגי תמונת המציאות של נפילת בנו, אורי, בעת שירותו במלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 – כשגיבורת הספר אורה, בורחת באופן סימבולי אך גם מוחשי להחריד מביתה כדי לא לשמוע בשום אופן את בשורת מותו של בנה שהיא בטוחה שהיא עתידה להתבשר בה. גרוסמן סיים את הגרסא האחרונה לספר לאחר בשורת מות בנו.

עוד בשנות השמונים היה גרוסמן פעיל חברתי וזכה להכרה בשל כך. בשנות ה-30 המוקדמות לחייו חזר לעבוד ככתב, עורך, מגיש ושחקן תסכיתים ב"קול ישראל", לאחר שהשתתף בתוכניות התחנה עוד בהיותו ילד ונער.

בשנת 88, וגרוסמן בן 34, קיבל את פרס הר ציון על תרומתו לשלום ולדו-שיח בין ערבים ליהודים, וזאת על רקע התפטרותו מ"קול ישראל" ומחאתו על ההגבלות שהוטלו על כתבים בנושאים פוליטיים.

גרוסמן זכה עד כה בפרסים רבים בהקשר לעשייתו החברתית, אך אלו לא מקפחים את פרסיו על כתיבת ספרות יפה כשלעצמה, בארץ ובעולם, ועל המפעל הרחב לתרגום ספריו בשפות שונות.

קורץ לילדים ולמבוגרים כאחד

כבר משנת 82 מכירים בו כיוצר ייחודי עם יכולת לקרוא את נפשם של ילדים ומבוגרים גם יחד – בשנת 84 זכה בפרס ראש הממשלה ליצירה ע"ש לוי אשכול, וספרו הראשון "חיוך הגדי" מ-83 הועלה כסרט בשנת 86 בבימוי שמעון דותן, כאשר גרוסמן בן 32 ועמוק בתוך השיח של ה"כיבוש" הישראלי והדגשת הסכנות במשטר בגדה המערבית על ידי דמויות ספרו, השפויות והמטורפות.

ספריו הנוספים שזכו לעיבוד קולנועי הם "מישהו לרוץ איתו" (יצא כספר בשנת 2000 וכסרט ב-2006), ו-"ספר הדקדוק הפנימי" (כספר ב-91 וכסרט ב-2010). "מישהו לרוץ איתו" בבימוי עודד דוידוף היה מועמד לתריסר פרסי אופיר ועוסק באופן רגיש בסמים, פשע ואהבה מנקודת מבטם של צעירים אבודים בעולם גדול של זהויות תלושות.

"ספר הדקדוק הפנימי" בבימויו של ניר ברגמן עוסק בהתפתחותו המיוחדת והאינטימית של נער צעיר, על סף התבגרותו המינית, על רקע ירושלים בתחילת שנות השישים, כשבלבול ואפור שולטים בה ובמשפחתו. הסרט כבר הספיק לזכות בפרס הסרט העלילתי בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים שנערך ביולי 2010.

ספריו של גרוסמן תורגמו כאמור לשפות רבות, ובמספר התרגומים בולטים למשל ספרים כגון "עיין ערך אהבה" (1986) שתורגם לחמש-עשרה שפות, בהן תורכית, צרפתית, סינית, סרבו-קרואטית, צ'כית, נורווגית ופורטוגזית; וכן אגד רשמיו מהגדה המערבית, "הזמן הצהוב" (1987) שתורגם לארבע-עשרה שפות ובהן ערבית, דנית, יפנית, ספרדית, איטלקית ושוודית. קיראו עוד אודות ספרות מתורגמת.

התעניינתם? קיראו גם על יורם קניוק!