הגיע הזמן לומר את זה. "האריה שאהב תות" הוא אחד מספרי הילדים הבעייתיים שיש. זה לא מונע ממנו להיות רב מכר וספר אהוב ביותר. מה מצאנו בספר הזה? מה מצאו הילדים?

האריה שאהב תות – למה ילדים אוהבים את הספר?

א. המצלול

המילה תּוּת חוזרת על עצמה עשרות פעמים במהלך הסיפור דל היריעה. לילדים קטנים קל יחסית להגות את המילה (יותר קל מ"אמא", פחות קל מ"אבא"). במקום חרוזים (שבקושי יש, ועם זה אין לי בעיה בכלל), בחרה הסופרת לסיים את השורות באותה מילה:תּוּת. "פעם אחת הלכו ילדים קטנים לטייל ביער ההוא, ולילדים ההם היה תות. כי במקום שבו הם גרו ושממנו לטיול יצאו היה תות. וכשהם יצאו לטיול, אמא שלהם שמה להם בתיק האוכל תות, כדי שאם פתאום יהיו רעבים, יוכלו לאכול תות. הרבה תות". פשוט, בסיסי, קל. יצירתי? לא יותר מדי, אבל אין הכרח ליצירתיות בשום מקום.

ב. הויזואליות
תות הוא יופי של פרי. לא סתם אנחנו מאמינים בכך – הוא משדר בריאות, חשק, מתיקות, חושניות, טעם. זהו פרי שאהוב גם על ילדים (אפילו אלו שאלרגיים אליו עדיין אוהבים אותו), וגם על הורים. חשבו על אותו הספר, רק שהכותרת שלו היתה "האריה שאהב חסה". לא בדיוק אותו דבר, הא? להורים קל להתחבר לחיבה לפרי האדום האדום הזה (וכנראה גם לחברות התרופות, שנותנות לסירופים לילדים טעם דמוי תות על מנת שהילדים ישתו אותו).

הוסיפו לכך את העמודים הפנימיים לכריכה, אשר מורכבים מטפט לבן שעליו הדפסים של ארטיק אדום, ביצת עין, תפוח, בננה, פסטה, במבה, גזר – כל מה שילדים מכירים ואוהבים. אוכל בסיסי ופשוט, אוכל ש"בריא" לנו. אגב, זה העמוד האהוב על אחיין שלי, שמשתמש בו כקרקע פוריה להצגת הידע הוורבלי ההולך וגדל שלו. והעמוד האחרון, שכל כולו תות גדול, מצויר בידו האמונה של דני קרמן (שאגב, איוריו לספר זה אינו פסגת יצירתו לדעתי: חלקם מפחידים או פשוט לא נעימים).

למה הורים אוהבים את הספר?

כי הבן של החברים אוהב, כי הבת של השכנים. כי זה מדבק, בדיוק כמו כל טרנד אחר. אה, ואיך שכחתי. כי כתבה אותו תרצה אתר. כן, אותה תרצה אתר, בתו של אלתרמן המהולל. היצירתיות חייבת לעבור במשפחה, לא? מסתבר שלא.

אחת ולתמיד, למה אני שונאת את הספר הזה כל כך, למה אני נכנסת בו באופן אישי? מה כל כך דחוף לי?

בדיוק בגלל שהוא רב מכר, בגלל שאבות ואמהות וסבתות קונות את הסיפור הזה, "שיהיה בבית, הרי שמעתי עליו כל כך הרבה". אבל מה יושב בבסיס של זה? קנאה? חוסר הבנה? לא.

בגלל שהוא ספר בעייתי, עם גוונים של טיפשות, אטימות וקונפורמיות מהצד הכי מכוער שלה. כי אם הסיפור עוד איכשהו נסבל עד סופו, בעמוד 20 אנחנו מגלים שהאריה בכלל לא אוהב תות (שזו זכותו המלאה, ואין לי טענות נגדו), ו…: "ומאז הוא אוכל רק מה שאמא שלו מכינה, ולא רוצה דברים שאין, ושרק לילדים אחרים יש. הוא אוכל ביצה ולחם וגבינה לבנה, והוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש". חבר'ה, האמירה הזו, ואפילו היא לבדה, מהווה עילה מספקת בכדי לא להביא את הספר הזה לדפוס!

אני אחזור על הדברים, למקרה שמישהו לא איתי עדיין: "ולא רוצה דברים שאין" ו"ולא מתנהג כמו טיפש"– סליחה?! ומה רע בדיוק בלרצות דברים שאין? ומה בין טיפשות לבין הרצון, הכמיהה, התשוקה? תראו לאן האריה הגיע רק כי הוא בחר לרצות משהו שאין! הוא הגיע לגילוי של משהו חדש, אפילו על דרך האלימינציה. ועזבו אתכם ממטאפורות ומשלים. האם אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא ירצו דברים שאין? דברים שאי-אפשר? האם זו חשיבה נכונה להקנות לילד, ש"זה לא הגיוני לחשוב ככה" ו"מה קרה לך, ילד?".

דמיינו לרגע את העולם שלנו אם אנשים לא היו רוצים את מה שאין. כנראה שהיינו ממשיכים לצייר על הקירות, אם בכלל היינו מגיעים לשם. כן, החשיבה של תרצה אתר היא חשיבה של עידן האבן. יש בה יסוד בעייתי, יש כאן אמונות חולות. לאחיין שלי אני מקריאה את הספר עם עריכה משלי, תוך כדי. אני פשוט ממציאה את הסוף שנראה לי מתאים יותר, וזה כל פעם סיום אחר. אני תמיד עושה את זה בספרים שאני לא מסכימה עם הטקסט שלהם. אני חושבת שחשוב מאוד שכהורים, אנשי משפחה, חינוך ובכלל – חשוב שנפעיל את המסננת הזו – עם מה אני מסכימה? אילו ספרים אני מקריאה לילדים שלי?

באופן כללי, אני לא חובבת של מסרים בספרות. עזבו אותי ממסרים – יש לך מסר? תדפיס אותו על סטיקר לאוטו או על חולצה. את הזרם הזה הוביל לואיס קרול, באחד הדיונים של אליס עם המלכה (תחת הכותרת: פרודיה, הומור ואיגיון).

אבל נניח ויש מסר בספר, שאני צריכה לבלוע איכשהו, אז בואו לפחות ננסה שהוא לא יסתור את כל מה שאנחנו מאמינים בו! המאה האחרונה עומדת בסימן של מימוש עצמי, חיפוש אחר ה"אני" ומיצוי הפוטנציאל הגלום בנו. גם עם הגישה הזו יש לא מעט בעיות (הפסיכולוגים יספרו על זה כאשר ילדינו יגדלו ואנחנו נשלם הון על הבירור הפנימי שלהם), אבל לדעתי הגישה הזו בלתי נמנעת, ועדיפה על תרבות ה"קאסטות" אשר סוגרת אנשים בתוך מעמד חברתי סוציו-אקונומי בלתי ניתן להזזה, או על אחרים, שבויים בתוך קונבנציות מחשבתיות.

אני מעדיפה לשלם לפסיכולוג בשביל הבן שלי כאשר הוא מתלבט האם להיות אסטרונאוט או מטפל באומנות, מאשר להנחיל לו שאם אבא שלו משורר, אז גם הוא צריך להיות.

עשו טררם די גדול מגילוי ה'כתבים הסודיים' של תרצה אתר, בתור בתו של אלתרמן ובתה של רחל מרכוס. כעת, הטטרם הזה מתעורר שוב, בצאתו של קובץ סיפורים פרי עטה (שגם הוא נמצא בעזבונה והמתין עשרים שנה לגילוי) בכתבה נהדרת של צליל אברהם שהתפרסמה היום במדור הספרות של ידיעות אחרונות, היא בודקת את שני הקטבים – יוצרת מוכשרת או אדם עצוב שלא הצליח לצאת מכסות אדרתו של אביה.

אני לא מכריזה מלחמה על תרצה אתר בשום אופן. קראתי רק מעט משיריה ולא עשיתי דוקטורט על ספרי הילדים שלה. אבל מה שאני רוצה להגיד, ונדמה לי שזה כבר די ברור, הוא ש"האריה אהב תות" אינו יצירת מופת ואינו ראוי לקומץ מהתשבוחות שהוא זכה להן. איך לא ראו את זה המוציאים לאור ב"ידיעות אחרונות", אני לא יודעת; יכול להיות שהשם שלה היה חלק מהרעיון להדפיסו, ויכול להיות שעורכי ספרי הילדים ראו והתעלמו, יכול להיות שאפילו לא שאלו אותם – בתור מהלך כלכלי גרידא. זה מה שאני מנסה לספר לעצמי. עם מהלכים כלכליים אני יכולה להסכים (אני כועסת וזועמת אבל אני יודעת שספרים הם לא רק רומנטיקה ואידיאולוגיות אם בכלל), אבל עם שגיאות של עורכים, פחות. ואולי זה הכל ביחד. אחרי הכל, תרצה אתר.

לסיום, אני רוצה להפנות אתכם לשורה בשיר מקסים של של סילברסטיין, אחד מהיוצרים החשובים לדעתי בספרות הילדים של המאה העשרים (אגב, לא הכל כל כך ורוד, ע"ע "העץ הנדיב"): הכל יכול לקרות, ילד, גם מה שאי אפשר. ("תקשיב לכל האל ת-, ילד", מאת של סילברסטיין, מתוך "בקצה מדרכת הרחוב", תרגם לעברית בצורה משגעת ונאמנה למקור בני הנדל, אדם מוציאים לאור, ת"א, 1985).

נושמים ספרות במקום ספרים ומעוניינים להפוך את זה למקצוע? קיראו על לימודי ספרות באוניברסיטה בכתבה שלפניכם – מה הם כוללים, למי הם מתאימים, מהם תנאי הקבלה ועוד.

אוהבי הספרות בינינו מתחלקים בהערכה גסה לכמה סוגים מובחנים:

הסוג הנהנה מקריאה של ספרות יפה;

הסוג הנהנה מביקורת אינטלקטואלית מתוך מעקב אחר מגמות המחקר הספרותיות האחרונות, קריאה עקבית של מדורי ביקורת הספרות, הגות ואנליזה משולבת של סגנונות, לשונות, מגמות וביוגרפיות יוצרים

וסוג נוסף הכותב – כותב ספרות, שירה, מחזות וביקורות – במשיכות קולמוס נגועות בקלאסיקה ושמרנות, או בפוסט מודרניזם ודה-קונסטרוקטיביזם.

יש מקום לכולם

האקדמיה מציעה מקום לכולם גם יחד: מסלולי הספרות באוניברסיטאות והמכללות בארץ כוללים תת תחומים רבים והתמחויות מגוונות.

האקדמיות בארץ מציעות לימודי ספרות במסלולי ספרות עולם (דהיינו ספרות מתורגמת), ספרות עברית קלאסית ויידית לצד ישראלית חדשה, לימודי ספרות משווה, ספרות קאנונית, ספרות מערבית, לימודי כתיבה יצירתית, עיתונאות, עריכה ספרותית, לימודי תעודה בהתמחות בספרות לילדים או לבוגרים וכן מסלולים משולבים במדעי הרוח והתמקדויות נוספות.

דרך מרתקת ללמוד ספרות היא בלימודי ספרות משווה. לימודי ספרות משווה נלמדים באקדמיות ספורות בלבד, כשהעיקרית שבהן היא אוניברסיטת בר אילן ומלבדה גם האוניברסיטה העברית בירושלים. שתיהן אוניברסיטאות יוקרתיות המציעות רמה גבוהה ותוכן רב-גוני.

לימודי ספרות משווה לתואר ראשון (שלוש שנים) מתקיימים במסלולים מורחב, ראשי או משני, וכוללים התייחסויות לעולם הרוח על כל גווניו – מהמוסיקה, האמנות והקולנוע עד ללשון, לימודי מגדר, תרבות ומאגיה, במנסרת הפילוסופיה וההיסטוריה.

תנאי הקבלה לחוג לספרות

תנאי הקבלה הם בגרות בממוצע 80 לפחות ופסיכומטרי  500/550 או ממוצע בגרות 95 ומעלה וציון גבוה במבחן אמי"ר (לפטור באנגלית). קורסים לדוגמא כוללים בחינה וביקורת של התפתחות האפוס, מוטיב גיבורים וסמלים דתיים בספרות עולם, כתיבת נשים ועוד.

אופן אחר ללמוד ספרות עולם הוא בנוסף ללימודי בלשנות. החוג לספרות באוניברסיטת בן גוריון ידוע בשל רמתו הגבוהה ולצד לימודי תואר בספרות עברית הוא מציע לימודי ספרות זרה משולבים בלימודי בלשנות.

כדי להתקבל ללימודי ספרות אנגלית ובלשנות על המועמד להיות בעל ציון פסיכומטרי 550 לפחות וציון 90 לפחות בבגרות באנגלית או 120 בפרק האנגלית בפסיכומטרי ו-220 בבחינת אמי"ר.

מה לומדים?

במחלקה לספרויות זרות ובלשנות הלימודים מתנהלים באנגלית בלבד ומתמקדים במסורת הספרותית של ארה"ב ובריטניה, ובנוסף כוללים סדנת כתיבה באנגלית. קורסים לדוגמא מתייחסים לשירה בריטית ואירית, קומדיה ומחאה שייקספירית, הרומן באפריקה, הקורא בטקסט, ביקורת אודות תיאוריות גזע, ספרות מעבר ללאום ועוד.

הקורסים בבלשנות כוללים מדעים קוגניטיביים (נוירו-בלשנות ועיבוד שפתי), תחביר, מושגים ותיאוריות בלשניות, תמורות לוקטיביות, בלשנות אנתרופולוגית ועוד.

אוניברסיטת בן גוריון גם מציעה כאמור לימודי ספרות עברית שנכרך בהם סטטוס גבוה למדי, כשבמחלקה מלמדים גדולי הסופרים כיום כמו חיים באר, עמוס עוז ופופולריים כאתגר קרת ואורלי קסטל בלום ורבים אחרים. כמו מחלקות אחרות לספרות גם כאן המחלקה מוציאה לאור כתב עת ייחודי לביטוי יצירתי ומחקרי עבור התלמידים.

קורסים לדוגמא כוללים ספרות עממית, יצירת משה אבן עזרא, ביאליק, לאה גולדברג, חז"ל, ספרות העלייה השנייה, מאגיה יהודית, סאטירה עברית, שירה פלסטינית, ספרות יידיש, ספרדית-יהודית וקורסים רבים אחרים. על מנת להתקבל למחלקה יש להיות בעל ציון סכם 450 או פסיכומטרי 430 וציון 80 לפחות במקצועות הספרות וההבעה.

בכל אוניברסיטה שמציעה לימודי ספרות תמצאו גם סדנאות ומסלולים לכתיבה יוצרת. קבלה אליהם מותנית בהגשת תיק עבודות. אם אתם חושבים ללמוד ספרות, פשפשו במגירה ובדקו אם אתם מתאימים למסלולי הכתיבה היוצרת, מכיוון שהם מעניקים המון ללומדים בהם.

אוניברסיטת תל אביב – הכל קורא בה

ידוע לכולם, כי אוניברסיטת תל אביב מתהדרת בחוג המוביל לספרות. מדוע? כי זו תל אביב, וכרגיל, הכל קורה בה והכל קורא בה.

בראש החוג תמיד עומדת אישיות ספרותית מפורסמת, החל ממנחם פרי ועד למיכאל גלוזמן, וצוות ההוראה מורכב מיוצרים פוריים ומרצים בעלי שם. אם ברצונכם להיטמע בזירה הספרותית ולא רק ללמוד עליה, תל אביב צריכה להיות העדיפות הראשונה שלכם.

לימודי הספרות מקנים את הכלים לבוגריהם להשתלב בתחומי ההוראה, העיתונאות, העריכה הספרותית ובתחומי המחקר, התקשורת בכללה והיצירה.