שעת ערב ובני השבט כולו נאספים מסביב לאש לקבל את פניו של ליל ירח מלא. זקן השבט, החכם, פניו מוכרות לכל ושמו נישא על שפתי כל, נושא דברים, מהתל במשחקי לשון, מתפתל, לץ, חושק שיניים, רושף, נוהם, מפחיד, מרתיע, מגלגל מצחוק, מפסיק, נושם. ובין לבין – לשונו מספרת סיפור ובני השבט כולם מהופנטים.

מאת: טלי קורל

אנחנו בוודאי רוצים להאמין שמסורות מספרי סיפורים שרדו והשתמרו, ונהוגות עד היום במקומות פחות אורבניים בעולם, באיזורים בהם לסיפור שבעל פה השתמר קסמו ובהם יכולים להיאסף אנשים יחד שלא תחת כוחם של משחקי המונדיאל. ישנם סיפורים מחוצה לכדור ולשחקנים הרודפים אחריו. בעולמות ללא כדורי-רגל אנשים רודפים בדמיונם אחר סיפורים.

על פי אגדות הרומאים, סיפורי המשלים של איזופוס עלו לו בחייו. איזופוס חי ככל הנראה בין המאה השישית לשביעית לפני הספירה ביוון העתיקה, ומשליו המיוחסים לו העוסקים בעיקר בבעלי חיים נישאים היום בפי כל. משל מפורסם ואהוב המיוחס לאיזופוס מספר על אריה שחמד לטרוף עכבר משום שזה העירו משנתו. מלא חימה החליט אמנם לוותר לעכבר, כשזה שכנע אותו בבכי תמרורים כי אם יחוס עליו יום יגיע והוא ישלם לו כגמולו. החימה של האריה הפכה לצחוק רועם ורחמים כלפי העכבר הקטן, ולכן שחררו. יום אחד רשת ציידים לכדה את האריה הגדול והחזק ושאגותיו נשמעו עד למרחקי היער. העכבר הקטן זיהה את שאגתו, הגיע חיש מהר וכרסם את הרשת ושחרר את האריה לחופשי.

ואולי היה זה פשוט אורח חייו עצמו של איזופוס שלא מצא חן בעיני כוהני הדלפי, שראו בו כופר לכל דבר. על פי המסופר, הם הרגוהו משום שהעביר ביקורת נוקבת על שיטת הנבואה של האורקל, שבסיסה בתאוות בצע. דומה הדבר באופן לא מפתיע לביקורת המודרנית כלפי המוסד הכנסייתי המבקש תרומות ומנחות בעד מחילה.

אגדה, מיתוס, משל?

את כל אלה קושר הסיפור – השמועה ההיסטורית לגבי אופן מותו של איזופוס היא בחזקת אגדה, סיפוריו -  משלים, ומסריהם של נביאי הדלפי באתונה הקלאסית או של הכמרים בכנסייה המודרנית מכילים מיתוסים, אמונות טפלות והבטחות הנשענות על אמונה בכוח עליון. כל אלו הם סיפורים ממינים שונים המרכיבים את חיינו. משל האריה והעכבר הוא דוגמא לסיפור שבו יש לעלילה נמשל – מסר שמועבר על ידי דימויים ואיתו אנחנו יכולים להזדהות. בעלי החיים במשלי איזופוס מייצגים בני אדם ואת תכונותיהם הטובות והגרועות.

ועוברים לבוקאצ'ו…

משל מפורסם אחר הוא משל המערה של אפלטון הפילוסוף היווני הידוע, כאשר גם משל זה תפקידו לגרום לנו להביט בנפשנו פנימה ולשאול את השאלות המתבקשות על אורח חיינו. בספרו האלמותי "המדינה" מתאר אלפטון מצב מקאברי בו בני אדם כפותים במערה וחוזים בצלליות ריקוד האש על הקיר – לא את האש הם רואים אלא רק את תוצרי תנועתה בצללים. תמונות אלה הופכות למציאותם. כאשר אחד מהם מצליח להשתחרר מהכבלים, לצאת מן המערה אל העולם, להיות על סף השיגעון ולהצליח לחזור – כמובן חבריו אינם מאמינים לדבריו וחושבים אותו למשוגע. זהו כוחם של סיפורים להקסים ולהתל בנו בו בזמן.

מאות שנים מאוחר יותר, ג'ובאני בוקאצ'ו הופך את מגפת המוות השחור לקרקע לאסופת סיפוריו הקצרים – דקמארון, בת המאה ה-14. ספר עב-כרס זה מאגד סיפורים בתוך סיפור – המגיפה הקשה מניסה חבורת צעירים מפירנצה, ואלה, כדי להעביר את זמנם במקום מסתור, מספרים זה לזה סיפורים על פי נוסח קבוע. עשרת הצעירים מספרים לנו מאה סיפורים בעשרה ימים – סיפורים מצחיקים ומכעיסים לפרקים, שבמאה הארבע עשרה ככל הנראה נחשבו לסאטיריים ועוקצניים, אך כיום נחשבים כמאדירים שנאת נשים וטעם-רע. אלו סיפורים קצרים, הפורשים עלילות יומיומיות פרוזאיות ומטרידות – משברי אמונה בין בני זוג, שקרים ותככים, בגידות, מוות וקונדס – בקיצור, טלנובלה נוסח ימי תחילת הרנסאנס.

הסיפורים המוכרים והמצליחים ביותר היום הם הרומאנים רחבי היריעה. בין אם אלו רומאנים היסטוריים, ספרי בלשות, מתח, קומדיה או "ספרי טיסה" – אנו אוהבים לקרוא ספרים ארוכים ומסועפים בעלילות מרתקות, מותחות, מדגדגות, המביאות אותנו לכסוס בציפורנינו, לחרוק שינינו, ואולי אפילו לנהום מידי פעם, מצהלה או מתוך זעם, מעצב או משמחה. ממש כמו מספר הסיפורים בערב לבנה מלאה.

בעניין?

• ספרות מתורגמת
• ריאליזם מאגי
• ספרי מתח
• רוצים לכתוב אלינו?
• ביקורת ספרות
  

הריאליזם המאגי אף בתור הגדרה אפוף מסתורין – עד היום מתחבטים בשאלה כיצד להגדירו ואילו יצירות לכלול בו. בעוד ישנם שיגדירו תחתיו בצמצום את יצירות חברי תנועת ה"בום" של אמריקה הלטינית, אחרים ירחיקו עד פרנץ קפקא, פטריק זיסקינד, גינטר גראס וסלמאן רושדי.

יהיה אשר יהיה, הסגנון הריאליסטי המאגי הוא סוגה ספרותית – למרות שכיום מתייחסים בשם זה גם אל זרמים באמנויות אחרות כמו קולנוע ואמנות פלסטית – הכוללת היבטים מאגיים, על-טבעיים או אל-הגיוניים המעורבבים באווירה הריאליסטית בד בבד.

בריחה משלשלאות ההגיון והפרוזאיות
אפשר לראות באופן סיפור זה דרך להבנת המציאות על ידי הבריחה משלשלאות ההגיון והפרוזאיות. הקסם והנורמליות חוברים זה לזה וכך הקורא מקבל את זה ואת זה באותה הפתיחות כששניהם כביכול מצייתים לאותה חוקיות קוסמיות. ואולי החוקיות היא שאין חוקים? מעברים כאוטיים או פואטיים בין זמנים, חוסר לכידות בדמויות ועיוותים במרחב הם מן הסממנים הבולטים ביצירות הספרותיות של הסוגה.

מקובל לראות את הפרץ של הריאליזם המאגי בתנועת הספרות החלוצית של הסופרים הצעירים והאמיצים בני אמריקה הלטינית, שהושפעו בכתיבתם מהפוליטיקה ההפכפכה של ארצותיהם ומשגשוג המודרניזם הספרותי בצפון אמריקה.

עם יוצרים אלה מונים בדרך כלל את חוליו קורטזר הארגנטינאי, קרלוס פואנטס המקסיקני, מריו ורגה ליוסה מפרו, וגבריאל גרסיה מארקס מקולומביה. הם פעלו בעיקר בשנות ה-60 וה-70 ויצירותיהן היו הראשונות להתפרסם בהיקף כל כך רחב באירופה ובעולם.

את הזרם שהם שייכים לו מקובל לכנות בשם "בום אמריקה הלטינית" – The Latin American Boom,  שבדומה ל"לפלישה הבריטית" בתחומי המוסיקה המודרנית, הם החדירו את סגנונם, הריאליזם המאגי, לעולם המערבי כולו. אנחנו, קוראי העברית, קיבלנו אותם באיחור מה בדמותה של ספרות מתורגמת.

בורחס או מארקס? שאלת השאלות
יש כאלו שרואים בחורחה לואיס בורחס את הפורץ והמבשר של הפתיחות האירופאית הזאת לז'אנר החדש – שכתב כבר בשנות ה-20 וה-30 של המאה העשרים והתפרסם בעולם בזכות יצירותיו הייחודיות כמו "גן השבילים המתפצלים", "מבוכי הזמן" ו-"בדיונות", העוסקים כולו בנקודת ראותו המיוחדת את העולם החברתי והתרבותי, לרבות המצאתו את הסגנון של המתבונן מהצד הממציא סופרים ויצירות שאינם קיימים אך מוצגים ככאלה כחלק מעלילה ומוקד העלילה, באופן אינטלקטואלי וחד.

אך גבריאל גרסיה מרקס היה ועודנו הסופר הבולט ביותר של פרץ הכותבים הלטיניים של שנות השישים (כשבורחס כנראה סלל עבורו את הדרך מבחינת ההכרה העולמית באזור הגאוגרפי הנתון) ויצירתו "מאה שנים של בדידות" (1967) היא המזוהה ביותר עמו ואף זיכתה אותו בפרס נובל היוקרתי.

בסאגה מיוחדת זו הנפרסת על פני מאה שנים, מסופר סיפורה של שושלת משפחתית שחיי בניה שלובים במציאות הקשה ובדמיון המטורף. תחילתו של הסיפור בפטריארך ג'וזה ארקדיו שעוזב יחד עם אשתו את עיר מולדתו כדי לחפש אושר ומשמעות במקום מרוחק. בעת מסעם הימי הוא חולם חלום חזיון שבעקבותיו הוא מחפש בעקשנות אחר העיר מקונדו, עיר המראות המשקפת את העולם.

כאשר הוא מוצא אותה הוא מקים בה בית וצאצאיו נכפפים למציאות העיר בה דמיון מתערבב עם בעתה ריאלית. עד לסוף העלילה הקורא חש מוקסם אך חנוק למול חוסר יכולתם של בני המשפחה להתנתק מהגורל ההזוי והמאגי של ה"קארמה" המיסטית של העיר.

ספרים נוספים של מארקס שימרו את האווירה שבה חוקים מסוגים שונים מתערבבים זה בזה ולא ייפלא מדוע שמו חרוט במוחותיהם של אוהבי ספר בכל העולם. בין יצירותיו האחרות המפורסמות מצויות "כרוניקה של מוות ידוע מראש" (1981), "אהבה בימי כולרה" (1985), "לחיות כדי לספר" (2002) ו"זכרונות מהזונות העצובות שלי" (2004). כל ספריו רבי מכר עד היום ונחשבים למגדירי הסוגה של הריאליזם המאגי.

לז'אנרים נוספים שיעניינו אותך: ספרי ילדים | ספרות מתח

כתיבה מעניינת אותך?

כיצד הספר "שירה" מאת ש"י עגנון משך אותי לתוך רחובות העיר ירושלים ולמה, למרות שהוא היה ארוך ולא קל, נהניתי ממנו ומצאתי בו ערך מוסף.

מדובר ביצירתו האחרונה של ש"י עגנון, שפורסמה לראשונה לאחר מותו. אחרי קריאה ראשונה בספר אפשר כבר להבין מדוע דחה אותה לסוף…

כל הדמויות יחד יצרו עלילה שנראה, במחשבה ראשונה, שמטרתה "לעייף".

ליצור אי ודאות בקורא – אם מדובר במצב הבטחוני הרעוע של שנות החמישים בירושלים, אם חוסר הוודאות לגבי התקדמות באם ישנה בינו, מנפרד הרבסט (אדם נשוי ואב, חוקר מנהגי קבורה בימי הביזנט) לאחות ביה"ח, שירה.

לא סתם קראתי והתעוררתי פעמים אין סוף במהלך הקריאה. תחושה של חושך. חושך ואור, וחוזר חלילה.

חברתי הטובה, שירה, קרויה על שמה של הגיבורה (ואולי היא אינה הגיבורה? נקודה למחשבה). אני חושבת שאני יודעת מה לקנות לה ליום ההולדת. מדהים אותי איך שירה בעצמה עוד לא קראה מעולם את ספר מדהים שכזה – ספר שכל כולו כמו קורא לה: "Read Me"!