קווי המתאר של כף הרגל משורטטים בהבלחי צבע אדום גסים, מעידים על התפוגגותם. כפות הרגליים שתיהן כמתמוססות ונעלמות אל תוך הרקע השחור, מותירות אחריהן דבר-מה אחד ברור, משורטט בחדות: התג המשתלשל מן הבוהן וחותם המוות.

מאת: טלי קורל

עיצוב כריכת הספר שגיאות קטנות מתעל את תודעתנו אל המיתה, אל האבדן ואל אמת הווייתנו אותה אי אפשר לשכוח או למחות.

בנג'מין בלאק רוצה שנאמין שזהו "רומן פשע". בוודאי, הלובן החד של תג המוות מעיד על כך ללא עוררין.

התובנות והשאלות למולו צפות ככתובות מראש בדמיוננו המשותף, מכות בחדוּת במצח בבנאליות שלהן: רצח התרחש.

מי רצח והיכן. מתוך אילו מניעים. מי המרוויח מכך. מי עוד ימות וכיצד. אם תוכל האמת להתגלות. ובאיזה מחיר.

וישנן האסוציאציות המוחשיות, הדימויים הקרים, הכבדים: רגעי המוות, אין-אונים, חוסר-משמעות, ריק וגופות חלולות מנשמה או מרצון, איברים ורקמות רופסים, דמומים ללא שם או תכלית מתחת לסדין לבן סטרילי או תחת האדמה הטחובה בבור שנטמן זה עתה, או לפני שנים רבות.
שמות שעתידים להשכח ושמות שנשכחו כמו לא היו מעולם. כמו דמויותיהם לא חלפו בעולם הזה, ולנו אין צל של ידיעה על – אודותיהם, צל של רצון לחקור את חייהם וגורלם. ומדוע לנו?

הם מעולם לא היו עבורנו לא כלום ושום דבר. אנו מסתפקים באהבת עצמנו, בתכנון אסטרטגיית הישרדות נוחה, נהנים מטעמם של החיים האלה, כאן ועכשיו. ודי לנו בכך.

אך לא די בזאת לקוורק, שעבורו החיפוש אחר נסיבות מותה של גופה מסוימת, אחת מבין הגופות הרבות מספור שעוברות תחת ידיו המיומנות במשרתו כפתולוג בכיר בדבלין, הוא בבואה לחייו שלו.

למוות יש משמעות לא פחותה מלחיים, בעיני קוורק, ואותה מוטל עליו לגלות – ממניעים שהוא עצמו לא מבינם. גופתה של כריסטין פולס נצרבת בזיכרונו מטעמים שנבין רק עם חלוף הדפים.

באמצעות מסעו הוא מגשים את התאווה שמעוררת בו עבודתו: גילוי התעלומה שחובה לפענחה, את הסיבות למיתה שרק הגופות עצמן יודעות, ובשלמותן טמנו אותן לנצח בממלכת המוות. הממלכה שבה קוורק מוצא את הזדהותו העמוקה ביותר.

שביל הפירורים שמותירה אחריה התעלומה ואותם מגלה קוורק בהדרגה, מציבים בפנינו אינספור רמזים מטרימים של מוות ואכזריות, של משהו נורא העתיד להתרחש. או של משהו נורא שהתרחש זה מכבר.

דיליה, אשתו לשעבר של קוורק, היפהפייה השחרחורת, מזכירה בשמה את "דליה השחורה", וכשקוורק חוקר את גיסו בנוגע למותה של כריסטין פולס, אני מהרהרת ברצח המזוויע של אליזבת שורט שאירע בסוף שנות הארבעים, בגופתה המבותרת וברוצח שלא נתפס מעולם.

דם אדום מטפטף מבין דפי הרומן, כמו טיפות הגשם של החורף הקר באירלנד ובארצות הברית. היכן שקוורק יהיה, ולאן שלא ינוס, הקור והדם ירדפוהו, והשלג ספק יסתיר ספק יאיר את הכול.

שגיאות קטנות מאת בנג'מין בלאק (ג'ון באנוויל)
Christine falls, 2006

מאנגלית: סמדר מילוא
367 עמודים, הוצאת עם עובד, 2010

קיראו עוד: ביקורות ספרים

כיום כבר ברור לכולם (ואם עוד לא ברור לכם אז הגיע הזמן), שספרים בשפות זרות קונים באינטרנט. לפניכם השוואה בין שלוש חנויות הספרים המקוונות הגדולות והטובות ברשת.

הקהל ככוח צרכני

כאשר אנו קונים כל מוצר, ואפילו הוא ספר, אנחנו חייבים לשאול: מאיפה הוא הגיע אלינו, ומי גוזר את הקופון עליו. אנחנו חייבים להפוך לצרכנים מודעים… תכף תבינו למה.

למה לקנות ספרים ברשת?

התשובה פשוטה: מבחר ומחיר. כיום, בעידן המודרני, אנו חשופים למליונים ואף למיליארדים של ספרים בשפות שונות. לצד המבחר, שרק קצה קצהו מגיע לישראל בתור ספרות מתורגמת עומד נתון שאי אפשר ואסור להתעלם ממנו: המחיר.

כאשר אנחנו מעוניינים בספר, אנחנו הרבה פחות מתעניינים במותג – כלומר באיזו חנות קנינו אותו וממי נקבל סימניה בחינם. אנחנו רוצים את הספרים הטובים ביותר במחירים הנמוכים ביותר.

חנות מקוונת יכולה להרשות זאת לעמה מכיוון שהעלויות שלה נמוכות (בתור התחלה – אין תשלום שכר דירה!) ולכן הצרכנים אינם נדרשים להשלים זאת בעצמם.

האקולוגית והחברתית: BetterWorldBooks

מציעה מגוון אדיר של ספרים, כאשר המוטו שלה הינו מוטו חברתי: באמצעות הכסף שאתם משקיעים בספרים, החברה משקיעה בהבאת אפשרות הקריאה אל מדינות עולם שלישי.

ניתן לקנות ספרים חדשים וכן ספרים משומשים בכל מיני דרגות שימוש, וניתן להציע את ספריכם בכיכר השוק. הספרים מגיעים מאנשים פרטיים, עזבונות וספריות, נאספים במשרדי החברה ומופצים משם לשאר העולם.

מחיר הספרים הינו זול, כאשר על משלוח בתוך ארה"ב המשלוח חינם, ומחוצה לארה"ב (כולל ישראל), המחיר הינו 3.97$ לפריט.

ניתן להוסיף 0.15$ למשלוח כולו, על מנת לקבל משלוח דל בפחמן. זה משהו קטן ומקסים שאני לא יכולה לוותר עליו.

שירות הלקוחות נפלא ואף אפשר לקנות ספר במתנה למישהו אחר (תאמינו או לא, אבל את הרעיון הזה אני נתתי להם…).

המפורסמת: Amazon

את אמזון כולנו כבר הכרנו לפני שנים, כענקית הספרים אשר ממנה אפשר להזמין כל דבר כמעט שמישהו הוציא תחת ידו. המחירים זהים לשאר החנויות, כאשר משלוח לישראל אינו זול כמו שתי החנויות האחרות, וכשחושבים על זה, אם אמזון כל כך גדולים, למה הם צריכים אותנו? למה שלא ננתב את הכוח הצרכני שלנו למטרות נעלות יותר? המשיכו לקרוא על החנות הבאה והשאירו את אמזון לדינוזאורים.

מחירים בינוניים, משלוח יקר יחסית. ניתן לשלוח ספרים במתנה.

המהנה: Book Depository

החנות המקוונת Book Depository מזכירה במבנה האתר את BetterWorlBooks, כלומר נוחה וקלה להתמצאות ועם שירות לקוחות מצויין.

החנות נוחה לגלישה ולהמצאות, ובנוסף אתם יכולים להרגיש אחד מהחבר'ה כאשר אתם מביטים במפה האינטראקטיבית ולהבין שמדובר בתמונה גדולה הרבה יותר: מה אחינו בעולם קונים ומה הם קוראים. אתם חייבים להביט: http://www.bookdepository.co.uk/live

המשלוח מהחנות לישראל ולכל העולם הוא חינמי, אך מחירי הספרים יקר יותר.

סיכום:

בכל חנות מקוונת תוכלו לרכוש את הספרים באמצעות כרטיס אשראי הפתוח לקנייה בחו"ל, וכן תוכלו להצטרף למועדון החברים ולקבל מהם חדשות ועדכונים לכתובת המייל.

עבור סל פריטים של שלושה ספרים חדשים זהים, באותה הוצאה לאור ואיכות הדפסה, התוצאות היו כמעט זהות: כל סל קניות עלה כ-58$ עם 2$ לכאן או לכאן.

את הסקר הזה אני עורכת כל פעם לפני קנייה מרוכזת, ומגלה שכאשר המחירים זהים (והם אכן כך), אני מעדיפה לקנות אותם באתר BetterWorldBooks וכך להרגיש שאני צרכנית עם מודעות חברתית וסביבתית.

אתם מוזמנים להוסיף את חוויותיכם מהקניה כאן, למקרה ששכחתי משהו.

אתר בקבוק שמח להגיש לכם מידע זה – הכל על ספרות וספרים.

אני מתכוונת לשחרר פה אזהרת קריאה חמורה. קיראו על הטענות שלי כלפי הספר "פעמון הזכוכית" כאן.

אזהרת קריאה חמורה : יש להרחיק ספר זה מקוראות עם נטיה לדיכאון.

המצב היה כל כך חמור כל ש: א. לא הצלחתי לסיים את הספר. ב. שמחתי שלא הצלחתי לסיים אותו. ג. וכל זה לו בשביל לשמור על עצמי.

ואולי הייתי צעירה מדי בשביל לקרוא את זה?

ואולי זה מסוג הספרים שאפשר לתת לקרוא אותו רק לנשים שסגורות על עצמן שאינן במקום שיכול להתערער, או בכזו חוסר מודעות ששום ספרות דאונרית לא תצליח להזיז?

יש לי המלצה בשבילכם (ואולי יותר נכון בשבילכן). רציתם לקרוא את "פעמון הזכוכית"?

ותרו על זה. יגידו "דיוקן של אישה", "דיוקן של סופרת ושל תקופה" – עזבו אתכם.

עדיף שתקראו כמה שירים שלה, ולא אחד אחרי השני. מומלץ לאכול בין שיר אחד למשנהו ולהיזהר מבקבוקי חלב…

ואם אתם מעוניינים לקרוא שירה שהיא כן עם נטיות כאלה אבל כן יודעת לצחוק על זה – תעברו לקרוא את דורותי פארקר.

את "אדון החצר" קיבלתי מבן זוגי, לא כמתנה אלא כהלוואה. אחד מהספרים היותר טובים שלו, אחד מ"הבסדר-אבל-לא-אקרא-שוב-ולא-אמליץ-לחברי"…

מה שבטוח לגבי "אדון החצר" – היא אגיש לגביו אי אפשר להשאר. סוג ספרים כזה, שתמיד יהיה אפשר לפתוח אודותיהם בדיון סוער. תלוי כמובן, אם יש לך עם מי.

הביקורת אודותיו נחצתה לשניים. 76 חברות הוצאה לאור דחו אותו, ולמרות שנכתב בארה"ב בשפה האנגלית, פורסם לראשונה בצרפת. אבסורד.

איכשהו, הספר מצליח לחצות עצמו לשניים.

החלק הראשון העשוי היטב (אליו אמשיך לחזור בחלומות, מחשבות ועוד קוגניציות חולפות) המתאר את ילדותו של ג'ון קלטנברונר בחווה – את חדוות העשייה והאוטודידקטיות.

החלק השני מתאר באופן חוזר על עצמו עד כדי העלאת גירה את "הדרדרותה של העיירה ושל יושביה". לי זה לא עבד.

אני לא מדלגת על דפים בימים רגילים שלי – כמעט מתוך עיקרון – אבל כאן ניסיתי לעבוד על עצמי. רוצים לדעת איך? כי זה נמוך…

אם הספר נפל מידי, בחציו השני כמובן, פתחתי אותו בלי לבדוק היכן הייתי קודם. המשכתי בקריאה כרגיל, ולא הרגשתי שום הבדל.

כשחושבים על זה, זה יכול להיות אחלה של מדד לספר (אחד מתוך רבים).

כיצד הספר "שירה" מאת ש"י עגנון משך אותי לתוך רחובות העיר ירושלים ולמה, למרות שהוא היה ארוך ולא קל, נהניתי ממנו ומצאתי בו ערך מוסף.

מדובר ביצירתו האחרונה של ש"י עגנון, שפורסמה לראשונה לאחר מותו. אחרי קריאה ראשונה בספר אפשר כבר להבין מדוע דחה אותה לסוף…

כל הדמויות יחד יצרו עלילה שנראה, במחשבה ראשונה, שמטרתה "לעייף".

ליצור אי ודאות בקורא – אם מדובר במצב הבטחוני הרעוע של שנות החמישים בירושלים, אם חוסר הוודאות לגבי התקדמות באם ישנה בינו, מנפרד הרבסט (אדם נשוי ואב, חוקר מנהגי קבורה בימי הביזנט) לאחות ביה"ח, שירה.

לא סתם קראתי והתעוררתי פעמים אין סוף במהלך הקריאה. תחושה של חושך. חושך ואור, וחוזר חלילה.

חברתי הטובה, שירה, קרויה על שמה של הגיבורה (ואולי היא אינה הגיבורה? נקודה למחשבה). אני חושבת שאני יודעת מה לקנות לה ליום ההולדת. מדהים אותי איך שירה בעצמה עוד לא קראה מעולם את ספר מדהים שכזה – ספר שכל כולו כמו קורא לה: "Read Me"!

ללא ספק, הספר הכי משמעותי שקראתי השנה. יצירה שמזמן הפסיקה להיות רק בגדר יצירה, ונכנסה לי מתחת לעור.

אני לא חושבת שאוכל להפריז במילים לגבי שאלימר הליצן. ואני לא מדברת מתוך חיבה או הערצה גדולה לסופר סלמאן רושדי (והאמת, בכלל לא).

אבל אני יודעת להפריד בין יצירה למחבר שלה.

הספר הזה ערבב אצלי מציאות ובדיון ברמה שהתחלתי לחשוש לבריאותי.

אפילו הייתה לי תחושה כאילו הכרתי (או שאני מכירה) את הדמות הראשית, היא שאלימר.

לביתי הקטנה רציתי לקרוא "אינדיה", על שם בת השגריר האמריקאי בהודו.

כשביקרתי בקברו של מהטמה גנדי, עליו השלום, דיברתי עם משפחה שביקרה שם איתי. סיפרתי לי להם על הרעיון, והם נורא התלהבו.

שאלתי איך קוראים לבן שלהם, והוא ענה לי, חצי מבוייש אך גאה: "שאלימר".

כשהחלפתי את הספר תמורת "על הכתיבה", השבעתי את המוכרת לא למכור אותו לכל אחד.

"תשימי לב למי את נותנת אותו", ביקשתי באנגלית רועדת. היא הביטה בי במבט עמוק והודתה לי. כנראה גם היא, כמוני, נושמת ספרות.

"ההמצאה של מורל", מאת אדולפו ביו קסארס, הינו ספר מיוחד מכמה נקודות מבט. אהבתי מאוד – קיראו מדוע.

בואו נתחיל ב"למה בכלל קניתי אותו". כלומר, 69 ש"ח על ספר במידות שיותר קטנות מחצי פיתה? ובכל זאת, נשכתי את הלשון וקניתי. ואני מרוצה עד מאוד.

ספר יוצא דופן – בדרך הלירית בה הוא מנוסח, בתכנים העולים ממנו.

בזכות העובדה שמדובר בטקסט שהוא בין "ממואר" לבין "ספר מואר". לרגע אחד הוא כמעט ביו-טכנולוגי, ברגע אחר הוא נבואי, ורגע אחר הוא פשוט אישי וכן.

הוא ספר שמדבר על ספרות – אז אל תתבלבלו ממי שמנסה לומר לכם אחרת. הוא ספר שמודע לעצמו ולז'אנר ממנו הוא בא.

לא סתם ההקדמה נכתבה על ידי לא אחר מחורחה לואיס בורחס!

סטיבן קינג בספר חובה למי שמתכנן אי פעם להחזיק עט ולא בשביל לגרד איתו בגב.

קראתי את הספר הזה כשהייתי בנפאל. החלפתי אותו תמורת ספר אחר ששווה מאוד שאכתוב עליו כאן, שאלימאר הליצן.

באותם ימים הייתי חולה, והציקו לי מחשבות בדבר העובדה שאני לא מממשת את עצמי בתחום הספרות (תחושות שהולכות לשוב כל תקופת מה).

לפעמים רק השורה הראשונה קובעת, לפעמים כבר העטיפה (גם על זה אכתוב, מבטיחה!). והספר הזה מתחיל בלא פחות משלוש הקדמות (!).

כבר אז הבנתי שמדובר במשהו טיפה אחר.

זה הספר שבזכותו אני נמצאת כאן, בגלגול הנוכחי שלי כמנהלת בלוג.

זה הספר שאיפשר לי לא לוותר לעצמי. לכתוב, לכתוב ושוב לכתוב – ולא למהר להראות לאחרים. להישאר עם מה שכתבתי קצת לבד. לנוח עם הטקסט, להכיר אותו, על המגרעות שלו ועל המקומות בהם הוא ממריא.

(הגעתי ל-125). תסלחו לי?

הלדור לכסנס הוא הסופר האיסלנדי הראשון שהכרתי. ויש עוד, חבר'ה, יש עוד. הארצות הנורדיות הביאו לנו מטען רב, חוץ מויקינגים, אסדות נפט ודגים. קראו כאן סקירה קצרה ומשעשעת אודותיו.

טיפה ביוגרפיה

הסופר הלדור לכסנס (Halldór Laxness, 1902-1998) נולד ברייקיאוויק, איסלנד. בניגוד לעיסוק החוזר שלו בנושא הדגה הצפונית, אביו עסק בחקלאות. הלדור עצמו עזב את עיר מחצבתו והחל להסתובב באירופה, כמו לא אחת מהדמויות עליהן כותב. הוא כתב לאורך כל שנות חייו (במהלכן התגורר באירופה פלוס גיחה לארצות הברית).
בשנת 1955 הוא הוכתר בתור זוכה פרס נובל לספרות – לאחר שלוש שנים בהן היה מועמד לפרס. היו שהרימו גבה על הזכיה – ביחוד מסיבות פוליטיות (ובינינו, היה אי פעם זוכה או זוכת נובל שלא היו טענות כלפיו? ע"ע אובמה) – אך הזכיה עברה ללא תקלות.

מה לי ולאיסלנד?

המצחיק הוא שאז דווקא לא היה כלום. בכלל לא ידעתי שאחי יתחתן תוך כמה שנים עם חברה נורבגית ושמאותו היום חיי יהיו שזורים (טוב, עם מעט פחות פאתוס), בעולם המיתוסים הסקנדינביים, עולמו של ת'ור, אודין ולוקי.

הכרתי את הלדור לכסנס, או יותר נכון – את כתיבתו, כאשר הייתי בת 22. עד אז הספרות המתורדמת שקראתי הייתה אך ורק מאנגלית. זה היה (הו, הנוסטלגיה) כאשר התחלתי את שנתי הראשונה בתואר. התחושה מסביב הייתה של לחץ (תתפלאו – גם בלימודי ספרות יש לחץ כלשהו – ומדובר בעומס קריאה. מבחינתי זה מיוחל, אבל לא כולם הסכימו איתי וגם היו כאלו שלא עמדו בעומס). רשימות קריאה "מכאן ועד להודעה חדשה", סטודנטים מסתובבים עם כרך של דולי סיטי ביד ומפספסים את השורות החשובות.

לא השתתפתי במהומה הזו. את דולי סיטי קראתי, נכון, וכן את כל שאר הספרים ברשימה. אבל היה לי זמן – ועשיתי כך שיהיה לי זמן, לקרוא ספרים נוספים. קראתי בספר באחת ההפסקות, צוחקת לעצמי (זה בעצם הדבר שאני הכי אוהבת לעשות), בעוד אחד ממכרי מהחוג התפרץ, מופתע, לתוך בועת הקריאה שלי בהכרזה – "מה, יש לך זמן למשהו שהוא לא דוסטויבסקי?"

לספרו של לכסנס "גם הדג ישיר",התחברתי מיד. הרעיון כל כך קסם לי – חיים על פני מזח, סבך דיג אשר יחד עם סבתך מנהל בית הארחה אשר בו מתאכסנים דיירי קבע ותיירים, ובתוך כל זה אתה צריך למצוא לעצמך את הדרך. יש הומור דק ומדויק שלכסנס הצליח לזקק והוא משתמש בו בספר הזה (יותר מאשר בספרו "תחנת האטום", לדוגמה). הוא מצליח לתפוס את האיכויות של ילד-בן-17, את הרגישות של בן בלי הורים (אבל כן עם דמויות אוהבות ותומכות), ויותר מכך – הוא מצליח לספר בלי להשתפך – לזה אני קוראת דיוק. הוא הצליח ליצור דמויות מאופקות אבל מרנינות. זה תמיד ההומור.

כשקראתי את לכסנס חשבתי על וונגוט, וכשאני חושבת על וונגוט אני תמיד מרוצה.

ויש עוד – כבר אמרתי?

אני רואה עתיד גדול בספרות הסקנדינבית. אולי המרחק משם לישראל איננו גדול כפי שנדמה לנו. אני משוועת לעוד טקסטים ירוקים (אני לא יודעת למה, אני תמיד מדמיינת אותם בירוק), טבולי ים ודגה ומשופעי היסטוריה עשירה - בלי עין רעה.