קווי המתאר של כף הרגל משורטטים בהבלחי צבע אדום גסים, מעידים על התפוגגותם. כפות הרגליים שתיהן כמתמוססות ונעלמות אל תוך הרקע השחור, מותירות אחריהן דבר-מה אחד ברור, משורטט בחדות: התג המשתלשל מן הבוהן וחותם המוות.

מאת: טלי קורל

עיצוב כריכת הספר שגיאות קטנות מתעל את תודעתנו אל המיתה, אל האבדן ואל אמת הווייתנו אותה אי אפשר לשכוח או למחות.

בנג'מין בלאק רוצה שנאמין שזהו "רומן פשע". בוודאי, הלובן החד של תג המוות מעיד על כך ללא עוררין.

התובנות והשאלות למולו צפות ככתובות מראש בדמיוננו המשותף, מכות בחדוּת במצח בבנאליות שלהן: רצח התרחש.

מי רצח והיכן. מתוך אילו מניעים. מי המרוויח מכך. מי עוד ימות וכיצד. אם תוכל האמת להתגלות. ובאיזה מחיר.

וישנן האסוציאציות המוחשיות, הדימויים הקרים, הכבדים: רגעי המוות, אין-אונים, חוסר-משמעות, ריק וגופות חלולות מנשמה או מרצון, איברים ורקמות רופסים, דמומים ללא שם או תכלית מתחת לסדין לבן סטרילי או תחת האדמה הטחובה בבור שנטמן זה עתה, או לפני שנים רבות.
שמות שעתידים להשכח ושמות שנשכחו כמו לא היו מעולם. כמו דמויותיהם לא חלפו בעולם הזה, ולנו אין צל של ידיעה על – אודותיהם, צל של רצון לחקור את חייהם וגורלם. ומדוע לנו?

הם מעולם לא היו עבורנו לא כלום ושום דבר. אנו מסתפקים באהבת עצמנו, בתכנון אסטרטגיית הישרדות נוחה, נהנים מטעמם של החיים האלה, כאן ועכשיו. ודי לנו בכך.

אך לא די בזאת לקוורק, שעבורו החיפוש אחר נסיבות מותה של גופה מסוימת, אחת מבין הגופות הרבות מספור שעוברות תחת ידיו המיומנות במשרתו כפתולוג בכיר בדבלין, הוא בבואה לחייו שלו.

למוות יש משמעות לא פחותה מלחיים, בעיני קוורק, ואותה מוטל עליו לגלות – ממניעים שהוא עצמו לא מבינם. גופתה של כריסטין פולס נצרבת בזיכרונו מטעמים שנבין רק עם חלוף הדפים.

באמצעות מסעו הוא מגשים את התאווה שמעוררת בו עבודתו: גילוי התעלומה שחובה לפענחה, את הסיבות למיתה שרק הגופות עצמן יודעות, ובשלמותן טמנו אותן לנצח בממלכת המוות. הממלכה שבה קוורק מוצא את הזדהותו העמוקה ביותר.

שביל הפירורים שמותירה אחריה התעלומה ואותם מגלה קוורק בהדרגה, מציבים בפנינו אינספור רמזים מטרימים של מוות ואכזריות, של משהו נורא העתיד להתרחש. או של משהו נורא שהתרחש זה מכבר.

דיליה, אשתו לשעבר של קוורק, היפהפייה השחרחורת, מזכירה בשמה את "דליה השחורה", וכשקוורק חוקר את גיסו בנוגע למותה של כריסטין פולס, אני מהרהרת ברצח המזוויע של אליזבת שורט שאירע בסוף שנות הארבעים, בגופתה המבותרת וברוצח שלא נתפס מעולם.

דם אדום מטפטף מבין דפי הרומן, כמו טיפות הגשם של החורף הקר באירלנד ובארצות הברית. היכן שקוורק יהיה, ולאן שלא ינוס, הקור והדם ירדפוהו, והשלג ספק יסתיר ספק יאיר את הכול.

שגיאות קטנות מאת בנג'מין בלאק (ג'ון באנוויל)
Christine falls, 2006

מאנגלית: סמדר מילוא
367 עמודים, הוצאת עם עובד, 2010

קיראו עוד: ביקורות ספרים

"להזכר בספר הראשון שקראתי זו משימה לא פשוטה" (טלי, 22, סטודנטית).

"עליי לנבור במסדרונות הזכרון החשוכים ולהגיע עד לגיל שש או שבע!

משום מה ספר שזכור לי שעיינתי בו בתאוותנות וסקרנות של חתול הוא מעשיות ענקים שהפנט אותי והפחיד אותי באחת. בסיפור היה טוויסט של גילוי סוד, ובכל פעם שדפדפתי בדפים הסתקרנתי מחדש לגבי הגילוי.

למרות חיפושים רבים ופשפושים בזיכרון אני לא זוכרת את שמו של הספר – אני זוכרת שזו כנראה הייתה מעשייה אחת מבין כמה שאוגדו בו.

במרכזה עמד הילד באינטראקציה כלשהי עם הענקים והסוד שהתגלה בסוף היה מאוד חינוכי – וגם אותו אני לא זוכרת! האיורים אגב היו מדהימים וכללו תמונות תקריב של פרצופי הענקים וכן תמונות של הילד מהלך ביער. יהיה מעניין אם מי מהקוראים שותף לחווייתי ויודע באיזו מעשייה מדובר."

איך מצטרפים לפרוייקט? איפה יש עוד? פרויקט הספר הראשון שלי

בקבוק – האתר השלם על ספרות: ספרות עברית, ספרות מתורגמת, ביקורת, ספרים וסופרים – הכל במקום אחד.

העולם המודרני עשיר ועמוס בסמלים – פונטיים, שמיעתיים, ויזואליים, רגשיים. בכל מקום שנפנה אנו מוקפים במסרים תקשורתיים, בפרסומות בטריגרים לרגשות ולרצונות. איפה נכנסת הקריאה?

אתרי אינטרנט, הטלוויזיה, הקולנוע ועולם הפרסום בכללו מקיימים קשר תמידי עם עולם הספר – גם מי מאיתנו שלא קוראים כלל או קוראים לעיתים רחוקות, מודעים לרבי-המכר, לספרים הפופולריים ביותר ואלו שמעוררים את העניין הרב ביותר או הדיון התקשורתי האינטינסיבי ביותר. קיראו כאן על ספרים מומלצים.

רבי-מכר עומדים כמוצר לכשעצמו, יחד עם מוצרים אחרים אותם אנו צורכים כחלק אינטרגלי בחיינו – ואולם מוצר זה, כשמו כן הוא, מעיד על תעשייה שלמה מאחוריו ולאו דווקא על איכותו.

קריאה בספרים שמיוצרים מתוך אינטרס להיות רבי-מכר יש בה מן הפאסיביות המנטלית והפרוזאיות, אך אולי על רקע תרבות המוצפת מסרים מהירים וקצרים, קריאה כזו היא בגדר בנאליות הכרחית?

האינטרנט והרשתות החברתיות הוירטואליות מקדמות ומנציחות חוסר-סבלנות ותפוקה מיידית על רקע אינטראקציות אינטנסיביות. אתרי שיתוף הקבצים ברשת, גם הם מעניקים את התחושה של תגמול מאוד מהיר על זמן המתנה מאוד נמוך.

לכן באופן טבעי, אם אנחנו לומדים שאין טעם ב"בזבוז" זמן על תקשורת אנושית, למה שנבזבז או נשקיע את זמננו בקריאה – פעילות שדורשת יוזמה, התמדה, רצינות וראש פתוח?

ואכן מחקרים מהעשורים האחרונים מראים כי דווקא במדינות מפותחות, בעלות אוריינות גבוהה בקרב רוב האוכלוסייה, יש נטייה לפיתוח מה שמכנים "אנאלפבתיות משנית" – ליקויים חלקיים ביכולות הקריאה והכתיבה שלנו, פשוט משום שהתרבות דוחקת את הפלטפורמות לשימוש בהן הצידה מאיתנו.

אז נכון, אמרנו שיש רבי-מכר וגם לא נשכח את המגזינים הפופולריים והעיתונים היומיים. אך מול אלה, רובנו מפחיתים בשימוש אף בהם, מתוך העדפה לביטוי וקריאה במסרים מיידיים, ברשת או בסלולרי.

אותם המחקרים מעלים למעשה את ההשערה כי ילדים, צעירים ואף בוגרים הגדלים ומתפתחים בעולם כזה של מסרים מיידיים, מאבדים את היכולות הבסיסיות לתקשורת מורכבת יותר ולהתמודדות עם מסרים רב-רבדיים. קיראו עוד על ספרי ילדים.

אין כמעט ויכוח על חשיבות הקניית יכולות אורייניות – של קריאה ושל כתיבה – החל מגיל צעיר.

ילד שלומד לקרוא שירים וסיפורים מתוך ספרים, תוך התנסות בכתיבה, מעשיר את אוצר המילים שלו, את יכולת החשיבה המופשטת (דימויים, אנלוגיות, צורות) והפרקטית (שיח על פעולות, יחסים בין-אנושיים, התחשבות ברגשות האחר) ומקבל כלים לתרגום מחשבותיו למגוון רחב של אופנים; כלים הכרחיים להשתלבות בחברה המודרנית המערבית.

בחברה זו, מי שחסר יכולות אוריינות בסיסיות – לא יכול להשתלב כלל. אדם ללא נסיון בקריאה איננו יכול לנהוג, להבין פרסומות, לקרוא מכתבים, כתוביות תרגום, הנחיות ורכיבים על מוצרי-בסיס, ובטח שלא ללמוד במוסד אקדמאי המניח מראש יכולת קריאה.

העולם המערבי הוא עולם טקסטואלי – מי שאיננו בעל יכולות קריאה עולם כזה יהיה זר לו: העצמים הנושאים כתובות, אבחנות והכוונות נהפכים לבליל של סמלים סתומים המביאים לתחושה של חוסר התמצאות, זרות ובדידות.

ערכה של קריאת ספרים בפרט מתבטאת ומתוגמלת במערך היחסים האנושיים בעולם החברתי: בכל מקום בחיינו אנו מותירים חותם, את הרושם של מי שאנחנו.

קריאת ספרים ורכישת ידע הינם דרך אחת מיני כמה לעיצוב אופיינו והרחבת יכולות תפישתנו את החיים. ככל שאנו צוברים יותר נסיון בקריאה של ספרות, סיפורת וכן שירה, כך מתרחב העולם המילולי והרגשי שלנו, באמצעות ההזדהות והכרתם של עולמות שונים, עמוקים ומורכבים.

עם המטען הזה אנו מתבטאים במצבים פשוטים ומורכבים גם יחד – עם חברינו והורינו, בני זוגנו לחיים, בבית הספר, באוניברסיטה, בראיונות קבלה לעבודה או לימודים, בכתיבת עבודות, בהתנהלות מול קרובים או בכירים מעלינו ובעולם החברתי בכלל.

התנסות בקריאה הינה דרך יצירתית להעשרת יכולות השיווק העצמי שלנו – במקרים רבים, אדם בעל נסיון עשיר בקריאת ספרים ובלמידה הוא גם בעל יכולות תקשורת גבוהות יותר, בעל יוזמה, יצירתיות ויכולת לחבר בין ידע על עניינים אקטואליים ואינטלקטוליים לבין סיטואציות יומיומיות – ואדם כזה מותיר חותם בולט וייחודי למול מי שחסר את התכונות הללו, שהינן לא רק טבעיות כי אם נרכשות על ידי מידה בריאה של קריאת ספרים.

חולים על אינטרנט? למה שלא תקראו על הזמנת ספרים באינטרנט?

אני מתכוונת לשחרר פה אזהרת קריאה חמורה. קיראו על הטענות שלי כלפי הספר "פעמון הזכוכית" כאן.

אזהרת קריאה חמורה : יש להרחיק ספר זה מקוראות עם נטיה לדיכאון.

המצב היה כל כך חמור כל ש: א. לא הצלחתי לסיים את הספר. ב. שמחתי שלא הצלחתי לסיים אותו. ג. וכל זה לו בשביל לשמור על עצמי.

ואולי הייתי צעירה מדי בשביל לקרוא את זה?

ואולי זה מסוג הספרים שאפשר לתת לקרוא אותו רק לנשים שסגורות על עצמן שאינן במקום שיכול להתערער, או בכזו חוסר מודעות ששום ספרות דאונרית לא תצליח להזיז?

יש לי המלצה בשבילכם (ואולי יותר נכון בשבילכן). רציתם לקרוא את "פעמון הזכוכית"?

ותרו על זה. יגידו "דיוקן של אישה", "דיוקן של סופרת ושל תקופה" – עזבו אתכם.

עדיף שתקראו כמה שירים שלה, ולא אחד אחרי השני. מומלץ לאכול בין שיר אחד למשנהו ולהיזהר מבקבוקי חלב…

ואם אתם מעוניינים לקרוא שירה שהיא כן עם נטיות כאלה אבל כן יודעת לצחוק על זה – תעברו לקרוא את דורותי פארקר.

"ההמצאה של מורל", מאת אדולפו ביו קסארס, הינו ספר מיוחד מכמה נקודות מבט. אהבתי מאוד – קיראו מדוע.

בואו נתחיל ב"למה בכלל קניתי אותו". כלומר, 69 ש"ח על ספר במידות שיותר קטנות מחצי פיתה? ובכל זאת, נשכתי את הלשון וקניתי. ואני מרוצה עד מאוד.

ספר יוצא דופן – בדרך הלירית בה הוא מנוסח, בתכנים העולים ממנו.

בזכות העובדה שמדובר בטקסט שהוא בין "ממואר" לבין "ספר מואר". לרגע אחד הוא כמעט ביו-טכנולוגי, ברגע אחר הוא נבואי, ורגע אחר הוא פשוט אישי וכן.

הוא ספר שמדבר על ספרות – אז אל תתבלבלו ממי שמנסה לומר לכם אחרת. הוא ספר שמודע לעצמו ולז'אנר ממנו הוא בא.

לא סתם ההקדמה נכתבה על ידי לא אחר מחורחה לואיס בורחס!

סטיבן קינג בספר חובה למי שמתכנן אי פעם להחזיק עט ולא בשביל לגרד איתו בגב.

קראתי את הספר הזה כשהייתי בנפאל. החלפתי אותו תמורת ספר אחר ששווה מאוד שאכתוב עליו כאן, שאלימאר הליצן.

באותם ימים הייתי חולה, והציקו לי מחשבות בדבר העובדה שאני לא מממשת את עצמי בתחום הספרות (תחושות שהולכות לשוב כל תקופת מה).

לפעמים רק השורה הראשונה קובעת, לפעמים כבר העטיפה (גם על זה אכתוב, מבטיחה!). והספר הזה מתחיל בלא פחות משלוש הקדמות (!).

כבר אז הבנתי שמדובר במשהו טיפה אחר.

זה הספר שבזכותו אני נמצאת כאן, בגלגול הנוכחי שלי כמנהלת בלוג.

זה הספר שאיפשר לי לא לוותר לעצמי. לכתוב, לכתוב ושוב לכתוב – ולא למהר להראות לאחרים. להישאר עם מה שכתבתי קצת לבד. לנוח עם הטקסט, להכיר אותו, על המגרעות שלו ועל המקומות בהם הוא ממריא.

(הגעתי ל-125). תסלחו לי?

ממתי נוהגים בני אנוש להדפיס את הגיגיהם על נייר? קיראו על הדפסת הספר הראשון ועל הוצאות לאור בישראל ובחו"ל.

צעדים ראשונים

תעשיית הדפוס עברה מהפכות רבות החל מהמאה התשיעית בסין שבה הוצא לאור הספר הראשון בטכניקת הדפוס דאז – מגילה בודהיסטית בשם "סוטרת היהלום".

במאה החמש-עשרה יוהאן גוטנברג שידרג את שיטת הדפוס לכזו שמתמקדת בייצור אותיות מתכת ואופן הטבעתן על הנייר (כשהספר הראשון שהודפס בטכניקה זו היה התנ"ך בתרגום לטיני).

אחד הביטויים של מערכת הדפוס דאז היה כלי קיבול לפרופגנדות דתיות כהוצאת "אינדקס הספרים האסורים" על ידי הכנסייה הקתולית במאה השש-עשרה, והוצאות האנציקלופדיות הצרפתית, הבריטית והאמריקאית הגדולות במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה.

בהוצאות לאור תמיד נקשרה יוקרה בשל היותן תיווך בין הקהל המשכיל לבין מרב הידע האנושי, מה שלמצער העמיק הבדלי מעמדות -  משכילים ועשירים רכשו ביוקר מההוצאות הגדולות, כשההמונים נאלצו להסתפק בבידור שהודפס על נייר זול וצהוב (מקור המונח "צהובונים") או ברומנים שבלוניים שנמכרו בזול.

האגדה מספרת שבתחילת שנות השלושים של המאה העשרים, מוציא לאור אנגלי צעיר בשם אלן ליין חש מתוסכל מההיצע ה"ספרותי" שפוזר למכביר בתחנות הרכבת שבהן עבר, והחליט לתווך בין ספרות יפה לבין הקהל הרחב – מה שהוביל לייסוד הוצאת פינגווין המפורסמת בשנת 1935.

עד ליום זה הוצאה זו מפרסמת ספרות מתורגמת מן הקאנון הקלאסי וכן רבי מכר, במחירים השווים לכל כיס. בכך היא מהווה מתחרה רצינית להוצאות ספרים גדולות אחרות המשווקות את אותם ספרים וספרים אחרים במחירים "סטנדרטיים" הגבוהים בהרבה.

ואצלנו?

בישראל, ההוצאות לאור הראשונות התחילו את פועלן מתוך שאיפה ציונית מובהקת לחזק את התרבות והשפה העברית אך במקביל גם להציג לקהל הישראלי את הספרות היפה העולמית.

בין ההוצאות הראשונות ניתן למנות את הוצאת ספריית פועלים (1939), מחברות לספרות (1940), הקיבוץ המאוחד (1940), עם עובד (1942) וכתר (1958).

בהקשר הציוני אפשר לציין את ספריית פועלים שנוסדה כבית ההוצאה של תנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, ואת הוצאת הקיבוץ המאוחד שהתמקדה בספרות ידיעת הארץ, בציונות ובסוציאליזם. ברוח המזכירה את כוונתו של ליין, הוצאת עם עובד נוסדה ביוזמת ברל כצנלסון ויועדה במוצהר לציבור הפועלים.

למול האידיאליזם העומד בשורשי מפעל ההוצאות לאור, נשאלת השאלה הטריוויאלית בתקופתנו לגבי עתידן של ההוצאות בדפוס.

כשהסצנה התרבותית שוקקת בלוגים, אתרים אישיים ופורטלים המספקים פלטפורמות להוצאה לאור עצמית במחירים סמליים, התחושה הרווחת היא שהיוצרים מבינינו כבר לא זקוקים לתיווך המודפס, המייצג איזשהו שריד לאליטיזם וסלקציה.

הוצאה לאור בעידן הרשת

מהי אפוא נחיצותה של ההוצאה לאור בצורתה הקלאסית והקונבנציונלית בעידן הרשת?

האתרים המציעים שירות הוצאה עצמית מדגישים כי "לא צריך להיות סופר או משורר" בכדי להוציא ספר – הצהרות שמעלות שאלות באשר לעתיד איכות התוכן הספרותי הישראלי.

ובעניין ההוצאה ברשת למול הדפוס – הוצאות לאור הבחינו בתחרות המסתמנת, והחלו ביוזמות לאיתור יצירות נבחרות ברשת על מנת לפרסמן בדפוס – מה שזימן התעניינות ושיתוף פעולה מלא מצד הכותבים, שכנראה עדיין רואים בהוצאת-דפוס בימה יוקרתית יותר.