הגיע הזמן לומר את זה. "האריה שאהב תות" הוא אחד מספרי הילדים הבעייתיים שיש. זה לא מונע ממנו להיות רב מכר וספר אהוב ביותר. מה מצאנו בספר הזה? מה מצאו הילדים?

האריה שאהב תות – למה ילדים אוהבים את הספר?

א. המצלול

המילה תּוּת חוזרת על עצמה עשרות פעמים במהלך הסיפור דל היריעה. לילדים קטנים קל יחסית להגות את המילה (יותר קל מ"אמא", פחות קל מ"אבא"). במקום חרוזים (שבקושי יש, ועם זה אין לי בעיה בכלל), בחרה הסופרת לסיים את השורות באותה מילה:תּוּת. "פעם אחת הלכו ילדים קטנים לטייל ביער ההוא, ולילדים ההם היה תות. כי במקום שבו הם גרו ושממנו לטיול יצאו היה תות. וכשהם יצאו לטיול, אמא שלהם שמה להם בתיק האוכל תות, כדי שאם פתאום יהיו רעבים, יוכלו לאכול תות. הרבה תות". פשוט, בסיסי, קל. יצירתי? לא יותר מדי, אבל אין הכרח ליצירתיות בשום מקום.

ב. הויזואליות
תות הוא יופי של פרי. לא סתם אנחנו מאמינים בכך – הוא משדר בריאות, חשק, מתיקות, חושניות, טעם. זהו פרי שאהוב גם על ילדים (אפילו אלו שאלרגיים אליו עדיין אוהבים אותו), וגם על הורים. חשבו על אותו הספר, רק שהכותרת שלו היתה "האריה שאהב חסה". לא בדיוק אותו דבר, הא? להורים קל להתחבר לחיבה לפרי האדום האדום הזה (וכנראה גם לחברות התרופות, שנותנות לסירופים לילדים טעם דמוי תות על מנת שהילדים ישתו אותו).

הוסיפו לכך את העמודים הפנימיים לכריכה, אשר מורכבים מטפט לבן שעליו הדפסים של ארטיק אדום, ביצת עין, תפוח, בננה, פסטה, במבה, גזר – כל מה שילדים מכירים ואוהבים. אוכל בסיסי ופשוט, אוכל ש"בריא" לנו. אגב, זה העמוד האהוב על אחיין שלי, שמשתמש בו כקרקע פוריה להצגת הידע הוורבלי ההולך וגדל שלו. והעמוד האחרון, שכל כולו תות גדול, מצויר בידו האמונה של דני קרמן (שאגב, איוריו לספר זה אינו פסגת יצירתו לדעתי: חלקם מפחידים או פשוט לא נעימים).

למה הורים אוהבים את הספר?

כי הבן של החברים אוהב, כי הבת של השכנים. כי זה מדבק, בדיוק כמו כל טרנד אחר. אה, ואיך שכחתי. כי כתבה אותו תרצה אתר. כן, אותה תרצה אתר, בתו של אלתרמן המהולל. היצירתיות חייבת לעבור במשפחה, לא? מסתבר שלא.

אחת ולתמיד, למה אני שונאת את הספר הזה כל כך, למה אני נכנסת בו באופן אישי? מה כל כך דחוף לי?

בדיוק בגלל שהוא רב מכר, בגלל שאבות ואמהות וסבתות קונות את הסיפור הזה, "שיהיה בבית, הרי שמעתי עליו כל כך הרבה". אבל מה יושב בבסיס של זה? קנאה? חוסר הבנה? לא.

בגלל שהוא ספר בעייתי, עם גוונים של טיפשות, אטימות וקונפורמיות מהצד הכי מכוער שלה. כי אם הסיפור עוד איכשהו נסבל עד סופו, בעמוד 20 אנחנו מגלים שהאריה בכלל לא אוהב תות (שזו זכותו המלאה, ואין לי טענות נגדו), ו…: "ומאז הוא אוכל רק מה שאמא שלו מכינה, ולא רוצה דברים שאין, ושרק לילדים אחרים יש. הוא אוכל ביצה ולחם וגבינה לבנה, והוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש". חבר'ה, האמירה הזו, ואפילו היא לבדה, מהווה עילה מספקת בכדי לא להביא את הספר הזה לדפוס!

אני אחזור על הדברים, למקרה שמישהו לא איתי עדיין: "ולא רוצה דברים שאין" ו"ולא מתנהג כמו טיפש"– סליחה?! ומה רע בדיוק בלרצות דברים שאין? ומה בין טיפשות לבין הרצון, הכמיהה, התשוקה? תראו לאן האריה הגיע רק כי הוא בחר לרצות משהו שאין! הוא הגיע לגילוי של משהו חדש, אפילו על דרך האלימינציה. ועזבו אתכם ממטאפורות ומשלים. האם אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא ירצו דברים שאין? דברים שאי-אפשר? האם זו חשיבה נכונה להקנות לילד, ש"זה לא הגיוני לחשוב ככה" ו"מה קרה לך, ילד?".

דמיינו לרגע את העולם שלנו אם אנשים לא היו רוצים את מה שאין. כנראה שהיינו ממשיכים לצייר על הקירות, אם בכלל היינו מגיעים לשם. כן, החשיבה של תרצה אתר היא חשיבה של עידן האבן. יש בה יסוד בעייתי, יש כאן אמונות חולות. לאחיין שלי אני מקריאה את הספר עם עריכה משלי, תוך כדי. אני פשוט ממציאה את הסוף שנראה לי מתאים יותר, וזה כל פעם סיום אחר. אני תמיד עושה את זה בספרים שאני לא מסכימה עם הטקסט שלהם. אני חושבת שחשוב מאוד שכהורים, אנשי משפחה, חינוך ובכלל – חשוב שנפעיל את המסננת הזו – עם מה אני מסכימה? אילו ספרים אני מקריאה לילדים שלי?

באופן כללי, אני לא חובבת של מסרים בספרות. עזבו אותי ממסרים – יש לך מסר? תדפיס אותו על סטיקר לאוטו או על חולצה. את הזרם הזה הוביל לואיס קרול, באחד הדיונים של אליס עם המלכה (תחת הכותרת: פרודיה, הומור ואיגיון).

אבל נניח ויש מסר בספר, שאני צריכה לבלוע איכשהו, אז בואו לפחות ננסה שהוא לא יסתור את כל מה שאנחנו מאמינים בו! המאה האחרונה עומדת בסימן של מימוש עצמי, חיפוש אחר ה"אני" ומיצוי הפוטנציאל הגלום בנו. גם עם הגישה הזו יש לא מעט בעיות (הפסיכולוגים יספרו על זה כאשר ילדינו יגדלו ואנחנו נשלם הון על הבירור הפנימי שלהם), אבל לדעתי הגישה הזו בלתי נמנעת, ועדיפה על תרבות ה"קאסטות" אשר סוגרת אנשים בתוך מעמד חברתי סוציו-אקונומי בלתי ניתן להזזה, או על אחרים, שבויים בתוך קונבנציות מחשבתיות.

אני מעדיפה לשלם לפסיכולוג בשביל הבן שלי כאשר הוא מתלבט האם להיות אסטרונאוט או מטפל באומנות, מאשר להנחיל לו שאם אבא שלו משורר, אז גם הוא צריך להיות.

עשו טררם די גדול מגילוי ה'כתבים הסודיים' של תרצה אתר, בתור בתו של אלתרמן ובתה של רחל מרכוס. כעת, הטטרם הזה מתעורר שוב, בצאתו של קובץ סיפורים פרי עטה (שגם הוא נמצא בעזבונה והמתין עשרים שנה לגילוי) בכתבה נהדרת של צליל אברהם שהתפרסמה היום במדור הספרות של ידיעות אחרונות, היא בודקת את שני הקטבים – יוצרת מוכשרת או אדם עצוב שלא הצליח לצאת מכסות אדרתו של אביה.

אני לא מכריזה מלחמה על תרצה אתר בשום אופן. קראתי רק מעט משיריה ולא עשיתי דוקטורט על ספרי הילדים שלה. אבל מה שאני רוצה להגיד, ונדמה לי שזה כבר די ברור, הוא ש"האריה אהב תות" אינו יצירת מופת ואינו ראוי לקומץ מהתשבוחות שהוא זכה להן. איך לא ראו את זה המוציאים לאור ב"ידיעות אחרונות", אני לא יודעת; יכול להיות שהשם שלה היה חלק מהרעיון להדפיסו, ויכול להיות שעורכי ספרי הילדים ראו והתעלמו, יכול להיות שאפילו לא שאלו אותם – בתור מהלך כלכלי גרידא. זה מה שאני מנסה לספר לעצמי. עם מהלכים כלכליים אני יכולה להסכים (אני כועסת וזועמת אבל אני יודעת שספרים הם לא רק רומנטיקה ואידיאולוגיות אם בכלל), אבל עם שגיאות של עורכים, פחות. ואולי זה הכל ביחד. אחרי הכל, תרצה אתר.

לסיום, אני רוצה להפנות אתכם לשורה בשיר מקסים של של סילברסטיין, אחד מהיוצרים החשובים לדעתי בספרות הילדים של המאה העשרים (אגב, לא הכל כל כך ורוד, ע"ע "העץ הנדיב"): הכל יכול לקרות, ילד, גם מה שאי אפשר. ("תקשיב לכל האל ת-, ילד", מאת של סילברסטיין, מתוך "בקצה מדרכת הרחוב", תרגם לעברית בצורה משגעת ונאמנה למקור בני הנדל, אדם מוציאים לאור, ת"א, 1985).

הספר הראשון שאני זוכרת הוא 'אצבעונית' של הנס כריסטיאן אנדרסן. (אלה, 27)

בעיניי זהו סיפור נפלא על טוב, על אומץ, אמונה, אמת ואהבה. אצבעונית היא ילדה בגודל זרת קטנטנה שנחטפת מביתה על ידי קרפדה מזעזעת שרוצה לחתן אותה עם בנה, ומשם מתחיל סיפורה המתגלגל של הילדה.

אומנם היא מצליחה לברוח מהקרפדות, אך התלאות לא נגמרות והיא עוברת תקופה לא פשוטה של פחד, עצב ודלות.

למרות הקשיים נראה שהילדה ממשיכה להאמין עד שבסוף הסיפור נראה שמהותה הטוב עוזר לה לפגוש את הנסיך שלה ולחיות חיים מאושרים יותר.

אני זוכרת שהסיפור עשה עלי רושם מאוד חזק, והיום אני מבינה שזה נובע מכך שהוא מבטא המון רגש ותכונות אופי שיש לילדה הקטנטנה. מומלץ בחום.

איך מצטרפים לפרוייקט? איפה יש עוד? פרויקט הספר הראשון שלי

בקבוק – האתר השלם על ספרות: ספרות עברית, ספרות מתורגמת, ביקורת, ספרים וסופרים – הכל במקום אחד.

בג'ונגל, טרזן מצא אותי

לא הייתי כל כך מחובר לספרים דווקא, ובעיקר הייתי ממציא סיפורים משלי, אפילו מגיל שבע או שמונה… (נמרוד, 28, סטודנט לאדריכלות)

היו לי המון סיפורים בראש על ממלכות ושבטים והייתי מפתח אותם. אבל מה שאני כן זוכר ברקע בוודאות הם סיפורים של ז'ול ורן שאהבתי לקרוא וגם את סדרת סיפורי טרזן.

את טרזן מאוד אהבתי אבל זכור לי ספר אחד מבין הסדרה שהיה בו פרק שלם שהוקדש אך ורק לתיאור של מבנים של אמזונות בג'ונגלים.אף פעם לא אהבתי תיאורים ארוכים וזה היה קשה לי, ממש סיוט. טוב שהיו דברים אחרים בטרזן שאיזנו את זה!

איך מצטרפים לפרוייקט? איפה יש עוד? פרויקט הספר הראשון שלי

בקבוק – האתר השלם על ספרות: ספרות עברית, ספרות מתורגמת, ביקורת, ספרים וסופרים – הכל במקום אחד.

העולם המודרני עשיר ועמוס בסמלים – פונטיים, שמיעתיים, ויזואליים, רגשיים. בכל מקום שנפנה אנו מוקפים במסרים תקשורתיים, בפרסומות בטריגרים לרגשות ולרצונות. איפה נכנסת הקריאה?

אתרי אינטרנט, הטלוויזיה, הקולנוע ועולם הפרסום בכללו מקיימים קשר תמידי עם עולם הספר – גם מי מאיתנו שלא קוראים כלל או קוראים לעיתים רחוקות, מודעים לרבי-המכר, לספרים הפופולריים ביותר ואלו שמעוררים את העניין הרב ביותר או הדיון התקשורתי האינטינסיבי ביותר. קיראו כאן על ספרים מומלצים.

רבי-מכר עומדים כמוצר לכשעצמו, יחד עם מוצרים אחרים אותם אנו צורכים כחלק אינטרגלי בחיינו – ואולם מוצר זה, כשמו כן הוא, מעיד על תעשייה שלמה מאחוריו ולאו דווקא על איכותו.

קריאה בספרים שמיוצרים מתוך אינטרס להיות רבי-מכר יש בה מן הפאסיביות המנטלית והפרוזאיות, אך אולי על רקע תרבות המוצפת מסרים מהירים וקצרים, קריאה כזו היא בגדר בנאליות הכרחית?

האינטרנט והרשתות החברתיות הוירטואליות מקדמות ומנציחות חוסר-סבלנות ותפוקה מיידית על רקע אינטראקציות אינטנסיביות. אתרי שיתוף הקבצים ברשת, גם הם מעניקים את התחושה של תגמול מאוד מהיר על זמן המתנה מאוד נמוך.

לכן באופן טבעי, אם אנחנו לומדים שאין טעם ב"בזבוז" זמן על תקשורת אנושית, למה שנבזבז או נשקיע את זמננו בקריאה – פעילות שדורשת יוזמה, התמדה, רצינות וראש פתוח?

ואכן מחקרים מהעשורים האחרונים מראים כי דווקא במדינות מפותחות, בעלות אוריינות גבוהה בקרב רוב האוכלוסייה, יש נטייה לפיתוח מה שמכנים "אנאלפבתיות משנית" – ליקויים חלקיים ביכולות הקריאה והכתיבה שלנו, פשוט משום שהתרבות דוחקת את הפלטפורמות לשימוש בהן הצידה מאיתנו.

אז נכון, אמרנו שיש רבי-מכר וגם לא נשכח את המגזינים הפופולריים והעיתונים היומיים. אך מול אלה, רובנו מפחיתים בשימוש אף בהם, מתוך העדפה לביטוי וקריאה במסרים מיידיים, ברשת או בסלולרי.

אותם המחקרים מעלים למעשה את ההשערה כי ילדים, צעירים ואף בוגרים הגדלים ומתפתחים בעולם כזה של מסרים מיידיים, מאבדים את היכולות הבסיסיות לתקשורת מורכבת יותר ולהתמודדות עם מסרים רב-רבדיים. קיראו עוד על ספרי ילדים.

אין כמעט ויכוח על חשיבות הקניית יכולות אורייניות – של קריאה ושל כתיבה – החל מגיל צעיר.

ילד שלומד לקרוא שירים וסיפורים מתוך ספרים, תוך התנסות בכתיבה, מעשיר את אוצר המילים שלו, את יכולת החשיבה המופשטת (דימויים, אנלוגיות, צורות) והפרקטית (שיח על פעולות, יחסים בין-אנושיים, התחשבות ברגשות האחר) ומקבל כלים לתרגום מחשבותיו למגוון רחב של אופנים; כלים הכרחיים להשתלבות בחברה המודרנית המערבית.

בחברה זו, מי שחסר יכולות אוריינות בסיסיות – לא יכול להשתלב כלל. אדם ללא נסיון בקריאה איננו יכול לנהוג, להבין פרסומות, לקרוא מכתבים, כתוביות תרגום, הנחיות ורכיבים על מוצרי-בסיס, ובטח שלא ללמוד במוסד אקדמאי המניח מראש יכולת קריאה.

העולם המערבי הוא עולם טקסטואלי – מי שאיננו בעל יכולות קריאה עולם כזה יהיה זר לו: העצמים הנושאים כתובות, אבחנות והכוונות נהפכים לבליל של סמלים סתומים המביאים לתחושה של חוסר התמצאות, זרות ובדידות.

ערכה של קריאת ספרים בפרט מתבטאת ומתוגמלת במערך היחסים האנושיים בעולם החברתי: בכל מקום בחיינו אנו מותירים חותם, את הרושם של מי שאנחנו.

קריאת ספרים ורכישת ידע הינם דרך אחת מיני כמה לעיצוב אופיינו והרחבת יכולות תפישתנו את החיים. ככל שאנו צוברים יותר נסיון בקריאה של ספרות, סיפורת וכן שירה, כך מתרחב העולם המילולי והרגשי שלנו, באמצעות ההזדהות והכרתם של עולמות שונים, עמוקים ומורכבים.

עם המטען הזה אנו מתבטאים במצבים פשוטים ומורכבים גם יחד – עם חברינו והורינו, בני זוגנו לחיים, בבית הספר, באוניברסיטה, בראיונות קבלה לעבודה או לימודים, בכתיבת עבודות, בהתנהלות מול קרובים או בכירים מעלינו ובעולם החברתי בכלל.

התנסות בקריאה הינה דרך יצירתית להעשרת יכולות השיווק העצמי שלנו – במקרים רבים, אדם בעל נסיון עשיר בקריאת ספרים ובלמידה הוא גם בעל יכולות תקשורת גבוהות יותר, בעל יוזמה, יצירתיות ויכולת לחבר בין ידע על עניינים אקטואליים ואינטלקטוליים לבין סיטואציות יומיומיות – ואדם כזה מותיר חותם בולט וייחודי למול מי שחסר את התכונות הללו, שהינן לא רק טבעיות כי אם נרכשות על ידי מידה בריאה של קריאת ספרים.

חולים על אינטרנט? למה שלא תקראו על הזמנת ספרים באינטרנט?