קווי המתאר של כף הרגל משורטטים בהבלחי צבע אדום גסים, מעידים על התפוגגותם. כפות הרגליים שתיהן כמתמוססות ונעלמות אל תוך הרקע השחור, מותירות אחריהן דבר-מה אחד ברור, משורטט בחדות: התג המשתלשל מן הבוהן וחותם המוות.

מאת: טלי קורל

עיצוב כריכת הספר שגיאות קטנות מתעל את תודעתנו אל המיתה, אל האבדן ואל אמת הווייתנו אותה אי אפשר לשכוח או למחות.

בנג'מין בלאק רוצה שנאמין שזהו "רומן פשע". בוודאי, הלובן החד של תג המוות מעיד על כך ללא עוררין.

התובנות והשאלות למולו צפות ככתובות מראש בדמיוננו המשותף, מכות בחדוּת במצח בבנאליות שלהן: רצח התרחש.

מי רצח והיכן. מתוך אילו מניעים. מי המרוויח מכך. מי עוד ימות וכיצד. אם תוכל האמת להתגלות. ובאיזה מחיר.

וישנן האסוציאציות המוחשיות, הדימויים הקרים, הכבדים: רגעי המוות, אין-אונים, חוסר-משמעות, ריק וגופות חלולות מנשמה או מרצון, איברים ורקמות רופסים, דמומים ללא שם או תכלית מתחת לסדין לבן סטרילי או תחת האדמה הטחובה בבור שנטמן זה עתה, או לפני שנים רבות.
שמות שעתידים להשכח ושמות שנשכחו כמו לא היו מעולם. כמו דמויותיהם לא חלפו בעולם הזה, ולנו אין צל של ידיעה על – אודותיהם, צל של רצון לחקור את חייהם וגורלם. ומדוע לנו?

הם מעולם לא היו עבורנו לא כלום ושום דבר. אנו מסתפקים באהבת עצמנו, בתכנון אסטרטגיית הישרדות נוחה, נהנים מטעמם של החיים האלה, כאן ועכשיו. ודי לנו בכך.

אך לא די בזאת לקוורק, שעבורו החיפוש אחר נסיבות מותה של גופה מסוימת, אחת מבין הגופות הרבות מספור שעוברות תחת ידיו המיומנות במשרתו כפתולוג בכיר בדבלין, הוא בבואה לחייו שלו.

למוות יש משמעות לא פחותה מלחיים, בעיני קוורק, ואותה מוטל עליו לגלות – ממניעים שהוא עצמו לא מבינם. גופתה של כריסטין פולס נצרבת בזיכרונו מטעמים שנבין רק עם חלוף הדפים.

באמצעות מסעו הוא מגשים את התאווה שמעוררת בו עבודתו: גילוי התעלומה שחובה לפענחה, את הסיבות למיתה שרק הגופות עצמן יודעות, ובשלמותן טמנו אותן לנצח בממלכת המוות. הממלכה שבה קוורק מוצא את הזדהותו העמוקה ביותר.

שביל הפירורים שמותירה אחריה התעלומה ואותם מגלה קוורק בהדרגה, מציבים בפנינו אינספור רמזים מטרימים של מוות ואכזריות, של משהו נורא העתיד להתרחש. או של משהו נורא שהתרחש זה מכבר.

דיליה, אשתו לשעבר של קוורק, היפהפייה השחרחורת, מזכירה בשמה את "דליה השחורה", וכשקוורק חוקר את גיסו בנוגע למותה של כריסטין פולס, אני מהרהרת ברצח המזוויע של אליזבת שורט שאירע בסוף שנות הארבעים, בגופתה המבותרת וברוצח שלא נתפס מעולם.

דם אדום מטפטף מבין דפי הרומן, כמו טיפות הגשם של החורף הקר באירלנד ובארצות הברית. היכן שקוורק יהיה, ולאן שלא ינוס, הקור והדם ירדפוהו, והשלג ספק יסתיר ספק יאיר את הכול.

שגיאות קטנות מאת בנג'מין בלאק (ג'ון באנוויל)
Christine falls, 2006

מאנגלית: סמדר מילוא
367 עמודים, הוצאת עם עובד, 2010

קיראו עוד: ביקורות ספרים

חוטי המשפטים של היצירה :טוב נגד רוח הצפון" של דניאל גלטאואר, מתחברים למארג מופלא של הזדהות מיידית ועמוקה, פרוזאית אך מהפנטת וממכרת. טלי קורל מתכתבת ומסתמסת עד אובדן חודשים.

מאת: טלי קורל

לאורך המסע, גם כשהוא צפוי, פסיעה אחר פסיעה, בעומק כה ברור, בשלג כה לבן, במפגש העקב עם הצינה – לאט ובוטח, מבלי להרגיש – הפרוזאיות הנעימה של ימי האביב מתהדקת ברוחות קרות והופכת פיוטית וכובשת. האם אמנם ביטויי חיבה אלקטרוניים יכולים להיות פיוטיים? בימים שבהם תיבות הדואר האלקטרוני מתהדרות בנפח אינסופי, שגדל לכאורה כמו היקום, מהו באמת הנפח המוקצה בהן לאהבה?

בין צג המחשב לפעימות הלב

טוב גם לי | עטיפת הספר: יח"צ

בחלוף הזמן והמרחב – השניות, הדקות, העמודים, המיילים, האותיות המרכיבות את המשפטים הקצרים והארוכים – הסימנים המוסכמים שמפיקות האצבעות מן המקלדת נפלטים על הצג וצוללים לאיברינו הפנימיים. שוקעים כמו עוגן פלדה כבד מכפי שאותם סימנים יכולים לתאר. עבור אמה וליאו, זהו צג המחשב. עבור הקוראים אלו דפי הספר שמחליפים את זה זה בדהרה, כמעט מהר מידי. כפעימות לב.

לרוח הצפון תפקיד דרמטי הייחודי רק לה – היא המבשרת את בוא הקרה ואת המעבר בין העונות. היא שהחלטית, והיא מורגשת. היא שקשה לחמוק מפניה. אך למרות המוטיב הגלוי בעלילה, הרוח איננה באמת מצליחה לצנן את הלהט ולו במעט. התווים, הסמלים, הצורות שנטולות כל משמעות ללא צירופן, זועקים באלפי גוונים ורגשות, בכל טמפרטורה שמקציבות העונות – גם הבנאליים שבהם. והאצבעות מדפדפות ומלטפות, מותירות עקבות דקיקות אך מסגירות של זיעה.

אמי רוטנר רותמת את מירב מאמציה  – או אולי להיפך, יש יגידו שבאותנטיות קלילה? – להיראות אשה חזקה, בעלת דעה, עצמאית, משוחררת ומודרנית. היא בזה להגדרות צרות, מסוגרות, "מוסרניות", של חיי נישואין, של זוגיות, של אהבה, של רגשות, בגידה והתמסרות. מבחינתה היא מעבר לכל אלה, ומעשיה חפים מאשמה מוסרית. היא איננה חבה דין וחשבון לאיש, ואיננה מצפה זאת מאיש כלפיה – אך מילותיה, וביניהן דווקא אלה שנעלמות, רומזות על מציאות פנימית אחרת: פגיעה, לעיתים נואשת, מזדקקת, מלאת תשוקה. אמי רוצה הכל ולא כלום, והיא רוצה לחוש באותה טוטאליות כלפיה – במלוא העוצמה שמילים יכולות להעביר.

גלימת המצפון של טלי

אי-אפשר שלא להרגיש שליאו לייקה, בטוח בעצמו, ישיר ואינטיליגנטי, הוא זה שעוטה את גלימת המצפון, ומנסה בהדרגה, בקושי רב, להכניס את בת-שיחו תחתיה. האם דניאל גלטאואר מאמין שכך נראית האשה המודרנית? שחצנית ופזיזה, אימפולסיבית ורגשנית? בעלת נכות אמוציונלית המוסתרת בקפידה תחת חוסן אידיאולוגי נפוח אך חלול? או האם אני, הקוראת המופתעת, פזיזה מידי בשיפוטי, ממהרת להשליך בברוטאליות את גלימת המצפון? וליאו, שרגשותיו שלו מסנוורים את עיניו ומכשילים את צעדיו, נע ונד בין קבלה מוחלטת לבין עקיצות מוסריות – ומסרבל עוד יותר את ההפרדה החברתית הדיכוטומית בין התפקידים המגדריים. קלישאות המינים מתערבלות כשליאו מגלם מחשבות "נשיות" ואילו אמי את ה"גבריות", וכשאלו הופכים לאלו – הדיכוטומיה דוהה ונעלמת, כמו אביב, והדברים נהפכים ברורים וחונקים כמו קיץ.

מה קורה לאותם אנשים צעירים, נורמליים עד כאב, כשהם מבינים שהצורך היוקד לכתוב זה לזו הוא "כמו לנשק, רק לא בשפתיים"? מה קורה כשהמילים הופכות ללבה מתפרצת, אשר כווה את כל אשר נקרה בדרכה, מותירה עורות חרוכים, פצעים פתוחים, פיות רושפים, נשימות כבדות, לבבות בועטים, איברים מחושמלים מכאב? מותירה את בני האדם אנושיים עד-זרא, נואשים למגע, לריח ולטעם שמילים אינן יכולות להחזיק בתוכן, לתחושות שאין בכוחן לאצור? ומה קורה כשהרגשות נוטשים את הצג? כשכל החומות נגד רוח הצפון קורסות בזו אחר זו?

טוב נגד רוח הצפון/ דניאל גלטאואר
Gut Gegen Nordwind
Daniel Glattauer, 2006
מגרמנית – דפנה עמית
2010, כתר ספרים

רוצים עוד? ביקורת ספרות | ספרים | ספרי ילדים

העולם המודרני עשיר ועמוס בסמלים – פונטיים, שמיעתיים, ויזואליים, רגשיים. בכל מקום שנפנה אנו מוקפים במסרים תקשורתיים, בפרסומות בטריגרים לרגשות ולרצונות. איפה נכנסת הקריאה?

אתרי אינטרנט, הטלוויזיה, הקולנוע ועולם הפרסום בכללו מקיימים קשר תמידי עם עולם הספר – גם מי מאיתנו שלא קוראים כלל או קוראים לעיתים רחוקות, מודעים לרבי-המכר, לספרים הפופולריים ביותר ואלו שמעוררים את העניין הרב ביותר או הדיון התקשורתי האינטינסיבי ביותר. קיראו כאן על ספרים מומלצים.

רבי-מכר עומדים כמוצר לכשעצמו, יחד עם מוצרים אחרים אותם אנו צורכים כחלק אינטרגלי בחיינו – ואולם מוצר זה, כשמו כן הוא, מעיד על תעשייה שלמה מאחוריו ולאו דווקא על איכותו.

קריאה בספרים שמיוצרים מתוך אינטרס להיות רבי-מכר יש בה מן הפאסיביות המנטלית והפרוזאיות, אך אולי על רקע תרבות המוצפת מסרים מהירים וקצרים, קריאה כזו היא בגדר בנאליות הכרחית?

האינטרנט והרשתות החברתיות הוירטואליות מקדמות ומנציחות חוסר-סבלנות ותפוקה מיידית על רקע אינטראקציות אינטנסיביות. אתרי שיתוף הקבצים ברשת, גם הם מעניקים את התחושה של תגמול מאוד מהיר על זמן המתנה מאוד נמוך.

לכן באופן טבעי, אם אנחנו לומדים שאין טעם ב"בזבוז" זמן על תקשורת אנושית, למה שנבזבז או נשקיע את זמננו בקריאה – פעילות שדורשת יוזמה, התמדה, רצינות וראש פתוח?

ואכן מחקרים מהעשורים האחרונים מראים כי דווקא במדינות מפותחות, בעלות אוריינות גבוהה בקרב רוב האוכלוסייה, יש נטייה לפיתוח מה שמכנים "אנאלפבתיות משנית" – ליקויים חלקיים ביכולות הקריאה והכתיבה שלנו, פשוט משום שהתרבות דוחקת את הפלטפורמות לשימוש בהן הצידה מאיתנו.

אז נכון, אמרנו שיש רבי-מכר וגם לא נשכח את המגזינים הפופולריים והעיתונים היומיים. אך מול אלה, רובנו מפחיתים בשימוש אף בהם, מתוך העדפה לביטוי וקריאה במסרים מיידיים, ברשת או בסלולרי.

אותם המחקרים מעלים למעשה את ההשערה כי ילדים, צעירים ואף בוגרים הגדלים ומתפתחים בעולם כזה של מסרים מיידיים, מאבדים את היכולות הבסיסיות לתקשורת מורכבת יותר ולהתמודדות עם מסרים רב-רבדיים. קיראו עוד על ספרי ילדים.

אין כמעט ויכוח על חשיבות הקניית יכולות אורייניות – של קריאה ושל כתיבה – החל מגיל צעיר.

ילד שלומד לקרוא שירים וסיפורים מתוך ספרים, תוך התנסות בכתיבה, מעשיר את אוצר המילים שלו, את יכולת החשיבה המופשטת (דימויים, אנלוגיות, צורות) והפרקטית (שיח על פעולות, יחסים בין-אנושיים, התחשבות ברגשות האחר) ומקבל כלים לתרגום מחשבותיו למגוון רחב של אופנים; כלים הכרחיים להשתלבות בחברה המודרנית המערבית.

בחברה זו, מי שחסר יכולות אוריינות בסיסיות – לא יכול להשתלב כלל. אדם ללא נסיון בקריאה איננו יכול לנהוג, להבין פרסומות, לקרוא מכתבים, כתוביות תרגום, הנחיות ורכיבים על מוצרי-בסיס, ובטח שלא ללמוד במוסד אקדמאי המניח מראש יכולת קריאה.

העולם המערבי הוא עולם טקסטואלי – מי שאיננו בעל יכולות קריאה עולם כזה יהיה זר לו: העצמים הנושאים כתובות, אבחנות והכוונות נהפכים לבליל של סמלים סתומים המביאים לתחושה של חוסר התמצאות, זרות ובדידות.

ערכה של קריאת ספרים בפרט מתבטאת ומתוגמלת במערך היחסים האנושיים בעולם החברתי: בכל מקום בחיינו אנו מותירים חותם, את הרושם של מי שאנחנו.

קריאת ספרים ורכישת ידע הינם דרך אחת מיני כמה לעיצוב אופיינו והרחבת יכולות תפישתנו את החיים. ככל שאנו צוברים יותר נסיון בקריאה של ספרות, סיפורת וכן שירה, כך מתרחב העולם המילולי והרגשי שלנו, באמצעות ההזדהות והכרתם של עולמות שונים, עמוקים ומורכבים.

עם המטען הזה אנו מתבטאים במצבים פשוטים ומורכבים גם יחד – עם חברינו והורינו, בני זוגנו לחיים, בבית הספר, באוניברסיטה, בראיונות קבלה לעבודה או לימודים, בכתיבת עבודות, בהתנהלות מול קרובים או בכירים מעלינו ובעולם החברתי בכלל.

התנסות בקריאה הינה דרך יצירתית להעשרת יכולות השיווק העצמי שלנו – במקרים רבים, אדם בעל נסיון עשיר בקריאת ספרים ובלמידה הוא גם בעל יכולות תקשורת גבוהות יותר, בעל יוזמה, יצירתיות ויכולת לחבר בין ידע על עניינים אקטואליים ואינטלקטוליים לבין סיטואציות יומיומיות – ואדם כזה מותיר חותם בולט וייחודי למול מי שחסר את התכונות הללו, שהינן לא רק טבעיות כי אם נרכשות על ידי מידה בריאה של קריאת ספרים.

חולים על אינטרנט? למה שלא תקראו על הזמנת ספרים באינטרנט?

נושמים ספרות במקום ספרים ומעוניינים להפוך את זה למקצוע? קיראו על לימודי ספרות באוניברסיטה בכתבה שלפניכם – מה הם כוללים, למי הם מתאימים, מהם תנאי הקבלה ועוד.

אוהבי הספרות בינינו מתחלקים בהערכה גסה לכמה סוגים מובחנים:

הסוג הנהנה מקריאה של ספרות יפה;

הסוג הנהנה מביקורת אינטלקטואלית מתוך מעקב אחר מגמות המחקר הספרותיות האחרונות, קריאה עקבית של מדורי ביקורת הספרות, הגות ואנליזה משולבת של סגנונות, לשונות, מגמות וביוגרפיות יוצרים

וסוג נוסף הכותב – כותב ספרות, שירה, מחזות וביקורות – במשיכות קולמוס נגועות בקלאסיקה ושמרנות, או בפוסט מודרניזם ודה-קונסטרוקטיביזם.

יש מקום לכולם

האקדמיה מציעה מקום לכולם גם יחד: מסלולי הספרות באוניברסיטאות והמכללות בארץ כוללים תת תחומים רבים והתמחויות מגוונות.

האקדמיות בארץ מציעות לימודי ספרות במסלולי ספרות עולם (דהיינו ספרות מתורגמת), ספרות עברית קלאסית ויידית לצד ישראלית חדשה, לימודי ספרות משווה, ספרות קאנונית, ספרות מערבית, לימודי כתיבה יצירתית, עיתונאות, עריכה ספרותית, לימודי תעודה בהתמחות בספרות לילדים או לבוגרים וכן מסלולים משולבים במדעי הרוח והתמקדויות נוספות.

דרך מרתקת ללמוד ספרות היא בלימודי ספרות משווה. לימודי ספרות משווה נלמדים באקדמיות ספורות בלבד, כשהעיקרית שבהן היא אוניברסיטת בר אילן ומלבדה גם האוניברסיטה העברית בירושלים. שתיהן אוניברסיטאות יוקרתיות המציעות רמה גבוהה ותוכן רב-גוני.

לימודי ספרות משווה לתואר ראשון (שלוש שנים) מתקיימים במסלולים מורחב, ראשי או משני, וכוללים התייחסויות לעולם הרוח על כל גווניו – מהמוסיקה, האמנות והקולנוע עד ללשון, לימודי מגדר, תרבות ומאגיה, במנסרת הפילוסופיה וההיסטוריה.

תנאי הקבלה לחוג לספרות

תנאי הקבלה הם בגרות בממוצע 80 לפחות ופסיכומטרי  500/550 או ממוצע בגרות 95 ומעלה וציון גבוה במבחן אמי"ר (לפטור באנגלית). קורסים לדוגמא כוללים בחינה וביקורת של התפתחות האפוס, מוטיב גיבורים וסמלים דתיים בספרות עולם, כתיבת נשים ועוד.

אופן אחר ללמוד ספרות עולם הוא בנוסף ללימודי בלשנות. החוג לספרות באוניברסיטת בן גוריון ידוע בשל רמתו הגבוהה ולצד לימודי תואר בספרות עברית הוא מציע לימודי ספרות זרה משולבים בלימודי בלשנות.

כדי להתקבל ללימודי ספרות אנגלית ובלשנות על המועמד להיות בעל ציון פסיכומטרי 550 לפחות וציון 90 לפחות בבגרות באנגלית או 120 בפרק האנגלית בפסיכומטרי ו-220 בבחינת אמי"ר.

מה לומדים?

במחלקה לספרויות זרות ובלשנות הלימודים מתנהלים באנגלית בלבד ומתמקדים במסורת הספרותית של ארה"ב ובריטניה, ובנוסף כוללים סדנת כתיבה באנגלית. קורסים לדוגמא מתייחסים לשירה בריטית ואירית, קומדיה ומחאה שייקספירית, הרומן באפריקה, הקורא בטקסט, ביקורת אודות תיאוריות גזע, ספרות מעבר ללאום ועוד.

הקורסים בבלשנות כוללים מדעים קוגניטיביים (נוירו-בלשנות ועיבוד שפתי), תחביר, מושגים ותיאוריות בלשניות, תמורות לוקטיביות, בלשנות אנתרופולוגית ועוד.

אוניברסיטת בן גוריון גם מציעה כאמור לימודי ספרות עברית שנכרך בהם סטטוס גבוה למדי, כשבמחלקה מלמדים גדולי הסופרים כיום כמו חיים באר, עמוס עוז ופופולריים כאתגר קרת ואורלי קסטל בלום ורבים אחרים. כמו מחלקות אחרות לספרות גם כאן המחלקה מוציאה לאור כתב עת ייחודי לביטוי יצירתי ומחקרי עבור התלמידים.

קורסים לדוגמא כוללים ספרות עממית, יצירת משה אבן עזרא, ביאליק, לאה גולדברג, חז"ל, ספרות העלייה השנייה, מאגיה יהודית, סאטירה עברית, שירה פלסטינית, ספרות יידיש, ספרדית-יהודית וקורסים רבים אחרים. על מנת להתקבל למחלקה יש להיות בעל ציון סכם 450 או פסיכומטרי 430 וציון 80 לפחות במקצועות הספרות וההבעה.

בכל אוניברסיטה שמציעה לימודי ספרות תמצאו גם סדנאות ומסלולים לכתיבה יוצרת. קבלה אליהם מותנית בהגשת תיק עבודות. אם אתם חושבים ללמוד ספרות, פשפשו במגירה ובדקו אם אתם מתאימים למסלולי הכתיבה היוצרת, מכיוון שהם מעניקים המון ללומדים בהם.

אוניברסיטת תל אביב – הכל קורא בה

ידוע לכולם, כי אוניברסיטת תל אביב מתהדרת בחוג המוביל לספרות. מדוע? כי זו תל אביב, וכרגיל, הכל קורה בה והכל קורא בה.

בראש החוג תמיד עומדת אישיות ספרותית מפורסמת, החל ממנחם פרי ועד למיכאל גלוזמן, וצוות ההוראה מורכב מיוצרים פוריים ומרצים בעלי שם. אם ברצונכם להיטמע בזירה הספרותית ולא רק ללמוד עליה, תל אביב צריכה להיות העדיפות הראשונה שלכם.

לימודי הספרות מקנים את הכלים לבוגריהם להשתלב בתחומי ההוראה, העיתונאות, העריכה הספרותית ובתחומי המחקר, התקשורת בכללה והיצירה.

"ההמצאה של מורל", מאת אדולפו ביו קסארס, הינו ספר מיוחד מכמה נקודות מבט. אהבתי מאוד – קיראו מדוע.

בואו נתחיל ב"למה בכלל קניתי אותו". כלומר, 69 ש"ח על ספר במידות שיותר קטנות מחצי פיתה? ובכל זאת, נשכתי את הלשון וקניתי. ואני מרוצה עד מאוד.

ספר יוצא דופן – בדרך הלירית בה הוא מנוסח, בתכנים העולים ממנו.

בזכות העובדה שמדובר בטקסט שהוא בין "ממואר" לבין "ספר מואר". לרגע אחד הוא כמעט ביו-טכנולוגי, ברגע אחר הוא נבואי, ורגע אחר הוא פשוט אישי וכן.

הוא ספר שמדבר על ספרות – אז אל תתבלבלו ממי שמנסה לומר לכם אחרת. הוא ספר שמודע לעצמו ולז'אנר ממנו הוא בא.

לא סתם ההקדמה נכתבה על ידי לא אחר מחורחה לואיס בורחס!

סטיבן קינג בספר חובה למי שמתכנן אי פעם להחזיק עט ולא בשביל לגרד איתו בגב.

קראתי את הספר הזה כשהייתי בנפאל. החלפתי אותו תמורת ספר אחר ששווה מאוד שאכתוב עליו כאן, שאלימאר הליצן.

באותם ימים הייתי חולה, והציקו לי מחשבות בדבר העובדה שאני לא מממשת את עצמי בתחום הספרות (תחושות שהולכות לשוב כל תקופת מה).

לפעמים רק השורה הראשונה קובעת, לפעמים כבר העטיפה (גם על זה אכתוב, מבטיחה!). והספר הזה מתחיל בלא פחות משלוש הקדמות (!).

כבר אז הבנתי שמדובר במשהו טיפה אחר.

זה הספר שבזכותו אני נמצאת כאן, בגלגול הנוכחי שלי כמנהלת בלוג.

זה הספר שאיפשר לי לא לוותר לעצמי. לכתוב, לכתוב ושוב לכתוב – ולא למהר להראות לאחרים. להישאר עם מה שכתבתי קצת לבד. לנוח עם הטקסט, להכיר אותו, על המגרעות שלו ועל המקומות בהם הוא ממריא.

(הגעתי ל-125). תסלחו לי?

שישי בבוקר, ואני מלאה תכניות: לקרוא, לכתוב, להספיק את הטור של דנה ספקטור, ולנשום לרווחה מהשבוע שהיה.

שישי בבוקר, ואני מלאת תכניות

זה היה שבוע טוב. חוץ מהעובדה שלא מצאתי יותר מדי זמן לפגש חברים (ואיתם הסליחה), נהניתי מאוד. הצלחתי גם להיות רגועה בעבודה, גם להספיק הרבה, גם לאהוב, גם לישון טוב בלילה וגם ללכת לבדיקות (מאלה שדוחים הרבה הרבה זמן). בקיתור – יצור יעיל נהייתי.

אבל עכשיו, משסוף השבוע הגיע, התנקזות של "טו דו"-אים מגיעה איתו. פתאום כל חיי הנפש שלי דורשים מקום. היית יצור יעיל, חביבתי? עכשיו תורנו. וכך אני מתעוררת עם שורה ראשונה לשיר שלא אכתוב, עם רצון עז לשבת בבית קפה, לבד, ולהיות קצת אני לשם שינוי.

לפעמים חלומות מתגשמים. אני באמת יושבת בבית קפה, לבד, כשאני כותבת שורות אלה. אני שומעת ניל יאנג כי זה מה ששמו ברקע ובעשר בבוקר אני יורדת על עוגה ענקית. ולמה? בגלל פנטזיה. בכלל לא רציתי עוגה – אינני רעבה כל כך, והעוגה גם לא משהו. אבל אמרתי לעצמי שאעשה זאת והנה אני עושה.

אולי הכל קשור לתדמית – אותה תדמית שלי בעיני עצמי.אבל לפחות אני גאה בעצמי. ואולי כאשפסיק את ההערצה העצמית הזו סוף סוף (מערכיה שתוך עשר עד שבע-עשרה דקות זה מאחורי) אתחיל להיות שוב יעילה ואתחיל לקרוא טקסטים שאינם שלי לשם שינוי.

לנשום. ואני נושמת… ומזג האויר הזה נפלא בשבילי (מינימום אלרגיות והנאה מהמזגן שבבית הקפה).

ועתה, כשהקפה כבר קר, אני חושבת שאני מוכנה להמשיך. זה היה מעין ניקוי אורוות (ולא, לא ניקוי ארובות, אבל אולי גם פרויד לקח את זה ממישהו).