שעת ערב ובני השבט כולו נאספים מסביב לאש לקבל את פניו של ליל ירח מלא. זקן השבט, החכם, פניו מוכרות לכל ושמו נישא על שפתי כל, נושא דברים, מהתל במשחקי לשון, מתפתל, לץ, חושק שיניים, רושף, נוהם, מפחיד, מרתיע, מגלגל מצחוק, מפסיק, נושם. ובין לבין – לשונו מספרת סיפור ובני השבט כולם מהופנטים.

מאת: טלי קורל

אנחנו בוודאי רוצים להאמין שמסורות מספרי סיפורים שרדו והשתמרו, ונהוגות עד היום במקומות פחות אורבניים בעולם, באיזורים בהם לסיפור שבעל פה השתמר קסמו ובהם יכולים להיאסף אנשים יחד שלא תחת כוחם של משחקי המונדיאל. ישנם סיפורים מחוצה לכדור ולשחקנים הרודפים אחריו. בעולמות ללא כדורי-רגל אנשים רודפים בדמיונם אחר סיפורים.

על פי אגדות הרומאים, סיפורי המשלים של איזופוס עלו לו בחייו. איזופוס חי ככל הנראה בין המאה השישית לשביעית לפני הספירה ביוון העתיקה, ומשליו המיוחסים לו העוסקים בעיקר בבעלי חיים נישאים היום בפי כל. משל מפורסם ואהוב המיוחס לאיזופוס מספר על אריה שחמד לטרוף עכבר משום שזה העירו משנתו. מלא חימה החליט אמנם לוותר לעכבר, כשזה שכנע אותו בבכי תמרורים כי אם יחוס עליו יום יגיע והוא ישלם לו כגמולו. החימה של האריה הפכה לצחוק רועם ורחמים כלפי העכבר הקטן, ולכן שחררו. יום אחד רשת ציידים לכדה את האריה הגדול והחזק ושאגותיו נשמעו עד למרחקי היער. העכבר הקטן זיהה את שאגתו, הגיע חיש מהר וכרסם את הרשת ושחרר את האריה לחופשי.

ואולי היה זה פשוט אורח חייו עצמו של איזופוס שלא מצא חן בעיני כוהני הדלפי, שראו בו כופר לכל דבר. על פי המסופר, הם הרגוהו משום שהעביר ביקורת נוקבת על שיטת הנבואה של האורקל, שבסיסה בתאוות בצע. דומה הדבר באופן לא מפתיע לביקורת המודרנית כלפי המוסד הכנסייתי המבקש תרומות ומנחות בעד מחילה.

אגדה, מיתוס, משל?

את כל אלה קושר הסיפור – השמועה ההיסטורית לגבי אופן מותו של איזופוס היא בחזקת אגדה, סיפוריו -  משלים, ומסריהם של נביאי הדלפי באתונה הקלאסית או של הכמרים בכנסייה המודרנית מכילים מיתוסים, אמונות טפלות והבטחות הנשענות על אמונה בכוח עליון. כל אלו הם סיפורים ממינים שונים המרכיבים את חיינו. משל האריה והעכבר הוא דוגמא לסיפור שבו יש לעלילה נמשל – מסר שמועבר על ידי דימויים ואיתו אנחנו יכולים להזדהות. בעלי החיים במשלי איזופוס מייצגים בני אדם ואת תכונותיהם הטובות והגרועות.

ועוברים לבוקאצ'ו…

משל מפורסם אחר הוא משל המערה של אפלטון הפילוסוף היווני הידוע, כאשר גם משל זה תפקידו לגרום לנו להביט בנפשנו פנימה ולשאול את השאלות המתבקשות על אורח חיינו. בספרו האלמותי "המדינה" מתאר אלפטון מצב מקאברי בו בני אדם כפותים במערה וחוזים בצלליות ריקוד האש על הקיר – לא את האש הם רואים אלא רק את תוצרי תנועתה בצללים. תמונות אלה הופכות למציאותם. כאשר אחד מהם מצליח להשתחרר מהכבלים, לצאת מן המערה אל העולם, להיות על סף השיגעון ולהצליח לחזור – כמובן חבריו אינם מאמינים לדבריו וחושבים אותו למשוגע. זהו כוחם של סיפורים להקסים ולהתל בנו בו בזמן.

מאות שנים מאוחר יותר, ג'ובאני בוקאצ'ו הופך את מגפת המוות השחור לקרקע לאסופת סיפוריו הקצרים – דקמארון, בת המאה ה-14. ספר עב-כרס זה מאגד סיפורים בתוך סיפור – המגיפה הקשה מניסה חבורת צעירים מפירנצה, ואלה, כדי להעביר את זמנם במקום מסתור, מספרים זה לזה סיפורים על פי נוסח קבוע. עשרת הצעירים מספרים לנו מאה סיפורים בעשרה ימים – סיפורים מצחיקים ומכעיסים לפרקים, שבמאה הארבע עשרה ככל הנראה נחשבו לסאטיריים ועוקצניים, אך כיום נחשבים כמאדירים שנאת נשים וטעם-רע. אלו סיפורים קצרים, הפורשים עלילות יומיומיות פרוזאיות ומטרידות – משברי אמונה בין בני זוג, שקרים ותככים, בגידות, מוות וקונדס – בקיצור, טלנובלה נוסח ימי תחילת הרנסאנס.

הסיפורים המוכרים והמצליחים ביותר היום הם הרומאנים רחבי היריעה. בין אם אלו רומאנים היסטוריים, ספרי בלשות, מתח, קומדיה או "ספרי טיסה" – אנו אוהבים לקרוא ספרים ארוכים ומסועפים בעלילות מרתקות, מותחות, מדגדגות, המביאות אותנו לכסוס בציפורנינו, לחרוק שינינו, ואולי אפילו לנהום מידי פעם, מצהלה או מתוך זעם, מעצב או משמחה. ממש כמו מספר הסיפורים בערב לבנה מלאה.

בעניין?

• ספרות מתורגמת
• ריאליזם מאגי
• ספרי מתח
• רוצים לכתוב אלינו?
• ביקורת ספרות
  

הגיע הזמן לומר את זה. "האריה שאהב תות" הוא אחד מספרי הילדים הבעייתיים שיש. זה לא מונע ממנו להיות רב מכר וספר אהוב ביותר. מה מצאנו בספר הזה? מה מצאו הילדים?

האריה שאהב תות – למה ילדים אוהבים את הספר?

א. המצלול

המילה תּוּת חוזרת על עצמה עשרות פעמים במהלך הסיפור דל היריעה. לילדים קטנים קל יחסית להגות את המילה (יותר קל מ"אמא", פחות קל מ"אבא"). במקום חרוזים (שבקושי יש, ועם זה אין לי בעיה בכלל), בחרה הסופרת לסיים את השורות באותה מילה:תּוּת. "פעם אחת הלכו ילדים קטנים לטייל ביער ההוא, ולילדים ההם היה תות. כי במקום שבו הם גרו ושממנו לטיול יצאו היה תות. וכשהם יצאו לטיול, אמא שלהם שמה להם בתיק האוכל תות, כדי שאם פתאום יהיו רעבים, יוכלו לאכול תות. הרבה תות". פשוט, בסיסי, קל. יצירתי? לא יותר מדי, אבל אין הכרח ליצירתיות בשום מקום.

ב. הויזואליות
תות הוא יופי של פרי. לא סתם אנחנו מאמינים בכך – הוא משדר בריאות, חשק, מתיקות, חושניות, טעם. זהו פרי שאהוב גם על ילדים (אפילו אלו שאלרגיים אליו עדיין אוהבים אותו), וגם על הורים. חשבו על אותו הספר, רק שהכותרת שלו היתה "האריה שאהב חסה". לא בדיוק אותו דבר, הא? להורים קל להתחבר לחיבה לפרי האדום האדום הזה (וכנראה גם לחברות התרופות, שנותנות לסירופים לילדים טעם דמוי תות על מנת שהילדים ישתו אותו).

הוסיפו לכך את העמודים הפנימיים לכריכה, אשר מורכבים מטפט לבן שעליו הדפסים של ארטיק אדום, ביצת עין, תפוח, בננה, פסטה, במבה, גזר – כל מה שילדים מכירים ואוהבים. אוכל בסיסי ופשוט, אוכל ש"בריא" לנו. אגב, זה העמוד האהוב על אחיין שלי, שמשתמש בו כקרקע פוריה להצגת הידע הוורבלי ההולך וגדל שלו. והעמוד האחרון, שכל כולו תות גדול, מצויר בידו האמונה של דני קרמן (שאגב, איוריו לספר זה אינו פסגת יצירתו לדעתי: חלקם מפחידים או פשוט לא נעימים).

למה הורים אוהבים את הספר?

כי הבן של החברים אוהב, כי הבת של השכנים. כי זה מדבק, בדיוק כמו כל טרנד אחר. אה, ואיך שכחתי. כי כתבה אותו תרצה אתר. כן, אותה תרצה אתר, בתו של אלתרמן המהולל. היצירתיות חייבת לעבור במשפחה, לא? מסתבר שלא.

אחת ולתמיד, למה אני שונאת את הספר הזה כל כך, למה אני נכנסת בו באופן אישי? מה כל כך דחוף לי?

בדיוק בגלל שהוא רב מכר, בגלל שאבות ואמהות וסבתות קונות את הסיפור הזה, "שיהיה בבית, הרי שמעתי עליו כל כך הרבה". אבל מה יושב בבסיס של זה? קנאה? חוסר הבנה? לא.

בגלל שהוא ספר בעייתי, עם גוונים של טיפשות, אטימות וקונפורמיות מהצד הכי מכוער שלה. כי אם הסיפור עוד איכשהו נסבל עד סופו, בעמוד 20 אנחנו מגלים שהאריה בכלל לא אוהב תות (שזו זכותו המלאה, ואין לי טענות נגדו), ו…: "ומאז הוא אוכל רק מה שאמא שלו מכינה, ולא רוצה דברים שאין, ושרק לילדים אחרים יש. הוא אוכל ביצה ולחם וגבינה לבנה, והוא כבר לא בוכה ולא מתנהג כמו טיפש". חבר'ה, האמירה הזו, ואפילו היא לבדה, מהווה עילה מספקת בכדי לא להביא את הספר הזה לדפוס!

אני אחזור על הדברים, למקרה שמישהו לא איתי עדיין: "ולא רוצה דברים שאין" ו"ולא מתנהג כמו טיפש"– סליחה?! ומה רע בדיוק בלרצות דברים שאין? ומה בין טיפשות לבין הרצון, הכמיהה, התשוקה? תראו לאן האריה הגיע רק כי הוא בחר לרצות משהו שאין! הוא הגיע לגילוי של משהו חדש, אפילו על דרך האלימינציה. ועזבו אתכם ממטאפורות ומשלים. האם אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא ירצו דברים שאין? דברים שאי-אפשר? האם זו חשיבה נכונה להקנות לילד, ש"זה לא הגיוני לחשוב ככה" ו"מה קרה לך, ילד?".

דמיינו לרגע את העולם שלנו אם אנשים לא היו רוצים את מה שאין. כנראה שהיינו ממשיכים לצייר על הקירות, אם בכלל היינו מגיעים לשם. כן, החשיבה של תרצה אתר היא חשיבה של עידן האבן. יש בה יסוד בעייתי, יש כאן אמונות חולות. לאחיין שלי אני מקריאה את הספר עם עריכה משלי, תוך כדי. אני פשוט ממציאה את הסוף שנראה לי מתאים יותר, וזה כל פעם סיום אחר. אני תמיד עושה את זה בספרים שאני לא מסכימה עם הטקסט שלהם. אני חושבת שחשוב מאוד שכהורים, אנשי משפחה, חינוך ובכלל – חשוב שנפעיל את המסננת הזו – עם מה אני מסכימה? אילו ספרים אני מקריאה לילדים שלי?

באופן כללי, אני לא חובבת של מסרים בספרות. עזבו אותי ממסרים – יש לך מסר? תדפיס אותו על סטיקר לאוטו או על חולצה. את הזרם הזה הוביל לואיס קרול, באחד הדיונים של אליס עם המלכה (תחת הכותרת: פרודיה, הומור ואיגיון).

אבל נניח ויש מסר בספר, שאני צריכה לבלוע איכשהו, אז בואו לפחות ננסה שהוא לא יסתור את כל מה שאנחנו מאמינים בו! המאה האחרונה עומדת בסימן של מימוש עצמי, חיפוש אחר ה"אני" ומיצוי הפוטנציאל הגלום בנו. גם עם הגישה הזו יש לא מעט בעיות (הפסיכולוגים יספרו על זה כאשר ילדינו יגדלו ואנחנו נשלם הון על הבירור הפנימי שלהם), אבל לדעתי הגישה הזו בלתי נמנעת, ועדיפה על תרבות ה"קאסטות" אשר סוגרת אנשים בתוך מעמד חברתי סוציו-אקונומי בלתי ניתן להזזה, או על אחרים, שבויים בתוך קונבנציות מחשבתיות.

אני מעדיפה לשלם לפסיכולוג בשביל הבן שלי כאשר הוא מתלבט האם להיות אסטרונאוט או מטפל באומנות, מאשר להנחיל לו שאם אבא שלו משורר, אז גם הוא צריך להיות.

עשו טררם די גדול מגילוי ה'כתבים הסודיים' של תרצה אתר, בתור בתו של אלתרמן ובתה של רחל מרכוס. כעת, הטטרם הזה מתעורר שוב, בצאתו של קובץ סיפורים פרי עטה (שגם הוא נמצא בעזבונה והמתין עשרים שנה לגילוי) בכתבה נהדרת של צליל אברהם שהתפרסמה היום במדור הספרות של ידיעות אחרונות, היא בודקת את שני הקטבים – יוצרת מוכשרת או אדם עצוב שלא הצליח לצאת מכסות אדרתו של אביה.

אני לא מכריזה מלחמה על תרצה אתר בשום אופן. קראתי רק מעט משיריה ולא עשיתי דוקטורט על ספרי הילדים שלה. אבל מה שאני רוצה להגיד, ונדמה לי שזה כבר די ברור, הוא ש"האריה אהב תות" אינו יצירת מופת ואינו ראוי לקומץ מהתשבוחות שהוא זכה להן. איך לא ראו את זה המוציאים לאור ב"ידיעות אחרונות", אני לא יודעת; יכול להיות שהשם שלה היה חלק מהרעיון להדפיסו, ויכול להיות שעורכי ספרי הילדים ראו והתעלמו, יכול להיות שאפילו לא שאלו אותם – בתור מהלך כלכלי גרידא. זה מה שאני מנסה לספר לעצמי. עם מהלכים כלכליים אני יכולה להסכים (אני כועסת וזועמת אבל אני יודעת שספרים הם לא רק רומנטיקה ואידיאולוגיות אם בכלל), אבל עם שגיאות של עורכים, פחות. ואולי זה הכל ביחד. אחרי הכל, תרצה אתר.

לסיום, אני רוצה להפנות אתכם לשורה בשיר מקסים של של סילברסטיין, אחד מהיוצרים החשובים לדעתי בספרות הילדים של המאה העשרים (אגב, לא הכל כל כך ורוד, ע"ע "העץ הנדיב"): הכל יכול לקרות, ילד, גם מה שאי אפשר. ("תקשיב לכל האל ת-, ילד", מאת של סילברסטיין, מתוך "בקצה מדרכת הרחוב", תרגם לעברית בצורה משגעת ונאמנה למקור בני הנדל, אדם מוציאים לאור, ת"א, 1985).

מהם בא-מת ספרים אלקטרוניים? מהו הספר האלקטרוני שכולם מדברים עליו? איך זה עובד ומה אתם חייבים לדעת? המדריך המלא!

ההפרדה: ספרים "פיזיים" וספרים אלקטרוניים

בתחום הקריאה הדיגיטלית החדשה – ומי יודע, שייתכן ובעתיד הלא-רחוק באמת תחליף את הקריאה הפיזית, ה"ארכאית" משהו שאנו מורגלים אליה – יש קודם כל להבחין בין שניים: האחד הוא התוכן אותו אנו קוראים, שהוא בעצם הקובץ הדיגיטלי בפלטפורמה ממוחשבת כלשהי, והאחר הוא הפלטפורמה עצמה, המכשיר החומרי ה"מאכלס" את הקבצים – הספר האלקטרוני.

קבצים דיגיטליים לקריאה עלי-רשת יש למכביר – הרי מי מאיתנו לא מכיר את שיתוף הספרים בויקיפדיה; את פרוייקט בן-יהודה לספרות עברית; את פרוייקט גוטנברג לספרות מתורגמת; את פא"ר – פרוייקט שיתוף באוצרות רוח של האוניברסיטה הפתוחה, בו נחשפים עשרות ספרי לימוד שעד כה היו נגישים רק בצורתם הנושנה (כספרים יקרים).

הפרוייקטים המפורסמים הללו, ועוד רבים אחרים שנועדו לקרב בינינו אוהבי הספרות והידע לבין התכנים ללא תיווכם של מוציאים לאור, חנויות ספרים, ספריות וחברות באקדמיות.

בעד ונגד – דיון סוער

אבל הספרים האלקטרוניים, אלה שמכילים בפוטנציה את קבצי הספרים, השירים והסיפורים, המסות ועבודות הלימוד, הם אלו שמעוררים עדיין דיון סוער והתלהבות לצד קרירות, שנים לאחר שהשיווק בהם החל – למרות שבארץ החלו בשיווק הרשמי רק בשנים האחרונות ממש.

הטענות מוכרות עד מאוד – אוהבי הספרים במתכונתם הקלאסית לא יכולים להתמודד בשום אופן עם המעבר למדיה דיגיטלית, לא יכולים להכיל ולהבין את המרת תחושת המגע הפיזית בספר ללחיצות כפתור וריחוק מנוכר מהטקסט (ולאוהבי המרקורים, הסימונים, ההערות והקיפולים זו בכלל צרה).

וזה עוד לפני שהזכרנו את הפרידה מריח הדפים החדשים ועוד לא הזכרנו את הפרידה מהאוסף הממלא את ליבנו גאווה של השמות הקאנוניים או הפשוט מרגשים על מדף הספרים המעוצב והמסודר, לפי אלף-בית, נושא, גודל או צבע. אכן, התהוותה של נוסטלגיה חדשה.

אך עם כל ההתרפקות וההתפרקות הנוסטלגית הזאת, יש לזכור את החיסכון העצום במשאבים ואפילו בכסף מהכיס האישי שלנו – כשאנו רוכשים ספרים פיזיים, אנחנו משלמים בממוצע על כל ספר לפחות 60 שקלים, בהתחשב במבצעים והנחות (הרי ספרים יקרים בהרבה).

בהנחה ולקוראים ה"כבדים" שבנו יש ספריות מפוארות של כ-200 ספרים (וזה עוד נתון צנוע ממש) אזי הוצאנו עליהם כ-12 אלף שקלים! גם אם נתחשב בספרי מתנה, עברו-במשפחה, ספרים בחינם ועוד, וממש נרד לסכום של 5000 שקלים, הרי זה עדיין סכום מגוחך ממש למול הסכום שנוציא בפועל על קריאה בספר אלקטרוני.

פרטים חשובים (וכן, קצת טכניים)

מחיריהם של ספרים אלקטרוניים בארץ, שנקראים גם קוראי ספרים אלקטרוניים, נע בין 1000 ל-2000 שקלים לערך, כשהמחיר הממוצע שסביר להתקל בו הוא 1400-1700 שקלים.

מבחינת הבטחות היצרנים, יתרונות המכשירים כבירים – משקלם מתנועע בין מאות בודדים של גרמים (בדר"כ 180-220), סוללה טעונה במצב מלא מאפשרת קריאה של עד אלפי עמודים, צגים בטכנולוגיית "נייר אלקטרוני" המדמים תחושה של קריאה מדף נייר, שאינם פולטים קרינה ולכן לא מעייפים את העיניים וגורמים לתופעות לוואי אחרות.

לצידם קיים ממשק הפעלה בסיסי, תמיכה בפורמטי-טקסט מרובים, אפשרות להאזנה למוסיקה וצפייה בתמונות, תוספות ששוויין מאות קלים כנרתיק נלווה וכרטיס זיכרון נוסף ונגישות לכבדי ראייה. וכמובן אחריות למשך שנה על ידי היבואן של המכשיר.

אך יתרון בולט וחשוב באמת, לפחות בשביל רבים, מעבר לחיסכון אישי או נוחות אישית, הוא היתרון האקולוגי – מדובר בחסכון עצום בנייר. הרי בכל ספר אלקטרוני אפשר לשמור אלפי קבצי ספרים דיגיטליים, כך ש"ספר" אחד הוא למעשה רבים.

יש שתי דרכים מרכזיות להעביר ספרים אל הספר האלקטרוני, כשאחת מהן היא עדיין הורדה בתשלום מאתרי האקדמיות או הוצאות הספרים או אתרים ייעודיים אחרים, אולם האחרת היא ההורדה בחינם מהאתרים שהוזכרו לעיל ועוד רבים אחרים (כמו eספרים או אתרים המציעים דמי מנוי בסיסיים תמורת הורדות מרובות).

האתרים הרשמיים ברשת כמו אלו שהוזכרו, מציעים ספרים בחינם באופן המעוגן בזכויות יוצרים – כמו למשל החוק שמותיר שימוש ביצירות כ-70 שנים לאחר מות היוצר, או הסכמים פרטיים עם היוצרים או משפחותיהן.

כמו כן, ישנם ספרים אלקטרוניים המשווקים בשיתוף עם הוצאות ספרים מוכרות או אתרים ייעודיים המציעים ספרים להורדה ללקוחותיהם. אלה גם אלה פועלים בהתאם לחוקי זכויות יוצרים.

רוצים לעזור לעולם, לפחות מבחינה אקולוגית? אולי תתעניינו ב… ספרים משומשים ספרים יד שניה ספרים באינטרנט או כתבו אלינו בתגובות על הזווית האישית שלכם!

כיצד הספר "שירה" מאת ש"י עגנון משך אותי לתוך רחובות העיר ירושלים ולמה, למרות שהוא היה ארוך ולא קל, נהניתי ממנו ומצאתי בו ערך מוסף.

מדובר ביצירתו האחרונה של ש"י עגנון, שפורסמה לראשונה לאחר מותו. אחרי קריאה ראשונה בספר אפשר כבר להבין מדוע דחה אותה לסוף…

כל הדמויות יחד יצרו עלילה שנראה, במחשבה ראשונה, שמטרתה "לעייף".

ליצור אי ודאות בקורא – אם מדובר במצב הבטחוני הרעוע של שנות החמישים בירושלים, אם חוסר הוודאות לגבי התקדמות באם ישנה בינו, מנפרד הרבסט (אדם נשוי ואב, חוקר מנהגי קבורה בימי הביזנט) לאחות ביה"ח, שירה.

לא סתם קראתי והתעוררתי פעמים אין סוף במהלך הקריאה. תחושה של חושך. חושך ואור, וחוזר חלילה.

חברתי הטובה, שירה, קרויה על שמה של הגיבורה (ואולי היא אינה הגיבורה? נקודה למחשבה). אני חושבת שאני יודעת מה לקנות לה ליום ההולדת. מדהים אותי איך שירה בעצמה עוד לא קראה מעולם את ספר מדהים שכזה – ספר שכל כולו כמו קורא לה: "Read Me"!