את "אדון החצר" קיבלתי מבן זוגי, לא כמתנה אלא כהלוואה. אחד מהספרים היותר טובים שלו, אחד מ"הבסדר-אבל-לא-אקרא-שוב-ולא-אמליץ-לחברי"…

מה שבטוח לגבי "אדון החצר" – היא אגיש לגביו אי אפשר להשאר. סוג ספרים כזה, שתמיד יהיה אפשר לפתוח אודותיהם בדיון סוער. תלוי כמובן, אם יש לך עם מי.

הביקורת אודותיו נחצתה לשניים. 76 חברות הוצאה לאור דחו אותו, ולמרות שנכתב בארה"ב בשפה האנגלית, פורסם לראשונה בצרפת. אבסורד.

איכשהו, הספר מצליח לחצות עצמו לשניים.

החלק הראשון העשוי היטב (אליו אמשיך לחזור בחלומות, מחשבות ועוד קוגניציות חולפות) המתאר את ילדותו של ג'ון קלטנברונר בחווה – את חדוות העשייה והאוטודידקטיות.

החלק השני מתאר באופן חוזר על עצמו עד כדי העלאת גירה את "הדרדרותה של העיירה ושל יושביה". לי זה לא עבד.

אני לא מדלגת על דפים בימים רגילים שלי – כמעט מתוך עיקרון – אבל כאן ניסיתי לעבוד על עצמי. רוצים לדעת איך? כי זה נמוך…

אם הספר נפל מידי, בחציו השני כמובן, פתחתי אותו בלי לבדוק היכן הייתי קודם. המשכתי בקריאה כרגיל, ולא הרגשתי שום הבדל.

כשחושבים על זה, זה יכול להיות אחלה של מדד לספר (אחד מתוך רבים).

ללא ספק, הספר הכי משמעותי שקראתי השנה. יצירה שמזמן הפסיקה להיות רק בגדר יצירה, ונכנסה לי מתחת לעור.

אני לא חושבת שאוכל להפריז במילים לגבי שאלימר הליצן. ואני לא מדברת מתוך חיבה או הערצה גדולה לסופר סלמאן רושדי (והאמת, בכלל לא).

אבל אני יודעת להפריד בין יצירה למחבר שלה.

הספר הזה ערבב אצלי מציאות ובדיון ברמה שהתחלתי לחשוש לבריאותי.

אפילו הייתה לי תחושה כאילו הכרתי (או שאני מכירה) את הדמות הראשית, היא שאלימר.

לביתי הקטנה רציתי לקרוא "אינדיה", על שם בת השגריר האמריקאי בהודו.

כשביקרתי בקברו של מהטמה גנדי, עליו השלום, דיברתי עם משפחה שביקרה שם איתי. סיפרתי לי להם על הרעיון, והם נורא התלהבו.

שאלתי איך קוראים לבן שלהם, והוא ענה לי, חצי מבוייש אך גאה: "שאלימר".

כשהחלפתי את הספר תמורת "על הכתיבה", השבעתי את המוכרת לא למכור אותו לכל אחד.

"תשימי לב למי את נותנת אותו", ביקשתי באנגלית רועדת. היא הביטה בי במבט עמוק והודתה לי. כנראה גם היא, כמוני, נושמת ספרות.

סטיבן קינג בספר חובה למי שמתכנן אי פעם להחזיק עט ולא בשביל לגרד איתו בגב.

קראתי את הספר הזה כשהייתי בנפאל. החלפתי אותו תמורת ספר אחר ששווה מאוד שאכתוב עליו כאן, שאלימאר הליצן.

באותם ימים הייתי חולה, והציקו לי מחשבות בדבר העובדה שאני לא מממשת את עצמי בתחום הספרות (תחושות שהולכות לשוב כל תקופת מה).

לפעמים רק השורה הראשונה קובעת, לפעמים כבר העטיפה (גם על זה אכתוב, מבטיחה!). והספר הזה מתחיל בלא פחות משלוש הקדמות (!).

כבר אז הבנתי שמדובר במשהו טיפה אחר.

זה הספר שבזכותו אני נמצאת כאן, בגלגול הנוכחי שלי כמנהלת בלוג.

זה הספר שאיפשר לי לא לוותר לעצמי. לכתוב, לכתוב ושוב לכתוב – ולא למהר להראות לאחרים. להישאר עם מה שכתבתי קצת לבד. לנוח עם הטקסט, להכיר אותו, על המגרעות שלו ועל המקומות בהם הוא ממריא.

(הגעתי ל-125). תסלחו לי?