קווי המתאר של כף הרגל משורטטים בהבלחי צבע אדום גסים, מעידים על התפוגגותם. כפות הרגליים שתיהן כמתמוססות ונעלמות אל תוך הרקע השחור, מותירות אחריהן דבר-מה אחד ברור, משורטט בחדות: התג המשתלשל מן הבוהן וחותם המוות.

מאת: טלי קורל

עיצוב כריכת הספר שגיאות קטנות מתעל את תודעתנו אל המיתה, אל האבדן ואל אמת הווייתנו אותה אי אפשר לשכוח או למחות.

בנג'מין בלאק רוצה שנאמין שזהו "רומן פשע". בוודאי, הלובן החד של תג המוות מעיד על כך ללא עוררין.

התובנות והשאלות למולו צפות ככתובות מראש בדמיוננו המשותף, מכות בחדוּת במצח בבנאליות שלהן: רצח התרחש.

מי רצח והיכן. מתוך אילו מניעים. מי המרוויח מכך. מי עוד ימות וכיצד. אם תוכל האמת להתגלות. ובאיזה מחיר.

וישנן האסוציאציות המוחשיות, הדימויים הקרים, הכבדים: רגעי המוות, אין-אונים, חוסר-משמעות, ריק וגופות חלולות מנשמה או מרצון, איברים ורקמות רופסים, דמומים ללא שם או תכלית מתחת לסדין לבן סטרילי או תחת האדמה הטחובה בבור שנטמן זה עתה, או לפני שנים רבות.
שמות שעתידים להשכח ושמות שנשכחו כמו לא היו מעולם. כמו דמויותיהם לא חלפו בעולם הזה, ולנו אין צל של ידיעה על – אודותיהם, צל של רצון לחקור את חייהם וגורלם. ומדוע לנו?

הם מעולם לא היו עבורנו לא כלום ושום דבר. אנו מסתפקים באהבת עצמנו, בתכנון אסטרטגיית הישרדות נוחה, נהנים מטעמם של החיים האלה, כאן ועכשיו. ודי לנו בכך.

אך לא די בזאת לקוורק, שעבורו החיפוש אחר נסיבות מותה של גופה מסוימת, אחת מבין הגופות הרבות מספור שעוברות תחת ידיו המיומנות במשרתו כפתולוג בכיר בדבלין, הוא בבואה לחייו שלו.

למוות יש משמעות לא פחותה מלחיים, בעיני קוורק, ואותה מוטל עליו לגלות – ממניעים שהוא עצמו לא מבינם. גופתה של כריסטין פולס נצרבת בזיכרונו מטעמים שנבין רק עם חלוף הדפים.

באמצעות מסעו הוא מגשים את התאווה שמעוררת בו עבודתו: גילוי התעלומה שחובה לפענחה, את הסיבות למיתה שרק הגופות עצמן יודעות, ובשלמותן טמנו אותן לנצח בממלכת המוות. הממלכה שבה קוורק מוצא את הזדהותו העמוקה ביותר.

שביל הפירורים שמותירה אחריה התעלומה ואותם מגלה קוורק בהדרגה, מציבים בפנינו אינספור רמזים מטרימים של מוות ואכזריות, של משהו נורא העתיד להתרחש. או של משהו נורא שהתרחש זה מכבר.

דיליה, אשתו לשעבר של קוורק, היפהפייה השחרחורת, מזכירה בשמה את "דליה השחורה", וכשקוורק חוקר את גיסו בנוגע למותה של כריסטין פולס, אני מהרהרת ברצח המזוויע של אליזבת שורט שאירע בסוף שנות הארבעים, בגופתה המבותרת וברוצח שלא נתפס מעולם.

דם אדום מטפטף מבין דפי הרומן, כמו טיפות הגשם של החורף הקר באירלנד ובארצות הברית. היכן שקוורק יהיה, ולאן שלא ינוס, הקור והדם ירדפוהו, והשלג ספק יסתיר ספק יאיר את הכול.

שגיאות קטנות מאת בנג'מין בלאק (ג'ון באנוויל)
Christine falls, 2006

מאנגלית: סמדר מילוא
367 עמודים, הוצאת עם עובד, 2010

קיראו עוד: ביקורות ספרים

אני מתכוונת לשחרר פה אזהרת קריאה חמורה. קיראו על הטענות שלי כלפי הספר "פעמון הזכוכית" כאן.

אזהרת קריאה חמורה : יש להרחיק ספר זה מקוראות עם נטיה לדיכאון.

המצב היה כל כך חמור כל ש: א. לא הצלחתי לסיים את הספר. ב. שמחתי שלא הצלחתי לסיים אותו. ג. וכל זה לו בשביל לשמור על עצמי.

ואולי הייתי צעירה מדי בשביל לקרוא את זה?

ואולי זה מסוג הספרים שאפשר לתת לקרוא אותו רק לנשים שסגורות על עצמן שאינן במקום שיכול להתערער, או בכזו חוסר מודעות ששום ספרות דאונרית לא תצליח להזיז?

יש לי המלצה בשבילכם (ואולי יותר נכון בשבילכן). רציתם לקרוא את "פעמון הזכוכית"?

ותרו על זה. יגידו "דיוקן של אישה", "דיוקן של סופרת ושל תקופה" – עזבו אתכם.

עדיף שתקראו כמה שירים שלה, ולא אחד אחרי השני. מומלץ לאכול בין שיר אחד למשנהו ולהיזהר מבקבוקי חלב…

ואם אתם מעוניינים לקרוא שירה שהיא כן עם נטיות כאלה אבל כן יודעת לצחוק על זה – תעברו לקרוא את דורותי פארקר.

את "אדון החצר" קיבלתי מבן זוגי, לא כמתנה אלא כהלוואה. אחד מהספרים היותר טובים שלו, אחד מ"הבסדר-אבל-לא-אקרא-שוב-ולא-אמליץ-לחברי"…

מה שבטוח לגבי "אדון החצר" – היא אגיש לגביו אי אפשר להשאר. סוג ספרים כזה, שתמיד יהיה אפשר לפתוח אודותיהם בדיון סוער. תלוי כמובן, אם יש לך עם מי.

הביקורת אודותיו נחצתה לשניים. 76 חברות הוצאה לאור דחו אותו, ולמרות שנכתב בארה"ב בשפה האנגלית, פורסם לראשונה בצרפת. אבסורד.

איכשהו, הספר מצליח לחצות עצמו לשניים.

החלק הראשון העשוי היטב (אליו אמשיך לחזור בחלומות, מחשבות ועוד קוגניציות חולפות) המתאר את ילדותו של ג'ון קלטנברונר בחווה – את חדוות העשייה והאוטודידקטיות.

החלק השני מתאר באופן חוזר על עצמו עד כדי העלאת גירה את "הדרדרותה של העיירה ושל יושביה". לי זה לא עבד.

אני לא מדלגת על דפים בימים רגילים שלי – כמעט מתוך עיקרון – אבל כאן ניסיתי לעבוד על עצמי. רוצים לדעת איך? כי זה נמוך…

אם הספר נפל מידי, בחציו השני כמובן, פתחתי אותו בלי לבדוק היכן הייתי קודם. המשכתי בקריאה כרגיל, ולא הרגשתי שום הבדל.

כשחושבים על זה, זה יכול להיות אחלה של מדד לספר (אחד מתוך רבים).

הלדור לכסנס הוא הסופר האיסלנדי הראשון שהכרתי. ויש עוד, חבר'ה, יש עוד. הארצות הנורדיות הביאו לנו מטען רב, חוץ מויקינגים, אסדות נפט ודגים. קראו כאן סקירה קצרה ומשעשעת אודותיו.

טיפה ביוגרפיה

הסופר הלדור לכסנס (Halldór Laxness, 1902-1998) נולד ברייקיאוויק, איסלנד. בניגוד לעיסוק החוזר שלו בנושא הדגה הצפונית, אביו עסק בחקלאות. הלדור עצמו עזב את עיר מחצבתו והחל להסתובב באירופה, כמו לא אחת מהדמויות עליהן כותב. הוא כתב לאורך כל שנות חייו (במהלכן התגורר באירופה פלוס גיחה לארצות הברית).
בשנת 1955 הוא הוכתר בתור זוכה פרס נובל לספרות – לאחר שלוש שנים בהן היה מועמד לפרס. היו שהרימו גבה על הזכיה – ביחוד מסיבות פוליטיות (ובינינו, היה אי פעם זוכה או זוכת נובל שלא היו טענות כלפיו? ע"ע אובמה) – אך הזכיה עברה ללא תקלות.

מה לי ולאיסלנד?

המצחיק הוא שאז דווקא לא היה כלום. בכלל לא ידעתי שאחי יתחתן תוך כמה שנים עם חברה נורבגית ושמאותו היום חיי יהיו שזורים (טוב, עם מעט פחות פאתוס), בעולם המיתוסים הסקנדינביים, עולמו של ת'ור, אודין ולוקי.

הכרתי את הלדור לכסנס, או יותר נכון – את כתיבתו, כאשר הייתי בת 22. עד אז הספרות המתורדמת שקראתי הייתה אך ורק מאנגלית. זה היה (הו, הנוסטלגיה) כאשר התחלתי את שנתי הראשונה בתואר. התחושה מסביב הייתה של לחץ (תתפלאו – גם בלימודי ספרות יש לחץ כלשהו – ומדובר בעומס קריאה. מבחינתי זה מיוחל, אבל לא כולם הסכימו איתי וגם היו כאלו שלא עמדו בעומס). רשימות קריאה "מכאן ועד להודעה חדשה", סטודנטים מסתובבים עם כרך של דולי סיטי ביד ומפספסים את השורות החשובות.

לא השתתפתי במהומה הזו. את דולי סיטי קראתי, נכון, וכן את כל שאר הספרים ברשימה. אבל היה לי זמן – ועשיתי כך שיהיה לי זמן, לקרוא ספרים נוספים. קראתי בספר באחת ההפסקות, צוחקת לעצמי (זה בעצם הדבר שאני הכי אוהבת לעשות), בעוד אחד ממכרי מהחוג התפרץ, מופתע, לתוך בועת הקריאה שלי בהכרזה – "מה, יש לך זמן למשהו שהוא לא דוסטויבסקי?"

לספרו של לכסנס "גם הדג ישיר",התחברתי מיד. הרעיון כל כך קסם לי – חיים על פני מזח, סבך דיג אשר יחד עם סבתך מנהל בית הארחה אשר בו מתאכסנים דיירי קבע ותיירים, ובתוך כל זה אתה צריך למצוא לעצמך את הדרך. יש הומור דק ומדויק שלכסנס הצליח לזקק והוא משתמש בו בספר הזה (יותר מאשר בספרו "תחנת האטום", לדוגמה). הוא מצליח לתפוס את האיכויות של ילד-בן-17, את הרגישות של בן בלי הורים (אבל כן עם דמויות אוהבות ותומכות), ויותר מכך – הוא מצליח לספר בלי להשתפך – לזה אני קוראת דיוק. הוא הצליח ליצור דמויות מאופקות אבל מרנינות. זה תמיד ההומור.

כשקראתי את לכסנס חשבתי על וונגוט, וכשאני חושבת על וונגוט אני תמיד מרוצה.

ויש עוד – כבר אמרתי?

אני רואה עתיד גדול בספרות הסקנדינבית. אולי המרחק משם לישראל איננו גדול כפי שנדמה לנו. אני משוועת לעוד טקסטים ירוקים (אני לא יודעת למה, אני תמיד מדמיינת אותם בירוק), טבולי ים ודגה ומשופעי היסטוריה עשירה - בלי עין רעה.