מהו רומן חניכה, ואיך הולדן קולפילד שלנו קשור לכל זה? מאמר חובה לכל יוד-בי"תניק…

התבגרות אוניברסלית בטקסט

אפשר שחיבורו של קאנט על הנאורות משנת 1784 הוא אולי הפתיח או ההסבר התמציתי והמועיל ביותר להגדרת מהותו של סיפור ורומן החניכה המודרני ובכלל. תקופת הנאורות, "ההשכלה", אמנם צמחה רק זה עתה, במאות ה-17-18, אך מילותיהם של ההוגים שהניפו את דגלה בגאון, ובהם עמנואל קאנט, מבארות יפה ולפחות יוצרות הקדמה לרצוננו האוניברסלי – על אף שהוא בעיקרו מודרני ותלוי מקום – להיפרד משלשלאות החברה ולצאת למסע האינדיבידואלי בעולם הזמני הזה, להבין אותו ותוך כדי כך להותיר בו את חותמנו, יחד עם קמצוץ של נאמנות לעצמנו, וכמובן בצמוד או על רקע סיפור אהבה משגשג או לחלופין קורע לב.

מבחינת קאנט נאורות משמעה לעזוב את חוסר בגרותנו וחוסר היכולת לפעול לבד. בגרות לפיכך היא האפשרות המושכלת לפעול בצורה יחידנית בעולם הזה, ללא תלות בהדרכה. נאורות היא אומץ, נחישות ושכל – והשילוב ביניהם. באותה תקופה, תקופת ההשכלה, אכן רבים טוענים שהתפתחה ספרות החניכה – ספרות שבה עומד הפרוטגוניסט, הגיבור, בפני מסע, בדרך כלל מסע מכשולים, שבו הוא מתחנך, אם בכוחות עצמו לחלוטין ואם בעזרתם של אחרים, להיות הביטוי הטוב ביותר של עצמו – או פשוט להיות הוא עצמו, על כל ההשלכות הנובעות מכך.

ספרות חדשה בעולם חדש

זוהי ספרות חדשה יחסית שבה באופן מובהק עיקר העלילה היא בנפשו של הגיבור פנימה, ולא במאורעות החיצוניים הקורים אותו גרידא. זוהי קריאה להביט אל הפנים, להבין ולהזדהות עם התבגרות, התפתחות והתפכחות מוסרית ונפשית.

כמו בהיסטוריה שמלמדת אותנו שנקודת מפנה דתית וחברתית מתרחשת בעת משבר, כך גיבור רומן החניכה מתחיל את מסעו בעקבות משבר אישי. מעבר למשבר האישי הראשוני הסיפור מאופיין בקונפליקט, והקונפליקטים מלווים את הגיבור לאורך כל היצירה.

הסיפור יכול ללוות את הגיבור בהתחנכותו יחד עם מורה מלווה או דמות משמעותית, או הוא יכול להיות לבד לחלוטין מול העולם. בדרך כלל גיבור הסיפור מצליח לעבור את מסע החניכה בהצלחה ולהשתלב באותו עולם שדחה אותו – אך האם זהו בסך הכל ויתור קונפורמיסטי או הצלחה אינדיבידואליסטית מתוחכמת? האם אפשר להתייחס לכל מקרה לגופו?

באופן מרתק סיפור החניכה הראשון הידוע מתוארך למאה ה-12, מאת המלומד הערבי איבן טופיל. שמו "הפילוסוף האוטודידקט" לפי התרגום הלטיני, וסיפורו הוא סיפור של נער המגודל על ידי צבייה בטבע, באי מדברי באוקיינוס ההודי. כשאמו מתה בעוד הוא ילד, הוא מנתח את גופה לברר את סיבת מותה. המסקנות בעקבות הניתוח פותחות עבורו את הצוהר למסע של חקר מדעי וגילוי עצמי. הגילויים שהוא עובר והאמת שהוא מוצא אינם תלויים בחברה האנושית, שכן הוא מבודד לחלוטין, והם מונחים על ידי השכל. כשהוא כן מתוודע לחברה האנושית באמצעות היכרותו עם נווד, הוא מגיע בסופו של דבר למסקנה שהנאות אנושיות חומריות יש בהן נחמה עבור ההמונים, אך הן בגדר הסחות דעת מן האמת.

איבן טופיל נחשב כאבן דרך בספרות המערבית אירופאית כמו בספרות הערבית. תרגומו של הסיפור בשנת 1671 ללטינית הייתה בוודאי נקודת מפנה מבחינת משמעותה לסיפורת האירופאית: הוא נחשב אחד הספרים החשובים ביותר שהשפיעו על התפתחות תנועת ההשכלה ועל המהפכה המדעית בכלל, ומוכתר עד היום כחלוץ סיפורי החניכה. ככל הנראה הוא היווה השראה ליצירותיהם של דניאל דפו ("רובינזון קרוזו”, 1719), ז'אן ז'אק רוסו ("אמיל או על החינוך”, 1762), רודיארד קיפלינג ("ספר הג'ונגל”, 1894); וסלל את הדרך לאלו שנחשבים עד היום כסיפורי חניכה פורמליים: "וילהלם מייסטר: שנות החניכות" של יוהן וולפגנג גתה (1795), "דיוויד קופרפילד" של צ'ארלס דיקנס (1849), “דיוקן האמן כאיש צעיר" של ג'יימס ג'ויס (1922), “סידהרתא" של הרמן הסה (1922) ועוד.

כל אחד מהם מהווה את מסעו המודרני של היחיד להגשמה עצמית מול חברה בלתי מבינה או כובלת (דוגמא יותר מוכרת היא "התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר מ-1951) שממש מסמל מרד נעורים והתכחשות להבלי העולם. אך האם ה"לידה מחדש" יכולה להתאפשר רק במסגרות שהחברה הציבה לאינדיבידואל בכל מקרה? האם ייתכן מסע חניכה אישי באמת? חתרני באמת? הספרות אוצרת בתוכה את התשובה המסתורית שאולי קרובה מאי פעם לגילוי.

לעוד ז'אנרים ותחומי עניין :

• ספרי ילדים
  
• רומן
  
• מדע בדיוני
• ספרות מתח
• שירה
  
• סיפורים
• ריאליזם מאגי
• פעוטות

חוטי המשפטים של היצירה :טוב נגד רוח הצפון" של דניאל גלטאואר, מתחברים למארג מופלא של הזדהות מיידית ועמוקה, פרוזאית אך מהפנטת וממכרת. טלי קורל מתכתבת ומסתמסת עד אובדן חודשים.

מאת: טלי קורל

לאורך המסע, גם כשהוא צפוי, פסיעה אחר פסיעה, בעומק כה ברור, בשלג כה לבן, במפגש העקב עם הצינה – לאט ובוטח, מבלי להרגיש – הפרוזאיות הנעימה של ימי האביב מתהדקת ברוחות קרות והופכת פיוטית וכובשת. האם אמנם ביטויי חיבה אלקטרוניים יכולים להיות פיוטיים? בימים שבהם תיבות הדואר האלקטרוני מתהדרות בנפח אינסופי, שגדל לכאורה כמו היקום, מהו באמת הנפח המוקצה בהן לאהבה?

בין צג המחשב לפעימות הלב

טוב גם לי | עטיפת הספר: יח"צ

בחלוף הזמן והמרחב – השניות, הדקות, העמודים, המיילים, האותיות המרכיבות את המשפטים הקצרים והארוכים – הסימנים המוסכמים שמפיקות האצבעות מן המקלדת נפלטים על הצג וצוללים לאיברינו הפנימיים. שוקעים כמו עוגן פלדה כבד מכפי שאותם סימנים יכולים לתאר. עבור אמה וליאו, זהו צג המחשב. עבור הקוראים אלו דפי הספר שמחליפים את זה זה בדהרה, כמעט מהר מידי. כפעימות לב.

לרוח הצפון תפקיד דרמטי הייחודי רק לה – היא המבשרת את בוא הקרה ואת המעבר בין העונות. היא שהחלטית, והיא מורגשת. היא שקשה לחמוק מפניה. אך למרות המוטיב הגלוי בעלילה, הרוח איננה באמת מצליחה לצנן את הלהט ולו במעט. התווים, הסמלים, הצורות שנטולות כל משמעות ללא צירופן, זועקים באלפי גוונים ורגשות, בכל טמפרטורה שמקציבות העונות – גם הבנאליים שבהם. והאצבעות מדפדפות ומלטפות, מותירות עקבות דקיקות אך מסגירות של זיעה.

אמי רוטנר רותמת את מירב מאמציה  – או אולי להיפך, יש יגידו שבאותנטיות קלילה? – להיראות אשה חזקה, בעלת דעה, עצמאית, משוחררת ומודרנית. היא בזה להגדרות צרות, מסוגרות, "מוסרניות", של חיי נישואין, של זוגיות, של אהבה, של רגשות, בגידה והתמסרות. מבחינתה היא מעבר לכל אלה, ומעשיה חפים מאשמה מוסרית. היא איננה חבה דין וחשבון לאיש, ואיננה מצפה זאת מאיש כלפיה – אך מילותיה, וביניהן דווקא אלה שנעלמות, רומזות על מציאות פנימית אחרת: פגיעה, לעיתים נואשת, מזדקקת, מלאת תשוקה. אמי רוצה הכל ולא כלום, והיא רוצה לחוש באותה טוטאליות כלפיה – במלוא העוצמה שמילים יכולות להעביר.

גלימת המצפון של טלי

אי-אפשר שלא להרגיש שליאו לייקה, בטוח בעצמו, ישיר ואינטיליגנטי, הוא זה שעוטה את גלימת המצפון, ומנסה בהדרגה, בקושי רב, להכניס את בת-שיחו תחתיה. האם דניאל גלטאואר מאמין שכך נראית האשה המודרנית? שחצנית ופזיזה, אימפולסיבית ורגשנית? בעלת נכות אמוציונלית המוסתרת בקפידה תחת חוסן אידיאולוגי נפוח אך חלול? או האם אני, הקוראת המופתעת, פזיזה מידי בשיפוטי, ממהרת להשליך בברוטאליות את גלימת המצפון? וליאו, שרגשותיו שלו מסנוורים את עיניו ומכשילים את צעדיו, נע ונד בין קבלה מוחלטת לבין עקיצות מוסריות – ומסרבל עוד יותר את ההפרדה החברתית הדיכוטומית בין התפקידים המגדריים. קלישאות המינים מתערבלות כשליאו מגלם מחשבות "נשיות" ואילו אמי את ה"גבריות", וכשאלו הופכים לאלו – הדיכוטומיה דוהה ונעלמת, כמו אביב, והדברים נהפכים ברורים וחונקים כמו קיץ.

מה קורה לאותם אנשים צעירים, נורמליים עד כאב, כשהם מבינים שהצורך היוקד לכתוב זה לזו הוא "כמו לנשק, רק לא בשפתיים"? מה קורה כשהמילים הופכות ללבה מתפרצת, אשר כווה את כל אשר נקרה בדרכה, מותירה עורות חרוכים, פצעים פתוחים, פיות רושפים, נשימות כבדות, לבבות בועטים, איברים מחושמלים מכאב? מותירה את בני האדם אנושיים עד-זרא, נואשים למגע, לריח ולטעם שמילים אינן יכולות להחזיק בתוכן, לתחושות שאין בכוחן לאצור? ומה קורה כשהרגשות נוטשים את הצג? כשכל החומות נגד רוח הצפון קורסות בזו אחר זו?

טוב נגד רוח הצפון/ דניאל גלטאואר
Gut Gegen Nordwind
Daniel Glattauer, 2006
מגרמנית – דפנה עמית
2010, כתר ספרים

רוצים עוד? ביקורת ספרות | ספרים | ספרי ילדים

חלומותיה של רחל בלובשטיין סלע נעו בין תפרחת האמנות לבין הפריחה עצמה של החקלאות. טלי קורל כותבת אודות רחל, שבארבעים ואחת שנות חייה הותירה חותם שאין כדוגמתו על השירה העברית.

מאת: טלי קורל

רחל התיישבה בישראל "במקרה", כשהארץ הייתה כתחנת-מעבר עבורה ועבור אחותה, בדרכן ללימודי אמנות באירופה. רחל העבירה את ימיה בין רוסיה לישראל, לעיתים מבחירה, לעיתים מכורח המציאות והמלחמה. מושבה האהוב בארץ היה מושב דגניה, שממנו למרבה הצער סולקה בבושה בעת גסיסתה מהשחפת בערוב ימיה. 'את החולה ואנו הבריאים', נכתב לה במכתב הפרידה מהיישוב.

רחל נפטרה צעירה מאוד, בגיל 41, ממחלת השחפת שממנה נפטרה גם אמה כשרחל הייתה בת 16 בלבד. על חייה של הנערה שהחלה לכתוב שירה בגיל 14, ושחלומה הגדול מלבד הכתיבה היה בניית הארץ, העיב, בעיניה, צל של חוסר הגשמה ועמידה על קצה המצוק, על קצות האצבעות, על הר נבו, מבלי ממש להגיע.

ואילו אנו, בשאננות הבנאלית של ההווה, מעדיפים לזכור אותה ולדמיינה בזכרון הפרטי והקולקטיבי שלנו כמשוררת ישראלית בשלה שבירכה אותנו בטנא יצירות, שהפך ללב ליבה של התרבות הישראלית. רחל, הקרויה מאז השנים שלאחר מותה 'רחל המשוררת', נחשבת המשוררת העברית הראשונה – הישג מרשים ויוצא דופן עבור נערה שעלתה לארץ בנעוריה מרוסיה וכתבה בכלל שירים ברוסית, שחלקם התגלו רק לאחר מותה.

חוט השני של המוות

חייה ושירתה נסוך בהם חוט השני של המוות, ובעיקר בשיריה המאוחרים נכרכים גם יחד קימורי האדמה הישראלית עם ההכרה הפיזית ממש במוות הקרב, עם הציפייה למאכלת חסרת הרחם והחסד. אהבות מיוחדות היו לה, ובחייה הקצרים, משנת 1890 ועד ל1931, ציר חייה נכרך בזה של דמויות ישראליות מרתקות אחרות: לימודי החקלאות הובילו אותה להכרת האישים שהשפיעו על שירתה ועל חייה. בשנות העשרים המוקדמות שלה עברה לחוות כנרת שם הכירה את ברל כצנלסון, את אהרן דוד גורדון ואת זלמן רובשוב, הלא הוא זלמן שז"ר. עם זה היה לה רומן, ואהבתה אליו מתגלית בשירים שהקדישה לו, בהם מוכר בעיקר 'גן נעול' מ-1927, הטראגי במידה גדולה, המספר בכנות את אכזבתה מקרירותו של זלמן שהיה עבורה חתום.

הוא בתורו תרגם משיריה ליידיש, באותה שנה, והוא לא היה היחיד לעשות כן. משוררים ואישים אחרים גם הם תירגמו משיריה (ביניהם א.ליסין, אהרון צייטלין, דב סדן), וכיום היא מתורגמת לשפות רבות, בהן איטלקית, אספרנטו, פולנית, גרמנית, סלובקית והונגרית. את האספרנטו למדה מבן זוגה מיכאל ברנשטיין בעת לימודיה בצרפת, כשברנשטיין היה במובנים רבים האהבה המשמעותית בחייה, ולו הקדישה את השיר 'זמר נוגה' שבו כתבה  "אחכה לך עד ייכבו חיי". זוגיותם נקטעה עם סירובו לעלות עמה לישראל.

בין שתי שפות, שתי גדות

סגנון הכתיבה של רחל קנה לה את הצלחתה, לא פחות מהתוכן האנושי, הסנטימנטלי והאינטיליגנטי כל כך של שיריה – באופן כל כך אירוני ומקסים למישהי שעברית כלל לא הייתה שפת אמה. אולי זוהי הסיבה ששיריה כל כך נוגעים מצד אחד, אך כל כך פשוטים מצד אחר. והרי זו גאונות – ליצור את המינימליזם החד והמרטיט, להיות אמן של ממש בשפה שנייה, בצמוד להמשך הכתיבה בשפת האם. על אדם להיות אמן ואומן המילה על מנת לדייק בַתמצות, כפי שעשתה רחל.

שירי האהבה שלה היו הן לגבריה הן לארץ ישראל המתחדשת – והמילים נכתבו כאילו נכתבות מרחוק, עבור אהבה בלתי מושגת, כזו שלא יכולה להתממש, אהבה נכזבת. רחל, שחיה בישראל את מרבית חייה, כתבה עליה כאילו היתה עבורה מושא מרוחק וזר לנצח נצחים. אולי זה מה שהצליח לשמר אותה כאדמה קסומה בעיניה ובליבה. ולצד המלנכוליה, האופטימיות וההתמסרות לפעמים גם מתוגמלות, ולצד הפסימיות מתגלה אהבת-אדמה טהורה, מיסטית. שירה 'עץ אגס' משנת 1924 הוא אולי אחד השמחים שבשיריה, השמחים באופן פשוט. ב"תמורה" משנת 1926 כבר מבוטאת בחריפות בשורת המוות, היכן שרחל ידעה בדרכה הייחודית למזג בין הוקרתה לטבע לבין ההכלה של כליונה, שהוא חלק בלתי נפרד ממנו.

כדאי לקרוא גם על:

מאיר שלו

ספרים מומלצים

סיפורים, משלים ואגדות

ריאליזם מאגי

בקבוק - על ספרים וספרות